תתקדמי, שאף אחד לא יכבה אותך
ככה אני אוהבת, לרוץ אל עבר ענני הסערה, להרגיש את הרוח באה אליי ישר אל הפנים בעוצמה, מפזרת את השיער שלי, מעיפה את רוחי, את נשמתי, את מחשבותיי לכל עבר.
הרגשות, הכעסים, העצבות הכל מתפזר לו. הירוק האינסופי, ריח האדמה עולה באפי, אני חושבת לעצמי הינה אוטוטו יבוא הגשם השוטף וינקה הכל, והמים יתאספו להם בשלוליות ענק, וכל היופי הזה והירוק והכחול והתכלת כולם ישתקפו דרך המים.
בליל של ריחות ושל צבעים, אני רצה לתוך השדה. "להספיק" אני חושבת לעצמי, להספיק לפני שהגשם מגיע ומטביע את כל היגון בקרקע והשלוליות נהפכות להיות תובעניות, אני לא אטבע בהן. הרוח חזקה, העננים מתאספים, ואני רצה, רצה אל הפרדסים. הריח שם "אני חייבת לנשום אותו עמוק אל הריאות, לעצום את העיניים ולהרגיש שזה רק אני והטבע הזה המדהים". זה מה שעובר לי בראש. בנשימה אני מכניסה לתוכי את כל הטוב הזה, את כל האהבה, אני שואפת את האויר הנקי, את הטוב, את הרוגע, אני נושפת החוצה את כל מה שעברתי, את כל מה שחשבתי, את כל מי שניסה לעצור אותי, את הכל אני נושפת החוצה. את הגועל הזה.
אני רצה, אמרו לי פעם שהכעס הוא המנוע הטוב ביותר, אני רצה, ואני מנקה את עצמי מכל הרע. "אל תתני" אני אומרת לעצמי. אל תתני לאף אחד לכבות אותך, לעולם. תמיד תרוצי לאורך. האור שלך הוא שידריך אותך ויהיה לנגד עינייך תמיד.
כן את שם שקוראת, אל תאפשרי לאף אחד לכבות אותך.
תמיד, תתקדמי, אל תתפשרי, אל תאפשרי לאף אחד לפגוע בך.
ככה אני רצה, הרוח מתחזקת והעננים מתאספים. אני מרגישה את טיפות הגשם על הפנים שלי, והקור גם הוא עושה לי טוב בלב. הסופה הזו כבר נושפת בעורפי, אני בתוך השדה, כפות הרגליים שלי נוחתות על האדמה שממש עוד דקות ספורות תהפוך לבליל בוצי טובעני. איזה מזל שעוד הספקתי לזרוק לשם את כל הרפש הזה, להשאיר אותו שם.
שאף אחד לא ינסה לכבות את האור שלך. את שומעת?