לגעת בחלום – איפה הגבול? | ארי ולטמן

מאת: מורן מישל marathon israel

בתאריך: 29.03.2019

האם נכון לעשות לפעמים קפיצת דרך משמעותית וללכת בעקבות חלומות גדולים? או האם זה מסוכן ומטופש? ארי ולטמן, ׳הילד הרע׳ של עולם הריצה למרחקים ארוכים, טוען שכדאי לנסות לעבור את הגבול לפעמים

מי לא אוהב לצטט את וולט דיסני: “אם אתה יכול לחלום על זהאתה יכול לעשות את זה“?
כולנו אוהבים לחלוםלפנטז שאולי אנחנו יכולים לעשות משהו גדול מהחייםלהשיג משהו קצת מעבר לגבול היכולת שלנואו ממש על הקצהאבל אז אנחנו שומעים קולות שאומרים לנו מה פתאום?!” זה יפה בתור חלוםאבל הדרך לא ברורהוזה מסוכןוממילא אין לנו סיכויזה גובל בחוצפה להעז לחשוב שאנחנו יכולים לנסות וממש לגעת בחלום.

רוב הקולות האלה הם בדרך כלל שלנו עצמנוואם אנחנו כבר מעזים להיות טיפה אופטימייםלעשות ניסוי כלים קטן ולשתף את הסביבההחשש שהיה לנו עשוי להפוך לחרדהפשוט יותר להמשיך עם המציאות המוכרתלאכול את החיים במנות קטנותולהשאיר את החלום רחוק באופק.

בעולם הריצהובעיקר זה שברשתות החברתיות הפעילות והגועשות בדעות, יש שיח עירני וחוקים ברורים לכאורה לגבי סולמות מאמצים נכונים” והדרך שחשוב לעשות כך ולא אחרתמי שבוחרים לעשות צעד קצת יותר גדול מהמקובל עשויים, באופן רנדומלי כמעט, לזכות בברכת הקהל או בנזיפות חוסר אחריות” מפי אנשים שלא פגשו מעולםוזה מלווה לא פעם בנבואות של פציעות חמורותכישלונות איומים וצפי לריצה האחרונה שתרוצו אי פעם.

מראשית הדרך הייתי מוקף בשאלות של מה נכון ומה עשוי להיות יותר מדיבחירת חלומות ויעדים קדימה זה לא דבר פשוט ממילאונתקלתי לא פעם בהרמות גבה או נזיפות.

זה היה נכון כשרצתי בפעם הראשונה מרוץ הרים באורך 80 קילומטרים ביפןושלושה שבועות לפני נזכרתי לבקש עצות איך לשפר את הסיכויים שלי להתמודד איתווודאי שזה היה נכון כאשר הודעתי לעולם שבעוד פחות משנה (אזאני מתכוון לרוץ מרוץ של 340 קמ ברציפות בהרי האלפיםכשבאותה נקודת זמן המרוץ הרציף הכי ארוך שעשיתי היה באורך 80 קילומטריםמשוגעהוזהחסר אחריותואולי דווקא קשוב לעצמי?

למעשהמאז שהייתי ילד היה לי ברור שריצה זה לא בשביליהייתי ילד שמן, לא ממש רצתי בשיעורי ספורט ולמרות שבהמשך הדרך יצא לי לרוץ כמה קילומטרים על מסילה בחדר כושר, זה אף פעם לא היה משהו שהתחברתי אליוריצות ארוכות נראו לי דבר מאוד לא בריאלא כיףובטח לא משהו שנועדתי לעשות.

ובכל זאתכשהגעתי לאותם רגעיםכשכבר נכנסתי לעולם ריצות השטח והתאהבתיכשהבנתי שיש מרוץ שהוא אולי בלתי נתפס אבל שהרצון לעשות אותו משתלט עליי לחלוטין – לא אפשרתי לחששות לעצור אותיוכנגד כל הסיכויים ידעתי שאני חייב ללכת על זהשאין לי באמת מה להפסיד.

להיות זהירים ומודעים למגבלות שלנו זה בהחלט דבר חשובאבל אם ניתן לזה תמיד לעצור אותנו מלנסות – איך נדע מה אנחנו יכוליםוממילאויתרנו כבר מראש על החלומות שלנו.

האם יש בכלל תשובה אחת מה נכון או לא נכון?

כדוקטור לתורת המשחקיםבמקום להגיד לכו על החלום שלכםכי רק מי שמעז מצליח” או משהו כזהאני אנסה לפרק את הבעד ונגד לגורמים – זה עוזר להבין את ההחלטות שלנו.

למה לא?
יש כמה סיבות למה לוותר ולא לנסות.

  • פציעותהדגל המתנוסס בגאווה כמקור לגינויים ולקריאות חוסר אחריות“.
  • כישלוןכי אף אחד לא שש לקבל מפח נפש במקום העצמה.
  • אמרנו לך“. המסע עלול להפוך מחלום אישילצורך להוכיח לאחרים ואותם לא תמיד אפשרי לרצות.
  • זר לא יבין” נוהגים לומר רצים רביםזה כיף בקבוצהאבל פחות נחמד להיות לבד לפתעכשאף אחד מהסובבים לא מבין ולא תומך.
  • הדרך לא מוכרתאין שילוט או חוקים ברורים בדרך להגשמת החלוםוזה מפחיד.

למה כן?
כי יש לנו חלום!

  • הגשמה עצמיתזאת אולי הכותרת ויתר הסיבות הן פירוט שלהבואו רק נגיד שאם היינו יודעים שאת הדבר הגדול שאנחנו מאוד רוצים אנחנו יכולים לעשות – לא היינו מתלבטיםנכון?
  • הגשמת החלוםלהגיע לרגעלהיות שם ולגעת ממש בחלום. בשביל חלום אמיתי ראוי לעשות מאמץ משמעותיואפילו לקחת סיכונים.
  • להגיע הכי רחוק שאפשרבגרסת אומניות הלחימה, למשלמלמדים שאם רוצים לשבור קרשצריך לכוון שהמכה תסתיים מעבר לקרש עצמוכדי לדחוף את עצמנו לקצהעלינו לנסות להגיע רחוק ככל האפשרגם אם לא נגיע לנקודה שכיוונו אליהעדיין נסיים במקום גבוה יותר מנקודת ההתחלה.
  • סיפוק וגאווהאם הבושה כסיכוןאז בהחלט מותר להרגיש גאווה בהצלחות שלנולכולנו יש אגו.
  • למידה מהדרךזהו אחד הדברים המשמעותיים אצלי אישיתמה שהביא אותי להשקיע כל כך הרבה מעצמי בריצהדווקא הדרך הלא מוכרת והלא ברורהאם ניתן לעצמנו הזדמנות לקפוץ למיםלנסותלטעות, להצליח ולהיכשלונהיה קשובים ומתבוננים במה שקורה איתנו – הדרך הזאת תביא איתה הזדמנויות רבות ללמוד ולהתפתחזה לבד שווה את הכל.
  • כישלוןכן, כןראיתם מה עשיתי פהכישלון זה מפחידאבל הוא נותן לנו הזדמנות פנטסטית ללמודובגדולזה נותן פרספקטיבהמעמיד את האגו שלנו במקוםועם קצת מחשבה לאחור של מה קרה ומה יכל להיות אחרת – כישלון יכול להיות מתנה נהדרת.
  • אז מה נכון?
    כדאי לקחת בחשבון את כל הטוב והרעלראות שאנחנו רוצים את החלקים הטובים מספיק חזק בשביל לשלם את המחיר הפוטנציאלי – למשל במקרה שניכשלחשוב להיות כנים עם עצמנו ולהבין למה אנחנו רוצים את זה וכמה זה באמת חשוב לנואיפה זה יהיה בסולם העדיפויות שלנו ומה נהיה מוכנים לדחוק למקום שני.

    מה חשוב יותר עבורנו – לא להיכשלאו לנסות לתת לעצמנו סיכוי לגעת בחלום?

    כמה מילים על מיזעור סיכוניםיש סיכוניםאבל אפשר לצמצם אותםבטח כשמדובר בפציעותהנה שני דברים שכדאי לחשוב עליהם כשיוצאים לדרך:

    1. גמישות והקשבה עצמית בדרך אל החלוםבמסע כזה צריך לדחוף את עצמנואבל גם להיות קשובים לעצמנו – פיזית ומנטלית – במהלך כל הדרךלדעת מתי לקחת צעד אחורהלהרפותואולי לא לעמוד בתוכנית העבודה שקבענו.
    2. ניהול נכון של אירוע היעדקל ליפול פהכןנצטרך לדחוףלהישאר אופטימיים ולא למהר לוותר גם כשקשה, אבל לא בכל מחירלנסות – כןלהמשיך בכל מחיר – פחותההמלצה שלי היא לנסות ולקבוע לעצמנו מראש גבולות גזרהאיך נגיב לאיזה מצבבאיזה מקרה נחליט שאנחנו מוותרים ופורשיםובאיזה מקרה נסבול ונמשיך קדימה?

    לסיכום
    מה שלא תחליטו לעשותהדבר החשוב ביותר הוא שתעשו מה שנכון לכםולא לאחריםאם לא תנסו, אז בעצם כבר נכשלתם.
    אם זה משהו שאתם באמת רוציםשמעורר בכם השראהשמצית את הדמיון ולא מרפהאולי כדאי לנסותאין לכם מה להפסיד.

    *****************

    ארי ולטמן – כלכלן, בעל דוקטורט בתורת משחקים מהמכון הטכנולוגי של טוקיו. ניהל צוותי שרות ומכירות במשרדי גוגל באירלנד, סינגפור ויפן. בשנת 2013 הגיע למשקל שיא מעל 120 קילוגרם, אז החל בתהליך של שינוי. רץ משנת 2014. מאז הספיק להיות הישראלי הראשון שסיים כמה ממרוצי ההרים הקשים ביותר: מרוץ הענקים (340 ק”מ), אורובייה (140 ק”מ), אנדורה (170 ק”מ), טרנס גראן קנריה (125 ק”מ) ועוד.

    בימים אלה מפרסם ספר בשם “שלוש שנים, שלוש אותיות – מהכורסה להרי האלפים”, המתאר את הדרך שעשה בשלוש שנים ממצב פיזי מסכן חיים ועד להגשמת חלום במרוץ הענקים. עוד על הספר, ואפשרות לרכישה כאן.