הדרך שאנחנו הולכים בה, תלויה במידה רבה בלדעת לאן אנחנו רוצים להגיע. ואם נתמיד ללכת או לרוץ במקרה שלי, אז נגיע.
הרבה שנים, עבדתי בתל אביב. כדי לחסוך זמן לאימון, הייתי רצה לעבודה. ההסכם שלי עם המעביד תמיד כלל מקלחת , ולא הייתה לי שום בעיה. בגדים הייתי מביא לי כשרכבתי על האופניים. לחזור הביתה , לפעמים היה יותר מורכב. אם התאמתי למרתון, הייתי חוזרת בריצה. במקרים אחרים באופניים, ולפעמים, עם רכבים של החברה שנסעו להרצליה. כולם הכירו אותי, כל הנהגים. יום אחד, הגעתי למקום המפגש של הרכבים ושאלתי, כהרגלי, מי הנהג של הרצליה. לא ראיתי את הנהג הקבוע.
התימני, אמרו לי, הוא נהג חדש ,רק מחליף. ניגשתי אליו ושאלתי, בנימוס אם אני יכולה להצטרף . הוא ענה לי, שלא מתאים לו , כי הוא לא מכיר אותי. הראיתי לו את כרטיס העובד שלי, אבל ראיתי שהוא מהסס. החלטתי לרוץ להרצליה ולהרוויח אימון כי שפיות, זה עניין יחסי.יצאתי מיד. אחרי כשעה וחצי, בכניסה להרצליה, השיג אותי הרכב, והתימני אמר לי שהוא אוכל את כובע, כל הכבוד. שאל אם אני רוצה לעלות לרכב. עניתי לו שנשארו לי עוד 3 קילומטר, אז לא. המשכתי לרוץ. הרבה שנים עברו מאז, הרבה מים זרמו בירדן, ואני עדיין ממשיכה לרוץ. מדי פעם, ראיתי שהרכב ששוטף את הכביש עם צינור, צופר כשאני עוברת. לא הקדשתי לזה הרבה מחשבה. בוקר אחד, הרכב עצר ממש לידי, והנהג שאל מה שלומי. העובד החזיק את הצינור ביד, והפסיק את הזרם.
בסדר גמור, עניתי, אתה רוצה לעשות לי מקלחת, עם הצינור? אני מפריע לך?
הנהג – התימני , ענה לי שלא. אבל…20 שנה הוא מחפש אותי, להתנצל… על כך שלא לקח אותי טרמפ, ואני רצתי להרצליה… מסתבר שהעולם קטן… אז סוף טוב, הכל טוב, והחיים שלנו תותים..