מה עדיף? לשבת ביציע ולצעוק על השחקנים במגרש או לקחת סיכון? ליאת נתנאל על שיעור בקבלת החלטות דרך ריצה למרחקים ארוכים
מאז שהתחלתי להעביר את ההרצאה שלי “האקסטרה (100) מייל” בארגונים שונים, העיסוק שלי בהתמודדות עם פחדים עלה משמעותית, למשל מבחינת השיטות להתמודדות דרך המכניזם של מה שמוביל אותנו להחלטות שאנחנו מקבלים (או בהרבה מקרים לא מקבלים) כדי להימנע מההתמודדות הזו.
אתם מכירים את זה שדברים לא מסתדרים כמו שאנחנו רוצים ואז הקול המרושע והספקני מתחיל להתעורר ואומר: “בשביל מה זה היה טוב?” ואיתו עולה תחושה חמוצה של מבוכה, חרטה ואפילו בושה.
אם הייתי מקבלת שקל עבור כל פעם שחוויתי זאת הייתי קונה את האי מיקונוס.
סולמות ונחשים בדרך למשמעות
כשהייתי קטנה, אחד המשחקים האהובים עליי היה סולמות ונחשים. הקונספט הזה, שאפשר לקצר דרכים ולהגיע ליעד מהר יותר עם קצת מזל, מאוד קסם לי. אבל משחקים לחוד ומציאות לחוד. שמתי לב שהחוויות שנצרבות בזיכרון והופכות לאבני דרך הן דווקא אלו שלא היו פשוטות ולא היו קיצורי דרך אליהן. מטרות שגרמו לבטן שלי להרגיש בתוך מכונת כביסה והדבר הראשון שעלה לי בראש זה “מה לעזאזל חשבתי לעצמי?!” הן אלו שבסופו של דבר היו בעלות ההשפעה הגדולה ביותר.
יש משהו בתהליך ארוך (ולרוב מייגע) המלווה באתגרים רצופים שהופך אותו למעצב מהותי של החוויה ואיך שהיא תיצרב בזיכרון. תחשבו על פרויקטים גדולים שהשקעתם בהם: מסלול בצבא, לימודים ארוכים ומורכבים, פרויקט משמעותי עבור לקוח ומערכת יחסים עם חוויות מסוגים שונים. לרוב, ככל שאותו “פרויקט” מקבל נתח גדול מתשומת הלב, המחשבה, ההשקעה והזמן שלנו כך הוא הופך למשמעותי יותר. הדרך שאנחנו עוברים מהמקום שנוח לנו לעבר הפחד, משם ללמידה ואז לגדילה היא זאת שמייצרת את המשמעות. האנשים שהיינו בתחילת התהליך הם לא מי שנהיה בסופה.
אנחנו חורצים גורלות רק כשחייבים ולא דקה קודם
פרויקטים גדולים עם דרך ארוכה והתמודדות מתמשכת עם אתגרים מייצרים משמעות. את זה הבנתי, אבל התחרות האחרונה הבהירה לי שיש כאן נדבך נוסף.
יצאתי לתחרות עם נקע בהחלמה, הנקע הכי חמור שהיה לי עד היום. משהו שלכל הדעות היה ראוי לקבל מנוחה וטיפול משקם ולמרות זאת החלטתי לצאת לדרך. ההחלטה להתחרות למרות המחשבה המרושעת שלא נותנת מנוח: “אל תעופי. את צריכה לעשות הערכת מצב תוך כדי תנועה” הוציאה אותי מפוקוס וגזלה ממני אנרגיות רבות. סיימתי את המירוץ אבל זה לא העניין. הפרספקטיבה של זמן ומרחק מהתחרות חידדה לי משהו שמלווה אותי בתחומים נוספים.
משמעות עמוקה מגיעה ביחס ישיר לכמות ההשקעה שלנו בדבר. ככל שאנחנו משקיעים זמן, מחשבה ומשאבים כך החיבור שלנו אליו יעלה. אבל את זה כבר ידעתי. השינוי הפעם היה שהייתי ממש חייבת לקחת את המירוץ הזה בביסים קטנים. כל פעם לעשות הערכת מצב ולבדוק איך אני ואיך הקרסול. ואז הבנתי: כשקורה לנו איזשהו אירוע בלתי מתוכנן הנטייה שלנו היא ישר לבצע הסקת מסקנות אגרסיבית ולקבל החלטה, למרות שהמועד הרלוונטי לקבל אותה עוד לא הגיע.
תחשבו כמה פעמים אתם מפסיקים משהו באמצע כי הוא לא התקדם כמו שרציתם: דייט שבאמצע אתם קולטים שלא התפתח כמו שבא לכם, ראיון עבודה שמהלכו נשאלתם משהו שלא היה לכם מושג מה לענות, הצגת פרויקט למנכ”ל שפתאום שאל שאלה מעצבנת ובלתי צפויה באמצע. מהלחץ והפחד להרגיש שהפסדנו ועדיין המשכנו להשקיע כמו “פראיירים”, אנחנו מחליטים מהר לרדת מזה ואז כאילו חוסכים זמן מיותר (ובעיקר עלבון וחרטה). הרי כולנו רוצים וודאות ואנחנו רוצים אותה כמה שיותר מהר, אז אנחנו מקבלים החלטות נמהרות כשהכל עוד פתוח ויכול להשתנות לטובתנו.
הרי יכולתי להחליט שאני לא מתחרה, אבל החלטתי לאתגר את עצמי ולבדוק מה יקרה אם אקבל את ההחלטה רק במועד שבו היא צריכה להתקבל: יום לפני המירוץ. מלחיץ. מפחיד. קול ה”יא פראיירית” ריחף מעליי אבל החלטתי שאני ממשיכה עם הטיפולים, אנטיביוטיקה, דיקור, ויטמינים כל מה שצריך. איכשהו הקארמה הייתה איתי, המירוץ נדחה בשבוע וקיבלתי עוד זמן לטיפולים והחלמה.
ומה השורה התחתונה?
ההכלה של הלחץ וההשקעה המתמשכת גם כאשר נראה שהמצב לא לטובתנו התגלו כנדבך נוסף במעגל של פחד ומשמעות. בטווח של זמן הבנתי שההשפעה של התחרות הזו הייתה מהותית ברבדים אחרים: זה לא רק להתמודד עם הפחד של האתגר בפני עצמו, אלא גם להימנע מקבלת החלטה נמהרת כשמשהו משתבש מהפחד שכבר נכשלתי. תחושת המשמעות וההישג עולות עשרות מונים כשמחליטים למרות שזה לא הסתדר כמו שרצינו, להמשיך לתת לזה סיכוי להשתנות. באופן הזה, המחיר של ההחלטה מתגלה בדיעבד כשווה את הסיכון (או במקרה הזה – החלמה של שלושה חודשים עבור שיעור לחיים).
