לכל מרוץ שאני נרשמת אליו יש תנאי: אני חייבת לדמיין את עצמי על קו הזינוק ופשוט חייבת להצליח לצייר לעצמי בראש את תמונת קו הסיום. טל הורוביץ על המרוץ האלפיני הראשון שלה
במאי 2018 נסעתי למרוץ האלפיני הראשון שהשתתפתי בו. מרתון שטח על רכס האלפים סביב אגם גרדה שבאיטליה.
בפרק הקודם שכתבתי כאן חשפתי כמה רגעים קשים שיצאו החוצה דרך הרגליים, עיכבו אותי בריצה קדימה וגרמו לי לעצור מרוץ שלא היה שלי מלכתחילה, אותם רגעים שתרמו לגדילה וקפיצה קדימה כמתאמנת וכמאמנת.
המרוץ הזה היה משמעותי יותר מהרבה דברים שעשיתי בעבר, מעבר לקושי ולאתגר שטמונים בו, קרה לי לקראתו ובמהלכו משהו שלא חוויתי קודם.
כמה פרטים יבשים על המרוץ: מקצה 42.5 ק”מ, טיפוס מצטבר: 2400+, ירידה מצטברת: 3000- (במקום טוב באמצע בין מקצה 60 ק״מ למקצמה 30 ק״מ). הזינוק של מקצה המרתון הוא בעיירה Lenzumo. סיום המרוץ בעיירה מקסימה בשם Arco, שם גם שכרתי דירה קטנה, שלא אצטרך להתרוצץ הרבה אחרי המרוץ.
אל המרוץ נרשמתי בדצמבר, עוד במהלך אימונים למרוץ מטרה אחר, זה שלא קרה בסוף. התכניות הסתדרו ככה שאוכל לנסוע לסופשבוע ארוך באחד המקומות הכי יפים באיטליה (יש האומרים שבאירופה בכלל), אז מבחינתי, אנחנו על זה. סגרתי טיסה, מלון והתחלתי לשנן איך מבקשים קפה הפוך חזק באיטלקית. איטליה – אני בדרך!
חמישה ימים לפני שעליתי על המטוס, סבתא שלי ז”ל הלכה לעולמה. במשך תקופה ממושכת ידענו שזה עומד לקרות, ובחיים כמו בחיים, אי אפשר לדעת ולצפות מתי זה קורה עד שזה קורה.
בימים שלפני הנסיעה, בין אימונים ועבודה, השבעה על סבתו’ש והסידורים לקראת הטיסה, לא הספקתי כמעט לשבת לעשות איזשהו דמיון מודרך לעצמי. התרגשתי מאוד, ובעיקר כבר רציתי להגיע לשם, להתמקם. הרגשתי מוכנה מתמיד לצאת לדרך.
באימון האחרון לפני הטיסה, החבר’ה שמתאמנים איתי בקבוצה הרעיפו איחולי הצלחה ותקווה ביחד איתי שיהיה ממש מוצלח והכל יתחבר כמו שצריך. הפעם הייתי שקטה יותר, חייכתי, השלווה הזו שנדבקה אלי בימים שלפני התחרות גרמה לי לתחושת ביטחון חיובית. אני לגמרי שם.
עברתי בשבועות האחרונים לפני הנסיעה תהליך מזורז בהתפתחות מנטאלית עצומה, שלא הייתי מודעת אליו עד לימים רבים אחרי התחרות. חבר קרוב בקבוצה אמר לי בסוף האימון בשיחה של אחד על אחד, “לא משנה מה קורה בדרך, את מסיימת את המרוץ הזה, תזכרי את זה!” אני לא בטוחה שהיה לו מושג כמה למשפט שלו יהיה ערך ברגעים שונים במרוץ. זה משפט שעד רגע זה נמצא איתי, כל פעם ברגע אחר, בקול ומקום אחר.
הזינוק למרוץ היה בשעה 11:00 בבוקר. מזג האוויר תאם בדיוק את הציפיות ונע בין שמש שקרנית לעננות אירופאית עם זרזיפי גשם קלים ורוח קרירה יותר בעיקר בפסגות.
המרוץ עובר בין 3 פסגות, כשהראשונה מביניהן היא הקשה והארוכה ביותר, השנייה והשלישית הן בעצם פסגה אחת ארוכה שנקטעה באמצע בירידה קצרה ומדליקה. וכן, אחרי כל טיפוס ארוך וקשה מגיעה ירידה ארוכה למטה. איזה כיף! תכל’ס, בשביל זה באתי.
את היכולת לרוץ בירידות בהנאה ומבלי לפחד רכשתי עם האימונים שלי בשנתיים האחרונות, ולמעשה עד היום אני כל פעם משפרת עוד קצת את הצעדים והיכולת להגביר מהירות בירידה מבלי לפחד להתרסק. אני חושבת שאם פעם הפחד הוא זה ששלט בי, היום אני זו שמנהלת אותו, וברגעים שהוא מופיע שוב, אני חוזרת לבסיס, עובדת על זה שוב ובסוף מצליחה להסיט אותו הצידה.
כשהגעתי אל הפסגה האחרונה, בק”מ 32, נעמדתי ממש לרגע והסתכלתי על השמיים שנראו קרובים מתמיד. הנשימה היתה עמוקה, חייכתי עם דמעה בקצה העין כי הרגשתי את סבתא שלי קרובה. חייכתי כי הבנתי שמכאן נשאר לי להתגלגל למטה 8 ק”מ, ואז עוד 2 ק”מ אל הסיום – “טל – המירוץ הזה שלך!” אמרתי לעצמי את זה בקול רם ונזכרתי באותו רגע במילים שאותו חבר מהארץ אמר לי, וברוח הגבית של רומן, שאימן אותי אז.
מכאן זה פשוט שלי. אני מסיימת את המרוץ הזה ושום דבר כבר לא יעצור אותי.
ובאמת שום דבר לא עצר. המרוץ לקח לי 8:55 שעות, והוא היה סוג של מסע לגילוי מחדש של עצמי, ביחד עם הפרידה מסבתא שלי, שהיתה איתי בכל רגע במהלך השעות האלו, אני חושבת שגיליתי בעצמי כוחות מנטאליים חדשים, כאלה שבחודשים שקדמו למרוץ קצת שכחתי שקיימים בי.
ניסיתי לפענח מה קרה לי במרוץ הזה לעומת הקודמים לו. מה קרה לי שהגעתי שלווה כל כך, בטוחה במקום שלי, מוכנה לקבל ולנהל כישלון אם יגיע, אבל נמצאת עם רעב גדול כל כך להצליח.
המון שעות לאחר המרוץ, כתבתי מילים ומחשבות שעברו לי בראש, וכל מה שהצלחתי לזקק מתוך אלו, זו את תמונת הניצחון שלי. ומיד אסביר.
שומעים רגע? יש לי וידוי!
לכל מרוץ שאני נרשמת אליו יש תנאי: אני חייבת לדמיין ולראות את עצמי עומדת על קו הזינוק שלו, לראות את עצמי במהלכו, ופשוט חייבת להצליח לצייר לעצמי בראש את תמונת קו הסיום, ואותי עוברת בה ומסיימת את המרוץ.
בלי התנאי הזה יהיה לי קשה עד בלתי אפשרי לעמוד על קו הזינוק שלו, יהיה חסר לי הכוח המניע ותמונת הסיום של הסרט הזה שאני רצה אותו.
יצא לי ממש לאחרונה להקשיב להרצאה מרתקת על עוצמה מנטאלית של גדעון תמר, מאמן מנטאלי ומאמן ריצה, רץ מדהים שמחזיק בכמה שיאים מעוררי השראה, ובעיקר אדם חיובי ומבריק שבאופן אישי, נראה שיש המון מה ללמוד ממנו.
ההרצאה שלו היתה חדה ומדויקת כל כך. נסו לדמיין צליל של מאתיים אסימונים שנופלים לכם בתוך הראש בבת אחת. אז כזה. (ממליצה בחום על ההרצאה שלו דרך אגב!)
אני עומדת בעצמי מול קהלים כשמעבירה את ההרצאה שלי “רצה בסרט”, חושפת רגעים לא פשוטים, מעוררת השראה וכוח לשינוי באחרים. אני מאוד אוהבת להגיע להקשיב להרצאות של אנשים מעוררי השראה נוספים, ואם הם גם באים מעולם הריצה, אז על אחת כמה וכמה יש לי מה ללמוד מהם.
אל ההרצאה הזו הגעתי בהזמנה והזדמנות נדירה ביחד עם מתאמן שלי. זו אחת המתנות המדהימות שקיבלתי לעצמי לתחילת השנה הזו, בלי להגזים. חיכיתי לה בסקרנות, יצאתי ממנה בתדהמה והתרגשות, ורק כמה ימים לאחר מכן, קלטתי עד כמה הריצה שלי באיטליה, ודרך האימונים אל התחרות היו בנויים בדיוק סביב כמה מהתובנות שעברו שם. כמה הכרחית עבורי תמונת הניצחון וההכוונה המנטאלית שלפני ותוך כדי התחרות.
התהליכים וההתפתחות שעברתי בין קו הזינוק לקו הסיום של המרוץ, היו השלמת פיסות הפאזל של התמונה שכבר ראיתי בדמיוני כמה חודשים לפני כן.
יהיו כאלה שיגידו לי עכשיו שאני מדברת שטויות, אולי… אבל זוכרים את המרוץ שהתפקשש לי בהרי ירושלים חודשיים לפני כן? אז איך זה שמעולם לא הצלחתי לדמיין את עצמי מסיימת אותו?
את איטליה סיימתי ברעב של ניצחון וידיעה שהראש שלי הוא הדבר הראשון שיוביל אותי אל ההצלחה. כן, ברור שהרגליים צריכות להיות חזקות והגוף מוכן למאמץ הזה, אבל בלי הכוחות המניעים מהראש והלב, אף שריר בגוף לא יעשה עבודה מספיק טובה.
כשחזרתי לארץ, התחשק לי להסתער על כל שביל וסינגל. הכוחות שלי להתפתח מקצועית כמאמנת כושר וריצה, ולקדם פרויקטים חדשים בעבודה גדלו גם הם.
“בלתי מנוצחת”, חרוט לי על השרשרת שלא יורדת מהצוואר כבר שנתיים. כולנו כאלה, זה רק עניין של החלטה, ואני רק צריכה לזכור שלפעמים גם הכוחות האלו צריכים לנוח ולהיטען מחדש, אחרת גם הבלתי מנוצחת, עלולה להישחק מהר מדי.
אבל על זה כבר בפעם אחרת…
***
טל הורוביץ.
רצה למרחקים ארוכים, מאמנת ריצה וכושר.
הכל אפשרי.
