אשפוז וחזרה לאימונים – לקחת פסק זמן ולא לדאוג / לירון תמם

לירון תמם - תכנון אימונים למרתון

 

זו לא פעם ראשונה שהייתי מאושפז, יש לי מספיק עדים שיכולים להעיד בשמי שאני מכיר בתי חולים מזוויות וקומות שונות וזו גם לא היתה הפעם הראשונה שנאלצתי להתאשפז מהסיבה שבגללה התאשפזתי הפעם ואפילו לא הפעם הראשונה שהתאשפזתי במהלך האימונים, אך הפעם זה היה שונה. זה עדיין מרגיש שונה.

4-לירון-תמםהקדמה קצרה לפני שנתחיל במהלך מרץ, התאשפזתי לעשרה ימים כתוצאה מסינוסיטיס שהתפרע לו וגרם לזיהום ניכר בפנים. המצב הזה כבר היה מוכר לי שכן הוא כבר בשנתיים האחרונות, בהן אושפזתי בדיוק באותה תקופה (בין פברואר לאפריל), בגלל אותה סיבה, עם אותן תוצאות. בפעם הראשונה, לפני שנתיים, הייתי מאושפז 14 יום, בפעם השנייה, לפני שנה, זה היה למשך שבוע. השנה האשפוז נמשך, כאמור, עשרה ימים. אחרי האשפוז עוד הייתי צריך כמה ימים בשביל להתאושש לפני שחזרתי להתאמן. מאז עבר קצת יותר מחודש, ועדיין לא חזרתי לעצמי, בכל הקשור לריצה כמובן.

לפני שהתאשפזתי, רצתי כמעט כל יום ובממוצעים של 4:30 ק"מ לדקה. מבחינת המרחקים עשיתי אימונים של 10 ק"מ ולעיתים גם יותר. בתקופה הזאת התאמנתי פעם בשבוע עם קבוצה והתכוננתי לשני מרוצים, מקצה 10 ק"מ במסגרת מרתון ת"א ומרוץ כפר סבא.. אך לצערי, מספר ימים לפני מרתון ת"א, נכנסתי לבית חולים, וככה הלכו להם שני המרוצים.

מטרת המאמר היא להסביר את הקושי, וכמה שהוא טבעי בסיטואציה הזאת, לחזור למצב הרגיל. בשביל להבין את הקושי הזה, אתחיל בתוצאות כיום. אחרי למעלה מחודש, אני לא מצליח לרדת ממהירות של 5:30 בממוצע, מתקשה לסיים 10 ק"מ, הבעיה היא אולי ברגליים, אך היא קודם כל בראש. הרי כמו שטענתי במאמרים קודמים כאן, הכל מתחיל שם, וכששם יש בעיה, זה מקרין על כל השאר. יש נקודה שאני חייב לציין וייתכן והיא משפיעה אף היא על התוצאות, במהלך החודש האחרון שהיתי בניו יורק (על כך במאמר אחר שיפורסם באתר), רצתי לא פעם ב-4 ו-5 מעלות עם רוח פנים, ייתכן מאוד שהתנאים הסביבתיים האלה גרמו לי לרוץ במהירות איטית יותר, ייתכן שחוויתי גם ירידת מתח אחרי האימונים הארוכים והקשים שערכתי בשנה האחרונה (למרות שפעם אחת הצלחתי לרוץ 15 ק"מ עם הפסקה אחת בלבד), אך מה שברור הוא, לא משנה כמה אני מתאמץ, אני פשוט לא מצליח להגיע למהירות בה הייתי נוהג לרוץ, דבר שגורם לי אי נחת ביני לבין עצמי.

הקושי הגדול הגיע,כמובן, בפעם ראשונה שרצתי אחרי האשפוז, ריצה של 5 ק"מ. הרגשתי אז כאבים במקומות שלא ידעתי שהם קיימים בגוף שלי  אך הנחתי שזה טבעי הרי עשרה ימים לפני כן כל הפעילות הגופנית שלי הסתכמה במעבר מהמיטה לכיסא ובהליכות קצרות בבית חולים. לא לקחתי את זה קשה מדי, אך החלטתי לא להגזים ולרוץ יום כן-יום לא, כשהמטרה היתה בכל פעם לעלות קצת את הרף. מהר מאוד גיליתי שזה לא עובד ככה, וריצה של 10 ק"מ שהיתה פעם הבסיס, הפכה לאתגר של ממש. עם הזמן התברר שהקושי הוא לא רק ברגליים, אלא הוא גם בראש.

מצד אחד, זה הרגיש כאילו הראש אמר, למה לך לרוץ יותר ועוד יותר מהר? הרי אתה לא מתכונן לשום דבר, אין לך מרוץ, אין לך מטרה, תרוץ על 6.00, לא יקרה שום דבר? ואז גם כשניסיתי להגביר את הקצב (וזה באמת הרגיש כאילו הגברתי), מצאתי את עצמי לא מסוגל לחצות את הקו של 5:40, והתחילה לחלחל לי לראש המחשבה שאולי אני לא מסוגל לרוץ יותר מהר מזה, מפה למחשבה שזה כבר לא יקרה, מסיבות אובייקטיביות הדרך היתה קצרה. מצד שני, כל הזמן היה בי פחד, שאסור לי להתאמץ יותר מדי, הרי כל צעד שאני עושה, יכול לגרום לכך שארגיש לא טוב ואחזור שוב אל הנקודה בה הייתי. איפשהו אטעה ואגיע שוב לבית חולים.

אני מודע לעובדה שאין קשר אמיתי בין הדברים, אני יודע את זה כי לריצה אין קשר שום קשר לזיהום שהתפרץ בי וגם כי הסיבה שבגללה אושפזתי, היא יותר אני ופחות הגוף שלי, הייתי צריך לעשות מספר דברים במהלך השנה ולא עשיתי אותם, דברים שייתכן ויכלו למנוע את הזיהום. אך למרות הידיעה, החשש הזה קיים, גם אם הוא לא אמיתי.

מה שמעניין הוא, שמעולם בעבר לא היה לי באמת חשש כזה. מעולם לא היה לי בי חשש שאם ארוץ יקרה לי משהו, רצתי שכאבו לי הרגליים, רצתי בימים גשומים ורצתי שהייתי חולה וכן הלאה. בתור ילד, פחדתי לעלות למקומות גבוהים מחשש שאיפול ויקרה לי משהו, אך לא היו לי פחדים אחרים דומים, כשהייתי חולה או לא הרגשתי טוב, התייחסתי לזה בזלזול, והנחתי שהכל יעבור תוך זמן קצר ולא צריך להתייחס לזה. תחושה כזו שאסור לתת לגוף חולה לנצח אותך. אך עכשיו אני מתקשה להשתחרר מהתחושה הזאת, שכל דבר יכול לשנות את המצב, אז כל צעד שאני עושה גורם לי להאט בשביל שחס וחלילה לא אתאמץ יותר מדי ויקרה משהו, בצעד הבא או כשאני אחזור הביתה.

זה פחד שקיים אצל כל מי שמתאשפז יותר מפעם אחת בחייו. לא אלאה אתכם בתיאוריה שלי לגבי אשפוזים ובית חולים (גם בגלל שזה לא קשור לריצה וגם בגלל שמדובר בתיאוריה דיכאונית להחריד), אך החשש הוא תמיד, שאם לא נקפיד ולא נשים לב, נחזור לנקודה הזאת. אז כל צעד אחרי הפעם הראשונה הוא יותר מדוד ושקול. כמו שכתבתי, הפעם לקחתי את העניין הרבה יותר ברצינות מפעמים קודמות, גם הבנתי שזה יכול לחזור וגם הבנתי שיש לי הרבה מאוד להפסיד, לא בעניין של חיים ומוות כן, אך יש מה להפסיד וזה לא מעט.

התחושה הזאת, מן הסתם, מובילה אל מחשבות לא פשוטות ולא נעימות. המחשבות החלו כבר כששכבתי בבית חולים, מה יקרה אם לא אצליח לחזור לנקודה הזאת בה הייתי או כמה זמן אצטרך לעבוד בשביל לחזור לנקודה הזאת והאם בכלל יש לי כוח לכך? פעם אחת עשיתי את הדרך, כמה פעמים עוד אוכל או ארצה לעשות אותה? מודה, אני לא פנוי לזה כרגע, "אולי פשוט נהייתי קצת עייף" כמו ששר אריק איינשטיין, בשיר פסק זמן. כשחזרתי, ועם הזמן שמתי לב שהריצה לא הופכת קלה יותר והתוצאות לא משתנות לטובה, המחשבות הפכו מסובכות יותר. נכון שהראש מנסה לומר שאפשר לקחת את זה בקלות ולא צריך להתרגש, אך הגוף רוצה הרבה יותר וכשזה לא מצליח, קשה לו (להבדיל מהמילים בשיר הנשמה לא רוצה מנוחה…), וכשיש עימות בין השניים, זו בעיה.

ביני לבין עצמי אני עדיין תוהה, עד כמה המצב קשור לעובדה שהייתי מאושפז ולכך שלא התאמנתי עשרה ימים (ואחרי זה עוד האימונים היו בקצב איטי יותר) או עד כמה זה קשור לירידת המתח שמגיעה אחרי אימונים קשים וארוכים ומרתון ראשון (למרות שיש בי דחף עצום להוכיח לעצמי שאני מסוגל לעשות עוד אחד כזה) וכן עד כמה זה קשור לתנאים סביבתיים (מזג אוויר). אני לוקח את הדברים קצת יותר בקלות, מבחינה פיזית, ולו מהסיבה הפשוטה שאני לא מתאמן לשום דבר כעת, ואני לא צריך לחשוב על שיאים. ואולי אני משתמש בזה כתירוץ, אולי אני משתמש באשפוז כתירוץ. משחקים פסיכולוגיים מלוכלכים של הראש.

יש נקודה שצריך להתייחס אליה והיא תחושת חוסר הביטחון. זו תופעה מוכרת אצל אנשים שעושים ספורט, כדורגלנים רבים אשר חווים פציעה שמשביתה אותם לתקופות ארוכות מגלים כשהם חוזרים למגרשים שהם לא ממהרים להיכנס לתאקלים עם היריב, ספורטאים בגיל מתקדם מאלצים את עצמם להתרגל לשיטות אימון ומשחק חדשות כי הם חוששים שבגילם אין להם אפשרות לעשות את הדברים שעשו בעבר בלי להיפצע, יש מתאגרפים שנאלצו לשנות סגנונות קרב בשביל להצליח בזירה (מי שלא ניסה פשוט חטף). זה שונה ממה שחשבתי בעבר, שאם יש כאב צריך ללמוד להתגבר עליו ולהמשיך הלאה. אולי כאן ניצחה תחושת חוסר הביטחון אשר פתאום נוצרה משום מקום.

זהו צומת דרכים, מצב כזה יכול לגרום להשבתה אך יכול להוות גם תיקון. שינוי. במקום להתעלם מהכאב, יש לקבל אותו ולעשות את הדברים בצורה קלה יותר. כנראה שזה הרבה יותר חכם. לא להתאמן, לעשות הכל יותר שקול, ולהיבנות לאט לאט, משוכה אחרי משוכה, עד שחוסר הביטחון יעלם. אולי זה כמו בשיר  צריך "לתת לראש לנוח מהפיצוצים 'לתת ללב לנוח מהלחצים" וכשאריק שר, אני לא מתווכח.

תמונה אישיתמאמר מאת לירון תמם , כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט, בעל אתר שירים חדשים פרי עטו. מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב.

לכל הכתבות של לירון תמם.