תמיד כדאי להתבונן על הנקודה ממנה התחלנו כדי להעריך טוב יותר את נקודת הסיום / לירון תמם

כשהתחלתי לכתוב את המאמר לקחתי את הזמן- כיאה לתקופה אימונים ארוכה שהסתיימה בחצי מרתון טבריה. תקופה שבה הכל זורם איטי יותר.. הכוונה הראשונית שלי הייתה לכתוב על "היום שאחרי" ..אך כוונות לחוד ומציאות לחוד וכך בזמן שאני מתכונן לחצי מרתון תל אביב, מצאתי את עצמי שבועיים לפני המועד מאושפז בבית חולים. לצערי משהו שהפך להיות שגרה בעונה הזאת והשלכתו ברורה.. שת חצי מרתון ת"א לא אעשה כשאני במיטבי.

אז איך חוזרים לשגרה אחרי תחרות גדולה ואיך מתמודדים עם יציאה לא טבעית מהשגרה? שתי הנקודות מתחברות אל על אותו קו, מעבר ממצב קבוע, ידוע, אל מצב אחר, כזה שגם אם הוא מוכר הוא עדיין לא נוח.

במהלך השנים יצא לי לקרוא לא מעט מאמרים וסיפורים על ספורטאים שמסיימים תחרות גדולה ונכנסים לדיכאון לרוב כי פתאם נוצא להם חלל ריק עם הרבה זמן פנוי, זמן שאותו הם אמורים להעביר בהתאוששות לפני ההתחלה של תקופת האימונים הבאה או לפחות חזרה מתונה יותר לשגרה על מנת לאפשר לגוף להתאושש.

מה זה אומר בעצם? ריצות קלות עד שחוזרים לעצימות המוכרת. קצת פחות אימונים ונפח עד ההגעה לשיא ואז ירידה לצורך עליה וחוזר חלילה. ההתאוששות חשובה כי הרי לא ניתן לשמור עם רמת דריכות ומוכנות גבוהה לאורך זמן הן גופנית והן נפשית ..וצבירת "רעב" חשובה על מנת להתחיל שוב מתוך חוזקה ולא מתוך עייפות וחולשה היכולה לנבטע מתקופת אימונים ממושכת.

למה שלא נעשה היום, את מה שלא עשינו אתמול?

אחרי חצי מרתון טבריה, הרגשתי ירידת מתח ועייפות טבעית הנובעים מ- 5 אימונים שבועיים שכללו מעט ריצות ארוכות וריצות מהירות וקשות.

בהסתכלות לאחור, זה לעתים נראה יותר מדי אם כי עברתי את המרוץ החשוב והמשמעותי של השנה בהצלחה. זה הרגיש לי קצת כמו קבוצת ספורט שזוכה באליפות במחזור ה-25 ולפניה עוד כמה משחקים לשחק לפרוטוקול… יש ירידת מתח טבעית. תיאורטית, חשבתי על כך שאם  אתאמן קשה אשבור שיא גם בתל אביב, אבל הגוף  הגיע לסף מיצוי מסוים וכל דחיפה קטנה עלולה היתה להפיל אותו.

יחד עם זאת, זו תקופה נעימה. האימונים קלים יותר ופתאם התפנה לי הרבה זמן. תוכנית התזונה השתנתה והורגש פחות לחץ.

ההפרש בן מספר השבועות בין טבריה לתל אביב, איפשר להתאושש, להנות משגרה חדשה וקלילה יותר ואפילו לחזור רעבים יותר לשלב הבא.

בפועל מצאתי את עצמי מתאמן 4-5 אימונים שבועיים. אימונים קלים יותר  שיש בהם פחות עומס ופחות מהירות ויותר טכניקה. באופן מפתיע, דווקא ההאטה העירה את השחיקה כמו שאדרנלין מרדים את העייפות והכאב. בעמידה חשתי את הכאב ובהאטה והורדת קצב הרגשתי את העייפות- כתוצאה מהצטברות של  עומס רגיל בחיים, בעבודה אשר השפיעו על התחושות בזמן הריצה. יותר מדי פעמים רצתי עייף ובלי כוחות..אם כי לפחות הקצבים נשארו סבירים.

ואז הגיע האשפוז..

כאמור, כמנהגי בקודש, שבועיים לפני חצי מרתון תל אביב, מצאתי את עצמי מאושפז בבית החולים איכילוב בתל אביב עם זיהום בסינוסים. אני מציין שזה הפך להיות מנהג, בגלל שבארבע השנים האחרונות, זה קרה לי כל שנה. פעמיים השתחררתי בזמן בשביל להשתתף על המרוץ, פעם אחת נאלצתי לוותר.

אם בשנים הקודמות הייתי מאוכזב ומיואש מהמצב, הפעם לפחות בכל הקשור לריצה, הייתי די שמח שזה קרה. למה? כי עברתי את זה כל כך הרבה פעמים ואני כבר יודע שהאשפוז נמשך מספר ימים, בסופם אשתחרר ויהיה לי מספיק זמן להתאמן בשביל להשתתף.

יתרה מזו, כמוזכר לעיל- דוקא אותה תחושה של ירידת מתח ואובדן הרעב מצאה לה מזור בשבוע מנוחה בבית החולים, כשהמקסימום שאתה יכול לעשות זה ללכת מקצה לקצה במסדרון.

תהיתי איך ארגיש לאחר האישפוז, הרי מספר דברים השפיעו, בין אם זה תזונה, אימונים, חולשה של גוף, ועוד. אך הנחתי ששני דברים יעמדו לצידי, ניסיון העבר, והרצון להוכיח לעצמי שאני יכול לעשות את זה.  

בסופו של דבר, אחרי עשרה ימים באשפוז (יותר זמן מהרגיל), השתחררתי הביתה מבלי שאצטרך לקחת אנטיביוטיקה או כל תרופה אחרת. היו לי עשרה ימים להתאמן למקצה של החצי מרתון. מראש הנחתי שאצטרך לעשות את זה על קצב איטי יותר מאשר המרוצים האחרונים, כל מה שרציתי זה להגיע לקו הזינוק ומשם נתקדם בהתאם.

למחרת השחרור עשיתי אימון קל, למחרת עוד אימון מעט יותר ארוך, וכך מדי יום כמעט עשיתי אימונים קלים עד המרוץ, להוציא יומיים בהם הייתי במנוחה. בנוסף שמרתי על תזונה ושינה טובה, גם אם לא כל ההשפעות נעלמו, הרגשתי שאני חוזר לעצמי לאט.

בסופו של דבר, הגעתי אל קו הזינוק ורצתי במקצה חצי המרתון של תל אביב. אומנם לא שברתי שיא והייתי רחוק מזה, אך זו היתה אחת הריצות המהנות והקלות שהיו לי. מהצעד הראשון אמרתי לעצמי שבאתי ליהנות ! שמרתי על כוחות ולא התאמצתי ודאגתי להשאר כל הזמן באזור הנוחות שלי. מזג האוויר היה לטובתי, קריר ונעים, האווירה היתה טובה, ובסופו של דבר הצלחתי להשיג תוצאה שהיא אומנם רחוקה חמש דקות מהשיא אך נמצאת בחמשת התוצאות הטובות שלי לחצי מרתון. זה מספיק טוב בשבילי.

בסיכומו של דבר, לפעמים צריך גם ריצות כאלה, ריצות בלי לחץ, בלי לרדוף אחרי השניות, בלי להתאמץ יותר מדי. זה טוב לנפש וזה טוב לגוף. ולפעמים, אולי תמיד, כדאי להתבונן על הנקודה ממנה התחלנו כדי להעריך טוב יותר את נקודת הסיום.