פעם כשיצאתי לרוץ בשדות ובעוקף של רחובות הייתי ניראה כאחרון הרצים היום: מכנסיים וחולצת כותנה’ נעליים שירשתי מאבא שלי ודיסקמן ביד. כשהייתי חוזר מתנשף ואדום (האדום זה הרגיל שלי) לרחוב של בית הורי, כל השכנים הסתכלו עלי בפנים של “תגיד לי, החלקת על השכל? ככה סתם לצאת לרוץ?”
והנה, 13 שנים אחרי התחלת קריירת הריצה הלא מאוד מזהירה שלי ואנחנו ב”ה בעידן אחר…
כולם רצים, כולם מזיעים, כולנו בסטראבה, חובבי ריצה, רצים ממליצים, אף אחד לא יבוא, כולם באים, דקטלון, מרוץ נייקי, מרוץ אדידס, מרוץ קינדר בוואנו.
נכון, לא?
אז לא לגמרי…
גם היום בשנת 2019, כשכולם יודעים שאני אשכרה מתפרנס מלהריץ אנשים ושיש אנשים שקמים לפני השמש בשביל לרוץ, עדיין אנחנו נתקלים בתגובות מעניינות.
אז הנה, אספתי לכם מספר תהיות של הסביבה ומספר תגובות אפשריות ממני אליכם.
“מה הגעת לפה בריצה?”
כן, והאמת שאפילו לא הספקתי להתקלח אז מיד לבשתי עלי אלגנט. בוא תן חיבוק ואיזה בוסה.
“מה אתה רץ כל יום?”
כל יום. כל היום. לפעמים גם בלילה עד שאני נהפך לזאב.
“אבל ריצה דופקת את הברכיים לא?”
רק ברכיים? חכה שתכנס לטריאטלןן. זה דופק לך גם את חשבון הבנק.
“נכון שאצלכם בקבוצת הריצה כולם בוגדים אחד עם השני?”
ברור! (תוך כדי הפרחת נשיקה כלפי השואל וקריצה חושנית)
“תגיד זה לא משעמם לרוץ כלכך הרבה זמן”
תראה. זה רק בסופ”ש הריצות הארוכות וזה או זה או להיות בבית עם הילדים אז…
“מרתון? 42.2 קילומטר?”
נסה יותר 43.5 ק”מ. עובדים עלינו קבוע.
“ועשית הכל בריצה?”
מה פתאום? תפסתי טרמפ על אמבולנס בדרך… (#סליחה)
אז בפעם הבאה שאתם נשאלים שאלות כאלה תזכרו שיש אנשים שעדיין יש להם חיים ושעוד לא רצים.
