האם נכון לעשות לפעמים קפיצת דרך משמעותית וללכת בעקבות חלומות גדולים? או האם זה מסוכן ומטופש? ארי ולטמן, ׳הילד הרע׳ של עולם הריצה למרחקים ארוכים, טוען שכדאי לנסות לעבור את הגבול לפעמים
מי לא אוהב לצטט את וולט דיסני: “אם אתה יכול לחלום על זה, אתה יכול לעשות את זה“?
כולנו אוהבים לחלום. לפנטז שאולי אנחנו יכולים לעשות משהו גדול מהחיים, להשיג משהו קצת מעבר לגבול היכולת שלנו, או ממש על הקצה. אבל אז אנחנו שומעים קולות שאומרים לנו “מה פתאום?!” זה יפה בתור חלום, אבל הדרך לא ברורה, וזה מסוכן, וממילא אין לנו סיכוי. זה גובל בחוצפה להעז לחשוב שאנחנו יכולים לנסות וממש לגעת בחלום.
רוב הקולות האלה הם בדרך כלל שלנו עצמנו. ואם אנחנו כבר מעזים להיות טיפה אופטימיים, לעשות ניסוי כלים קטן ולשתף את הסביבה, החשש שהיה לנו עשוי להפוך לחרדה. פשוט יותר להמשיך עם המציאות המוכרת, לאכול את החיים במנות קטנות, ולהשאיר את החלום רחוק באופק.
בעולם הריצה, ובעיקר זה שברשתות החברתיות הפעילות והגועשות בדעות, יש שיח עירני וחוקים ברורים לכאורה לגבי “סולמות מאמצים נכונים” והדרך שחשוב לעשות כך ולא אחרת. מי שבוחרים לעשות צעד קצת יותר גדול מהמקובל עשויים, באופן רנדומלי כמעט, לזכות בברכת הקהל או בנזיפות “חוסר אחריות” מפי אנשים שלא פגשו מעולם, וזה מלווה לא פעם בנבואות של פציעות חמורות, כישלונות איומים וצפי לריצה האחרונה שתרוצו אי פעם.
מראשית הדרך הייתי מוקף בשאלות של מה נכון ומה עשוי להיות יותר מדי. בחירת חלומות ויעדים קדימה זה לא דבר פשוט ממילא, ונתקלתי לא פעם בהרמות גבה או נזיפות.
זה היה נכון כשרצתי בפעם הראשונה מרוץ הרים באורך 80 קילומטרים ביפן, ושלושה שבועות לפני נזכרתי לבקש עצות איך לשפר את הסיכויים שלי להתמודד איתו. וודאי שזה היה נכון כאשר הודעתי לעולם שבעוד פחות משנה (אז) אני מתכוון לרוץ מרוץ של 340 ק“מ ברציפות בהרי האלפים, כשבאותה נקודת זמן המרוץ הרציף הכי ארוך שעשיתי היה באורך 80 קילומטרים. משוגע? הוזה? חסר אחריות? ואולי דווקא קשוב לעצמי?
למעשה, מאז שהייתי ילד היה לי ברור שריצה זה לא בשבילי. הייתי ילד שמן, לא ממש רצתי בשיעורי ספורט ולמרות שבהמשך הדרך יצא לי לרוץ כמה קילומטרים על מסילה בחדר כושר, זה אף פעם לא היה משהו שהתחברתי אליו. ריצות ארוכות נראו לי דבר מאוד לא בריא, לא כיף, ובטח לא משהו שנועדתי לעשות.
ובכל זאת, כשהגעתי לאותם רגעים, כשכבר נכנסתי לעולם ריצות השטח והתאהבתי, כשהבנתי שיש מרוץ שהוא אולי בלתי נתפס אבל שהרצון לעשות אותו משתלט עליי לחלוטין – לא אפשרתי לחששות לעצור אותי, וכנגד כל הסיכויים ידעתי שאני חייב ללכת על זה. שאין לי באמת מה להפסיד.
להיות זהירים ומודעים למגבלות שלנו זה בהחלט דבר חשוב, אבל אם ניתן לזה תמיד לעצור אותנו מלנסות – איך נדע מה אנחנו יכולים? וממילא, ויתרנו כבר מראש על החלומות שלנו.
האם יש בכלל תשובה אחת מה נכון או לא נכון?
כדוקטור לתורת המשחקים, במקום להגיד “לכו על החלום שלכם, כי רק מי שמעז מצליח” או משהו כזה, אני אנסה לפרק את הבעד ונגד לגורמים – זה עוזר להבין את ההחלטות שלנו.
למה לא?
יש כמה סיבות למה לוותר ולא לנסות.
- פציעות. הדגל המתנוסס בגאווה כמקור לגינויים ולקריאות “חוסר אחריות“.
- כישלון. כי אף אחד לא שש לקבל מפח נפש במקום העצמה.
- “אמרנו לך“. המסע עלול להפוך מחלום אישי, לצורך להוכיח לאחרים ואותם לא תמיד אפשרי לרצות.
- “זר לא יבין” נוהגים לומר רצים רבים. זה כיף בקבוצה, אבל פחות נחמד להיות לבד לפתע, כשאף אחד מהסובבים לא מבין ולא תומך.
- הדרך לא מוכרת. אין שילוט או חוקים ברורים בדרך להגשמת החלום, וזה מפחיד.
למה כן?
כי יש לנו חלום!
- הגשמה עצמית. זאת אולי הכותרת ויתר הסיבות הן פירוט שלה. בואו רק נגיד שאם היינו יודעים שאת הדבר הגדול שאנחנו מאוד רוצים אנחנו יכולים לעשות – לא היינו מתלבטים, נכון?
- הגשמת החלום! להגיע לרגע, להיות שם ולגעת ממש בחלום. בשביל חלום אמיתי ראוי לעשות מאמץ משמעותי, ואפילו לקחת סיכונים.
- להגיע הכי רחוק שאפשר. בגרסת אומניות הלחימה, למשל, מלמדים שאם רוצים לשבור קרש, צריך לכוון שהמכה תסתיים מעבר לקרש עצמו. כדי לדחוף את עצמנו לקצה, עלינו לנסות להגיע רחוק ככל האפשר. גם אם לא נגיע לנקודה שכיוונו אליה, עדיין נסיים במקום גבוה יותר מנקודת ההתחלה.
- סיפוק וגאווה. אם הבושה כסיכון, אז בהחלט מותר להרגיש גאווה בהצלחות שלנו. לכולנו יש אגו.
- למידה מהדרך. זהו אחד הדברים המשמעותיים אצלי אישית, מה שהביא אותי להשקיע כל כך הרבה מעצמי בריצה. דווקא הדרך הלא מוכרת והלא ברורה. אם ניתן לעצמנו הזדמנות לקפוץ למים, לנסות, לטעות, להצליח ולהיכשל, ונהיה קשובים ומתבוננים במה שקורה איתנו – הדרך הזאת תביא איתה הזדמנויות רבות ללמוד ולהתפתח. זה לבד שווה את הכל.
- כישלון. כן, כן. ראיתם מה עשיתי פה? כישלון זה מפחיד, אבל הוא נותן לנו הזדמנות פנטסטית ללמוד, ובגדול. זה נותן פרספקטיבה, מעמיד את האגו שלנו במקום, ועם קצת מחשבה לאחור של מה קרה ומה יכל להיות אחרת – כישלון יכול להיות מתנה נהדרת.
-
אז מה נכון?
כדאי לקחת בחשבון את כל הטוב והרע. לראות שאנחנו רוצים את החלקים הטובים מספיק חזק בשביל לשלם את המחיר הפוטנציאלי – למשל במקרה שניכשל. חשוב להיות כנים עם עצמנו ולהבין למה אנחנו רוצים את זה וכמה זה באמת חשוב לנו, איפה זה יהיה בסולם העדיפויות שלנו ומה נהיה מוכנים לדחוק למקום שני.מה חשוב יותר עבורנו – לא להיכשל, או לנסות לתת לעצמנו סיכוי לגעת בחלום?
כמה מילים על מיזעור סיכונים. יש סיכונים, אבל אפשר לצמצם אותם. בטח כשמדובר בפציעות. הנה שני דברים שכדאי לחשוב עליהם כשיוצאים לדרך:
- גמישות והקשבה עצמית בדרך אל החלום. במסע כזה צריך לדחוף את עצמנו, אבל גם להיות קשובים לעצמנו – פיזית ומנטלית – במהלך כל הדרך. לדעת מתי לקחת צעד אחורה, להרפות, ואולי לא לעמוד בתוכנית העבודה שקבענו.
- ניהול נכון של אירוע היעד. קל ליפול פה. כן, נצטרך לדחוף, להישאר אופטימיים ולא למהר לוותר גם כשקשה, אבל לא בכל מחיר. לנסות – כן, להמשיך בכל מחיר – פחות. ההמלצה שלי היא לנסות ולקבוע לעצמנו מראש גבולות גזרה. איך נגיב לאיזה מצב. באיזה מקרה נחליט שאנחנו מוותרים ופורשים, ובאיזה מקרה נסבול ונמשיך קדימה?
לסיכום
מה שלא תחליטו לעשות, הדבר החשוב ביותר הוא שתעשו מה שנכון לכם, ולא לאחרים. אם לא תנסו, אז בעצם כבר נכשלתם.
אם זה משהו שאתם באמת רוצים, שמעורר בכם השראה, שמצית את הדמיון ולא מרפה, אולי כדאי לנסות. אין לכם מה להפסיד.*****************
ארי ולטמן – כלכלן, בעל דוקטורט בתורת משחקים מהמכון הטכנולוגי של טוקיו. ניהל צוותי שרות ומכירות במשרדי גוגל באירלנד, סינגפור ויפן. בשנת 2013 הגיע למשקל שיא מעל 120 קילוגרם, אז החל בתהליך של שינוי. רץ משנת 2014. מאז הספיק להיות הישראלי הראשון שסיים כמה ממרוצי ההרים הקשים ביותר: מרוץ הענקים (340 ק”מ), אורובייה (140 ק”מ), אנדורה (170 ק”מ), טרנס גראן קנריה (125 ק”מ) ועוד.
בימים אלה מפרסם ספר בשם “שלוש שנים, שלוש אותיות – מהכורסה להרי האלפים”, המתאר את הדרך שעשה בשלוש שנים ממצב פיזי מסכן חיים ועד להגשמת חלום במרוץ הענקים. עוד על הספר, ואפשרות לרכישה כאן.
