במקור התחלתי לכתוב את המאמר הזה אי שם בין הסגר השני לשלישי. הטיוטה כבר היתה מוכנה, והייתי צריך רק לערוך ולעשות הגהה. אך לפני מספר שבועות נרשמתי למרוץ העגור (23.4), והחלטתי לחכות עם שליחת המאמר ולהוסיף בו חלק על המרוץ עצמו. בסוף מחקתי את המאמר ההוא, וכתבתי מהתחלה. משהו בסגנון של דברים שרואים עכשיו לא ראינו אז.
מרוץ העגור היה המרוץ הראשון שלי מאז חצי מרתון תל אביב בפברואר 2020. כידוע, מרבית המרוצים שתוכננו להיערך בשנה האחרונה בוטלו. כעת הם חוזרים. ההחלטה להירשם הגיעה אחרי מספר חודשים ארוכים של אימונים, פחות או יותר בשגרה הרגילה, עד כמה שמשהו בשנה האחרונה יכול היה להיחשב רגיל.
אחרי הסגר הראשון בו היו מגבלות ריצה של עד ק"מ מהבית בערך, הסגרים הבאים כבר היו שפויים יותר. אמנם לא היה אפשר לנהוג מחוץ לעיר כדי לרוץ, אך אפשר היה לרוץ בעיר (כפר סבא) ובערים מסביב ללא מגבלות. כך מצאתי את עצמי גומע מרחקים בעיר כמה שאפשר, והכל על פי התוכנית. בסגר השלישי הצטרפתי לחבר'ה שרצים כבר כמה שנים ביחד. מדי שבת היינו רצים, נהניתי מהאתגר והמפגש איתם. כשהסגרים נפתחו, שילבתי בין 2-3 אימונים בעיר (כולל אימון מהיר באצטדיון), 1-2 אימונים בפארק הירקון ובטיילת (בעיקר בשבתות), ואימון קבוצה אחד ביער בן שמן. מה שהתחיל בארבעה אימונים בתחילת יולי, הפך לחמישה אימונים אי שם באוקטובר עד שבוע לפני המרוץ.
מבחינה פיזית, ההכנה שלי היתה מצוינת. הרגשתי את השיפור באימונים, הן במהירות והן ברמות הקושי שעלו ומנגד היה לי קל יותר להתמודד איתן. זאת למרות שבזמן הקורונה העליתי כמה קילוגרמים טובים (העוגות עשו את שלהן), אך מבחינה מנטאלית בסביבות פברואר הרגשתי שזה מספיק. בעונה רגילה, זו באמת נקודת הזמן שאני מרגיש מיצוי ויוצא לפגרה, כך שזה לא היה שונה הפעם. אפילו עלתה בי המחשבה לעצור הכל ולסיים את העונה בלי לעשות שום מרוץ.
לבסוף, אחרי שהתברר שמרוץ העגור אמור להיערך באפריל, סיכמתי עם המאמן שלי שאעשה אותו ולאחר מכן אצא לפגרה. אומנם הרגשתי שחיקה אבל התאמנתי מיולי, הייתי בכושר טוב והרגשתי שזו תהיה טעות לפספס את ההזדמנות לנסות ולשבור את השיא שלי. אחר כך אצא לפגרה ונראה מה יהיה, בכל זאת, יש פלייאוף NBA, אולימפיאדה בטוקיו ויורו על הראש.
מרוץ עגור
זו פעם ראשונה שאני עושה את מרוץ העגור. בדרך כלל הוא נערך לפני מרתון טבריה, ואז יש התלבטות האם לעשות אותו או את חצי מרתון עמק המעיינות. מאחר ולפני המרתון הראשון שלי עשיתי את המרוץ בעמק, החלטתי לדבוק במסורת גם בשנים לאחר מכן. עם זאת, יצא לי פעם אחת לרוץ באתר המרוץ (אגמון החולה), כשהייתי בחופשה באזור, כך שידעתי פחות או יותר למה לצפות.
הגענו לאזור ביום חמישי, כשאני כותב הגענו, הכוונה לאישתי, הכלבה שלנו ואנוכי. כמו תמיד, לפני שיצאנו הכנתי לעצמי פסטה לצהריים ולערב, וידאתי שיש לי את כל מה שצריך למרוץ. את הערכה עצמה אספתי יום במקום בו נערך המרוץ.
אחת הבעיות של חזרה למרוצים אחרי שנה של הפסקה, היא תחושת חוסר הביטחון שלא אזכור איך כיצד להכין את עצמי למרוץ. בדרך כלל, אני בן אדם של רוטינות. יש לי סדר פעולות מאוד ברור לפני כל ריצה, קצרה או ארוכה, לפני אימונים ובפרט לפני מרוצים. קם שעה לפני שני אמור להגיע אל המקום, מכין לעצמי קפה, עושה קצת תנועות שחרור בגוף, מתלבש ויוצא לדרך. אני דואג ערב לפני שהכל יהיה מסודר, שלא אצטרך להתחיל לחפש דברים בבוקר.
על פניו, זה לא אמור להיות שונה ביום של מרוץ ואני אמור לזכור את זה, הרי זה כמו רכיבה על אופניים, לא שוכחים מה ואיך. הפעם לא הייתי בטוח אם אכלתי מספיק ואולי אכלתי יותר מדי יום לפני, לא הייתי סגור אם שתיתי מספיק מים בימים שלפני המרוץ, ואם לקחתי מספיק ג'לים לדרך. מאחר וזו היתה פעם ראשונה שאני משתתף במרוץ הזה, גם לא הייתי בטוח שאצליח למצוא את נקודת המפגש עם הקבוצה או אפילו אם התלבשתי כמו שצריך (בלילה היה קר, אבל בבוקר היה חם).
בסופו של דבר הגעתי בזמן, מאורגן ומסודר עם ג'לים, נגן מוזיקה וכל מה שצריך בשביל לעמוד על קו הזינוק, במטרה לשבור את השיא. התוכנית היתה להתחיל על קצב של 4:50 לק"מ, ואחרי כמה ק"מ להגביר. כאמור, האמנתי שאני מסוגל לזה.
היתה רק בעיה אחת קטנה בתוכנית שלי. בתחילת השבוע חשתי כאב שיניים, והפתרון בעצת רופא היה ליטול אנטיביוטיקה. זה אמנם פתר את הבעיה של הכאב והעלים אותו, אך ההשפעה של התרופה לא פחתה. למרות שכבר יצא לי לרוץ על אנטיביוטיקה בעבר, הפעם זה כנראה גם השפיע.
ההתחלה היתה טובה. זכיתי לליווי של חבר מהקבוצה, אשר דאג שלא אפתח מהר מדי, ובאופן כללי שמרתי על קצב שנע בין 4:45 ל4:55, הרגשתי טוב, והייתה תחושה קלה של אופטימיות ותקווה שאוכל לשמור כוחות להמשך. השילוב של ריצת שטח עם מסלול כביש זה משהו שאני נהנה ממנו, העובדה שאנחנו רצים בשטח כל שבוע, עזר לנו להתקדם יפה. החסרונות של המסלול (כולו) היו, יותר מדי פניות, ומעט מדי נקודות מים.
אחרי תשעה קילומטר, החבר המלווה עזב והמשכתי לבדי. ניסיתי להישמע לעצתו להמשיך בקצב הזה ולאט לאט להגביר. במשך מספר קילומטרים עוד עמדתי בזה, אך לצערי ככל שהריצה נמשכה, הרגשתי איך אני יורד מעט בקצבים.
בריצות חצי מרתון אני יודע אם אשבור את השיא על פי הזמן שלי בקילומטר ה-15. אם אני מתחת ל 1:09, אז ברור לי שאשבור את השיא. אם אני מעל, אז אין סיכוי שזה יקרה. כשהבטתי בשעון ראיתי שאני עומד על שעה ושלוש עשרה דקות. הבנתי, שאין שום סיכוי שאעבור שישה קילומטרים בפחות מ-23 דקות, אז לא אוכל לשבור את השיא. הצבתי לעצמי מטרה חדשה, להגיע לזמן של שעה וארבעים בסך הכל.
בשלב הזה, קילומטרים אחרונים לריצה, הרגשתי אי נוחות פיזית. אולי זו האנטיביוטיקה ואולי זו העובדה שלא שתיתי מספיק מים לפני ובמהלך הריצה. מבחינה מנטאלית הרגשתי טוב, ידעתי שעשיתי מה שיכולתי, ואני יכול לרוץ וליהנות בלי לחץ אם אשבור שיא או לא. ניסיתי לשמור כוחות בתקווה להאיץ בסוף כמה שאני יכול.
4-5 קילומטר לקראת הסוף, המאמן שלי החל ללוות אותי, בהמשך הצטרף גם החבר המלווה, שניהם ליוו אותי אל קו הסיום. ניסו לדחוק בי להאיץ כמה שאפשר, בקילומטר האחרון באמת הצלחתי בכך, למרות שזה היה כבר מאוחר מדי. חציתי את הקו בשעה ארבעים ושלוש. רחוק מהשיא ורחוק מהמטרה החדשה. לא תוצאה גרועה, ובאמת שגם לא הייתי מאוכזב ממנה או מכך שלא שברתי את השיא שלי. ניסיתי, עשיתי מה שיכולתי, וכשחושבים על זה, יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, יכולתי להיות בסגר או במגבלות תנועה.
חבריי לקבוצה שיפרו את השיא האישי שלהם, חלקם גם הגיעו לפודיום בכללי ובקטגוריה. אני הסתפקתי בבירה קרה בצימר, בארוחת ערב עם אישתי והכלבה, ובפגרה שמחכה לי מעכשיו.
מוזמנים להיכנס לאתר שלי, להתרשם משירים, סיפורים, פוסטים ועוד. אתר שירים חדשים של לירון תמם