מהמקום הכי נמוך אל המקום הכי גבוה / לירון תמם

במקור, אני מניח, הסיפור המרכזי היה צריך להיות חצי מרתון תל אביב: ריצה פנטסטית שהצליחה הרבה מעבר למצופה. אך זה לא העיקר כאן, המרוץ הוא רק האפילוג. כאן הסיפור הוא אחר לגמרי.

לפני מספר חודשים, שבועיים לפני מרוץ עמק המעיינות כשהתאשפזתי בבית חולים, התחלתי לכתוב מאמר בשם, "איך זה מרגיש להיות כל כך קרוב ולא להגיע", ניסיתי להסביר איך זה מרגיש לעבוד כל כך קשה, לקום כל בוקר לאימון, ובסוף, בגלל משהו שאינו תלוי בי, לא להגיע כלל למטרה.

לשמחתי התנאים השתנו. הגעתי לאותו מרוץ וחודש אחר כך גם למרתון, אז החלטתי לא להשלים את המאמר ולשמור אותו בצד, במחשבה שאולי בעתיד אעשה בו שימוש. לפני כשלושה שבועות, כל זה שוב חזר. הגעתי עם אשתי לחדר מיון בבית חולים איכילוב, בשיא תקופת האימונים לקראת חצי מרתון תל אביב שנערך כמעט שלושה שבועות לאחר מכן. מאחר ופער הזמנים היה מספיק גדול ובנוסף המקרה הפעם לא היה קיצוני כמו במקרים הקודמות, לא היה לי ספק שאצליח להגיע אל קו הזינוק, אך זה עורר בי את אותן שאלות ומחשבות. איך זה מרגיש להיות כל כך קרוב ולא להגיע, ואם נסתכל מהכיוון ההפוך, אליו אכתוב במאמר, איך זה להרגיש להגיע מהמקום הכי נמוך אל המקום הכי גבוה. למרות שטכנית אני יורד מקומה 12 במגדל האשפוז אל האספלט של המסלול.

לפני שאפרק את הדברים, הנה הסבר קצר שלא קשור לעולם הריצה. לפני יותר מ-13 עברתי ניתוח אשר במהלכו הושתל לי שתל סיליקון במצח. עד לפני 4 שנים הכל היה תקין. ואז בפעם הראשונה חטפתי זיהום וכתוצאה מכך נאלצתי להתאשפז. הוסבר לי שאני חייב לעבור ניתוח ולהסיר את השתל כי הוא האחראי לזיהום. מסיבות שלא אפרט, סירבתי לעבור את הניתוח. מאז, לפחות פעם בשנה אני מוצא את עצמי מתמודד עם אותה בעיה, כשבשנה האחרונה זה כבר קרה פעמיים. ההנחה היא שיש חיידק שיושב על השתל ובכל פעם כשאני מתקרר, הוא מתחיל להשתולל. אחרי האשפוז האחרון, הסכמתי לעבור ניתוח, בין היתר בגלל שמאחר וטווח הזמנים בין אשפוז לאשפוז התקצר, מה שיכול להיות בעייתי.

לירון תמם - חצי מרתון תל אביב 2אם נחזור לענייננו, הרי שהאשפוז האחרון לא היה הראשון שהתרחש לפני מרוץ בו עמדתי להשתתף. ב-2015 התאשפזתי שבועיים לפני חצי מרתון תל אביב, אליו הגעתי בסיכומו של דבר אחרי שבועיים של נטילת אנטיביוטיקה. ב-2016, נאלצתי לוותר על מקצה 10 ק"מ במרתון תל אביב כתוצאה מאשפוז, ובדצמבר, כאמור, הגעתי לחצי מרתון עמק המעיינות, במהלך התקופה בה נטלתי אנטיביוטיקה. ואילו כעת אל חצי מרתון תל אביב הגעתי מספר ימים אחרי שסיימתי ליטול אנטיביוטיקה בהמשך לאשפוז. בצחוק אומר, שבין כל הרוטינות שגיבשתי לעצמי לפני אימונים ומרוצים, כנראה שגיבשתי רוטינה חדשה, אני לא ממש שמח עליה, אבל זה מה יש. ככה מגיעים מהמקום הכי נמוך אל המקום הכי גבוה

במקום הכי נמוך

האשפוזים תמיד מגיעים בנקודת השיא: כשאני מרגיש טוב, מתאמן בשיא הכוח, עומד בקצבים מהירים ואז זה קורה- בבת אחת הכל יורד. מבחינה פיזית אני הולך לאחור, לפחות למשך מספר ימים, בוודאי כשאני מאושפז, אך גם מבחינה מנטאלית. הביטחון העצמי יורד, אף על פי שהניסיון מוכיח לי שאני לא צריך הרבה זמן בשביל לחזור לעצמי. יש מי שהסביר לי שבין היתר, ייתכן וזה קורה בגלל העומס שהגוף נתון בו. אני לא יודע אם זה נכון, מה שאני כן יודע שעד כה לפחות בשני מקרים שילמתי על כך בתוצאה. פעם אחת כשפספסתי את מקצה 10 ק"מ במרתון ת"א 2016, אז הייתי בשיא הכושר ויכולתי לשבור שיא ואחר כך בחצי מרתון עמק המעיינות, וייתכן שהיעדר האימונים השפיעו גם על התוצאה במרתון. ולעומת זאת פעמיים זה לא שינה דבר, במקרה בשני המקרים זה היה בחצי מרתון תל אביב, 2015 ו-2017.

מה שבטוח, הייתי שמח לשנה אחת בלי אשפוזים בשביל לדעת מה אני באמת מסוגל לעשות.

שלא יהיו אי הבנות: אני לא חולה קשה ובטח לא מצפה שיסתכלו עלי ככה. מלבד היום הראשון לאשפוז, אשר מגיע לרוב אחרי לילה במיון, שאר הימים עוברים די בניחותא. אני מקבל 3 פעמים ביום אנטיביוטיקה לווריד ובשאר הזמן אני יכול לעשות מה שאני רוצה, כמובן במגבלות המקום. כבר פיתחתי לי סדר יום מסודר: זמן עם אשתי ועם אורחים אחרים, עבודה, כתיבה, קריאה, הליכה וחיזוקים. העניין הוא שכששוכבים בבית חולים טכנית אי אפשר לעשות כל מה שרוצים ומה שיכולים, כך שקל מאוד ליפול למחשבה שזה לא ייגמר בקרוב, ובשלב מסוים אפילו מתחילים לחשוב שזה לא ייגמר לעולם. ואז מתחילות להופיע המחשבות שלא יהיה ניתן לחזור אל הכושר שהיינו בו, למרות שהוכחתי לעצמי שזה אפשרי, המחשבה הזאת לא חוזרת שוב ושוב.

זה לא בלתי נמנע שאחרי יומיים-שלושה ראשונים בהם הראש מבין שחייבים לקבל טיפול כי אין ברירה, מתחילה לה שגרה שבינה לבין ריצה אין קשר ואז עולה המחשבה המתבקשת כמעט, או-קיי קיבלנו טיפול, הכל נעלם, מה הטעם להישאר כאן? תאמינו לי, בשלב הזה כל רופא/ה וכל אח/ות הופכים למכשול שלא מבינים שהם עוצרים אותי בדרך. הדגדוג ברגליים לא נפסק, ומתחיל להזכיר מישהו שיש לו פצע והוא מת לשפשף אותו אך ידיו כבולות.

מה עוד שלא משנה עד כמה האשפוז הוא יחסית נוח (במובן הזה שאני יכול לקום מהמיטה באופן חופשי, לטייל, לאכול ולעשות דברים ללא עזרה), עדיין יש הרבה יותר מקום למחשבות שליליות ופסימיות מאשר למחשבות חיוביות. ככל שנמשך האשפוז, (ולהבדיל, כאן זה לא מרוץ שאני יכול לעודד את עצמי בביטויים חיובים בשביל לדחוף את עצמי קדימה) השעות עוברות לאט, הימים דומים, ובפנים מקננת הידיעה שכנראה נגיע אל אותו מקום מבלי לדעת מתי. כאן קשה למצוא מקום למילים חיוביות.

אל המקום הכי גבוה

כמו שציינתי- אחרי כל אשפוז הוכחתי לעצמי שלא לוקח לי הרבה זמן לחזור לכושר בו הייתי לפני שהתאשפזתי. באותו יום או למחרת אני כבר יוצא להליכה פלוס ריצה קלה, לא רק לצורך האימון, כמו מתוך הרצון לא להיות יותר בין 4 קירות, או כמו שברוס ספרינגסטין מתאר זאת בשיר , out in the street:

Girl, I'm down the street
I'm home, I'm out of my work clothes
When I'm out in the street

למחרת אני כבר מבצע רק את החלק של הריצה ללא הליכה. זו ריצה איטית וכבדה, כמי שזה עתה התעורר משינה ארוכה וצריך לנער מעצמו את כל האבק, אך תוך יומיים-שלוש אני חוזר לשגרת אימונים ולקצבים סבירים זה מתאפשר לי בזכות תוכנית אימונים מתאימה, תזונה מתאימה (דגש על פרוביוטיקה) תרגילי חיזוק ושחרור והרבה עידוד עצמי. לשמחתי האנטיביוטיקה לא משפיעה עלי, לפחות לא באימונים. מאימון לאימון הביטחון העצמי חוזר והחשש לגבי הכושר נעלם כלא היה, מה שנשאר זה רק הפחד שכל זה יהיה לחינם וששוב נחזור אל נקודת ההתחלה.

יש באשפוזים ובאותם מקומות נמוכים משהו מחזק, איזה שהוא יתרון נסתר. במשך תקופת האשפוז אני לא אאמין שאצליח, ואז ברגע שאני מגיע למסלול זה עובד לטובתי. אותו מקום נמוך נותן לי כוח ודוחף אותי קדימה, בעצם זה שאני יודע שאם הגעתי למסלול אז כנראה אוכל לעשות הכל, וגם אם לא אצליח לסיים אותו בתוצאה שרציתי- מבחינתי ניצחתי, מכאן כל דבר הוא בונוס. כך יוצא שאם הרגליים מתעייפות או לא מספיק חזקות, הראש יודע להפיק את התועלת מהסיטואציה. במובן מסוים זה הפוך על הפוך: אותו ראש שמכניס או אוגר מחשבות שליליות בזמן האשפוז, יודע להמיר אותן במחשבות חיוביות בזמן המרוץ, כמו מי שחזר בתשובה ושינה את עמדותיו מקצה לקצה.

קודם כתבתי, שהייתי רוצה שנה אחת בלי אשפוזים בשביל לדעת מה אני יכול לעשות. מן הסתם, אני יכול לתהות מה היה קורה אילו, אך כמו תמיד אין לזה משמעות, זה לא מוביל לשום מקום ולא משנה דבר. אין לנו שליטה על העבר, אנחנו רק יכולים לנצל אותו טוב יותר לצרכים שלנו. למרות כל מה שזה אומר מבחינתי, אני יודע שחלק מהותי ממה שאני משיג, בריצה ובכלל, קשור לאותם מקומות נמוכים שבסופו של דבר מובילים אל השיאים. כך שאמנם הייתי שמח לא להגיע אל אותם מקומות, אני לא מתחרט ולא מצטער עליהם.

אל השיא הכי גבוה

כאמור, המטרה הקרובה שלי הייתה חצי מרתון תל אביב ואחריו סימנתי לעצמי להשתתף בחצי מרתון ירושלים (פחות בשביל התוצאה ויותר בשביל האתגר והעניין). ההכנות לחצי מרתון תל אביב לא היו מוגדרות כל כך. לפחות לא בעיניי (בעיניי המאמן שלי הן היו מוגדרות גם מוגדרות). זה לא קשור רק לאשפוז, זה קשור לירידת מתח כללית אחרי המרתון. אמרתי לעצמי, את המטרה החשובה השגת, אפשר להירגע. האימון הגדול ביותר שלי למרוץ נערך יום לפני האשפוז, 19 ק"מ, מחולק למקטעים מהירים ואיטיים, עמדתי בו לא רע. לאחר שבוע של אשפוז, הגעתי ל-10 ימים של אימונים רצופים בהם ספק אם הגעתי ל-80 ק"מ במצטבר, בתוכם שני אימוני איכות.

יום לפני המרוץ, בשיחה עם המאמן סיפרתי לו שאני מתכוון להתחיל על 5:15 דקות לק"מ ולהאיץ עם הזמן. פחדתי שאם אתחיל מהר מדי אתעייף ולא אוכל לסיים את הריצה. כמו תמיד עשיתי תוכנית עם קצבים שונים. 3 ק"מ ראשונים איטיים, אחרי זה 4 מקטעים של 4 ק"מ על קצבים יורדים ועוד קטע של 2.5 לסיום.

לירון תמם - חצי מרתון תל אביב 1

אך כמו שאומרים, האדם מתכנן תוכניות והרגליים שלו מקדימות אותו בכמה צעדים. פתחתי את המרוץ על 4.58 והצלחתי לשמור על הקצב הזה לאורך כל הקטע הראשון, בשלבים מסוימים אמרתי לעצמי שאני צריך להאט בשביל לשמור אנרגיות להמשך, אך מצאתי את עצמי רק מאיץ כל הזמן. חששתי שאם אמשיך ככה אגיע ללא אוויר לחלק השני של המרוץ, אך לא הצלחתי לעצור את עצמי. בכל מקטע רק רצתי מהר יותר, מזג האוויר הנוח, המסלול המישורי ברובו ונקודות חלוקת המים במקומות הנכונים עבדו לטובתי,  וכנראה שלמרות ההכנה הלא מלאה, האימונים שערכתי היו טובים.

בסיבוב של הירקון אל ירמיהו, התחיל החלק הקשה, זה היה סוף המקטע הרביעי ותחילת המקטע החמישי, האדרנלין וההתרגשות של תחילת המרוץ נעלמו, נשארו עוד כמה קילומטרים טובים לסיום,  כאן נדרשה עבודה קשה ברגליים ובראש. כאן המקומות הנמוכים עזרו לי למצוא את המילים הנכונות. כשהגענו למקטע האחרון- באבן גבירול, ראיתי שאני עדיין עומד על פחות מ-4:50 ד' לק"מ, הבנתי שמצבי טוב. את חלקו האחרון של אבן גבירול, כבר עברתי יחסית בקלות.

כשחצינו את אבן גבירול ונכנסנו לרוקח לשני הקילומטרים האחרון של המרוץ, הרגשתי מלא אנרגיה כאילו זו רק תחילת המרוץ. בשלב מסוים מצאתי את עצמי מאיץ בלי לעצור, עד שחציתי את קו הסיום, כשהשעון מורה על 1:39. בפעם הראשונה הצלחתי לרדת את מחסום 100 הדקות בריצת חצי מרתון. לא הרגשתי דבר מלבד אושר, כזה שמרגיש כל מי שמטפס מהמקום הכי נמוך אל המקום הכי גבוה.

 

מאמר מאת לירון תמם , כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט, בעל אתר שירים חדשים פרי עטו. מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב.

לכל הכתבות של לירון תמם.