TDS – מסע של גוף ונפש

 

"אני לא מאמינה שאני פה". זו המחשבה שליוותה אותי מהרגע שראיתי את השלט "שמוני" (Chamonix) והבנתי שיש לי עוד פחות מ-2 ק"מ לסיום, ואלו המילים היחידות שהצלחתי להוציא מהפה כשאילן (אילן פריש – המאמן שלי ב-3 שנים האחרונות) שאל אותי, בזמן שליווה אותי בריצה במטרים הספורים לקו הסיום, "נו, איזה מסר יש לך לאומה?"…

"את ספורטאית סיבולת אז תסבלי בשקט"

נקודת הפתיחה למירוץ הזה הייתה קשה (בלשון המעטה): עייפות מצטברת ונפילת מתח שהגיעה אחרי מרתון ירושלים, נקע ארור שסירב לחלוף, עומס עולה וגואה בעבודה ורכבת הרים מאתגרת בחיים האישיים. תוך כדי הקרקס האמוציונלי הזה אני אמורה להיות בפוקוס ולהתאמן 15 שעות בשבוע לקראת המירוץ שהוא הלכה למעשה, מסע: TDS (Sur les Traces des Ducs de Savoie)  http://www.ultratrailmb.com/en/page/22/TDS%C2%AE.htmlאחד מהמסלולים שמתקיים במסגרת שבוע המרוצים של ה-UTMB בשמוני, צרפת. זהו מירוץ של 119 ק"מ הכולל 7,200 מטר טיפוס מצטבר המתחיל באיטליה ומסתיים בצרפת ונחשב למסלול הכי קשה מבחינת תוואי השטח מסדרת המירוצים של ה-UTMB. מדובר במירוץ שלא מתקרב אפילו בקצת לשום דבר שהשתתפתי בו עד היום ועברתי לא מעט (4 מרתונים ו-2 אולטרא-מרתונים…).

פעם ראשונה מאז שהתחלתי להתאמן בעצימות כזו שהאימונים היו לי קשים. ממש קשים. לא התוכן (אם כי גם הוא היה קשוח לכל הדעות), אלא התמרון והניסיון להוציא את המיטב בכפוף לנסיבות שלא היו לטובתי. וכך תקופת האימונים הגיעה לשיאה ביחס לינארי לחום הבלתי נסבל של חודשי יולי אוגוסט. בזמן שכולם הולכים לים ויושבים במזגן, אנחנו עולים ויורדים את העלייה של מנרה, מטפסים שוב ושוב בהר חורשן, מבלים שעות בכיסלון- ממש גיבוש מתמשך לסיירת מטכ״ל או לכל הפחות לשייטת, וכפי שאמרו לי לא אחת: "את ספורטאית סיבולת, אז תסבלי בשקט".

ואחרי תקופת האימונים המפרכת, סופסוף טסנו לשמוני. מדובר על קבוצה מכובדת של 14 אנשים שהתאמנו לתחרויות שונות בצרפת בניצוחו המופתי של אילן. מתוך ה-14 מתחרים, אריק הופמן ושרון הרשקוביץ התחרו יחד איתי במירוץ והיוו חלק בלתי נפרד מההכנה אליו.

הימים שלפני התחרות הרגישו עבורי כמו עימות פנימי בלתי מוסבר בין פחד מטורף מהלא נודע ובין התרגשות מתפרצת. ולראייה – התקפי צחוק בלתי מוסברים בשילוב עם בכי היסטרי. כבר חודש לפני התחרות רציתי להגיע ולכבוש את ההרים של המירוץ וההמתנה של הימים האחרונים לפני הזינוק הייתה בלתי נסבלת.

 

מסע בשלושה חלקים

מאחר ומדובר בתחרות פחות סטנדרטית, היא למעשה בחזקת מסע. וכשמדובר במסע, קשה לתפוס אותו כמקשה אחת ויש לחלקו למספר מקטעים, בדיוק כמו סטייק טוב. אם אוכלים הכל בביס אחד, נחנקים, ולכן צריך לחלק לביסים קטנים. כשהסתכלתי מראש על המסלול חילקתי אותו ל-3 חלקים שבסוף כל חלק יש פרס (ככה מעלים את הצפייה וגם יש מוטיבציה להמשיך להתקדם ולא לשקוע):

החלק הראשון: מנקודת הזינוק עד לקילומטר ה-51 (Bourg Saint Maurice), שם חיכו לנו המלווים המסורים: אילן ואתי פריש, תמר לוי, ועמית הרשקוביץ. למי שטרם התמזל מזלו להתחרות בתחרויות ארוכות, מלווים לאורך הדרך הם כמו ביקור בדיסנילנד אחרי יום קשה- אחרי המפגש איתם הכל הופך שמח וורוד.

החלק השני הוא מהקילומטר ה-51 לתוך הלילה עד לק"מ ה-95 (Les Contamines): שבבחינת האקדח המופיע במערכה הראשונה- ככל הנראה ירה במערכה השלישית: זה היה החלק שהכי פחדתי ממנו וכצפוי, הוא היה החלק הכי קשה ומאתגר.

החלק השלישי, מהק"מ ה-95 ועד לק"מ ה-119 (Chamonix): הסוף, אשר מורכב מעלייה המחולקת ל-2: בתחילה ל-Chalets du Truc וממשיכה ל-Col de Tricot, ומשם פשוט להידרדר למטה עד לקו הסיום. עם זאת, היה לי ברור שכמו בכל מסע – יש קווי תכנון כללים, אבל בפועל למסע יש חוקים משלו וגם הפתעות…

 

מסע שחוצה יום, חוצה מדינות, חוצה לילה

התעוררנו באמצע הלילה (בכל זאת, צריך לנסוע לנקודת הזינוק שנמצאת באיטליה ואנחנו בצרפת) ויצאנו לדרך. הגענו לקורמיור (Courmayeur), איטליה, ב-05:00 לפנות בוקר והמתנו לזינוק. אריק, שרון ואני עמדנו בקו הזינוק יחד עם עוד 1,500 מתחרים. קשה להסביר את רמת ההתרגשות שמרגישים כמה דקות לפני זינוק למירוץ כזה. מרוב שזה כל כך בלתי נתפס, ניסיתי ביני לבין עצמי להכניס הומור ולהביט על הסיטואציה בגישה משועשעת. הסתכלתי ימינה ושמאלה- ראיתי בעיקר מטורפים. ואז שאלתי את עצמי: ״איפה המטורפות?״ (בדיעבד הסתבר לי שאת המירוץ התחילו רק כ-200 נשים וסיימו בסה״כ 145 ובבחינת המירוץ כולו: התחילו כ-1500 משתתפים וסיימו 1200, כלומר 33% לא סיימו!).

בשעה 06:00 בדיוק נשמעה יריית הזינוק והתחלנו לרוץ. צ׳יק צ׳ק שרון ואריק נעלמו לי מהאופק. שוב, כצפוי, ידעתי שבמסע הזה כל אחד עם עצמו וכאשר עלתה לי פתאום התחושה של ״הלכתי לאיבוד. איפה החברים שלי?״ הזכרתי לעצמי שזה האימון המרכזי שהיה לי בתקופה שקדמה למירוץ- לדעת לרוץ לבד.

אז נשמתי עמוק ונכנסתי להילוך שלישי ורצתי בקצב שלי בכיף עם חיוך. מהר מאוד התחילו ״פקקים״- תופעה מצחיקה של תורים ארוכים של אנשים בעליות מסוימות בגלל שהשביל כל כך צר שרק אדם אחד יכול לעבור בו וברוב המקרים קשה עד בלתי אפשרי לעקוף. היה לי ברור שלתחנה הראשונה אני עשויה להגיע מעט לפני ה-Cut-Off אבל ידעתי שבהמשך זה ישתפר ואפתח יותר ויותר פערים. ניצלתי את ה"פקקים" האלה להרים את הראש ולהסתכל סביב. הנופים היו עוצרי נשימה ונצרבו לי בזיכרון כספר גלויות שאחת יותר ציורית מהשנייה. הכל ירוק, שלג נוצץ בהרים, שמים כחולים: יום מושלם לתחרות.

המשכתי להתקדם והודות לזה שנפתחו קצת הפקקים הגברתי את קצב הריצה. באיזה שהוא שלב אריק חלף על פניי אז הרגשתי פתאום כמו בבית – פנים מוכרות במקום לא מוכר יוצרות את התחושה שהכל בסדר. התקדמתי במסלול וכמו באימונים- בעליות עקפתי רצים אחרים ובירידות עקפו אותי ואפילו קיבלתי הערה משעשעת לגבי סגנון הריצה שלי (מסתבר שגם באולטרא מרתון ריצה על קצות האצבעות מושכת תשומת לב).

השמש התקדמה למרכז השמיים ויחד איתה החום עלה. היה יום חם במיוחד מה שהיווה קושי מהותי עבור האירופאים אבל לנו, הישראלים, הרגיש כמו יום סטנדרטי של קיץ (רק בלי הלחות).

הגעתי לתחנת ה-51 ק״מ (Bourg Saint Maurice) ומרוב התרגשות לראות את אילן, אתי, תמר ועמית דילגתי כל הדרך אליהם. הרגשתי מצוין, בכלל לא קלטתי שאני אחרי 51 ק״מ. אכלתי קצת בתחנה, פיזרתי כמה חיבוקים חפוזים והמשכתי הלאה.

2

 

החלק השני של המסע הזה לתוך הלילה מתחיל בטיפוס קטלני של כ- 2 ק״מ. כלומר, מגובה של 800 מטר מטפסים ל-2600 מטר בשילוב עם החום שהיה- מדובר בשילוב רצחני. אבל כאמור- עליות הן התחביב עליי אז גם העלייה הזו, למרות היותה קשה וארוכה, הרגישה כמו אתגר בר כיבוש.

 

בסיום העלייה החלה ירידה טכנית להחריד שיש להיעזר בחבלים, ידיים, מקלות הליכה ותפילות לאלוהים כדי לעבור אותה בשלום. כמובן שנפלתי (ונשארתי עם "מזכרת" ממנה למשך שבועיים של סימן שחור/כחול/סגול) אבל האדרנלין רק דחף אותי להמשיך קדימה. בסוף הירידה החושך כבר היה מעבר לפינה וידעתי שעכשיו מתחיל האתגר בשבילי. בשלב הזה חיכיתי להגיע לתחנת האמצע של ה-66 ק"מ (Cormet De Roselend) שבה אחליף בגדים (אשליה של להתחיל את האולטרא מחדש) וזו תהיה הפעם הראשונה שאתן לעצמי לגיטימציה ״לנוח״. המדיניות שאני נוהגת לפיה היא ״תמיד להיות בתנועה״. בכל תחנה שהייתה בדרך התעכבתי לא יותר מ-5-7 דקות- רק לחטוף משהו לאכול ולמלא מים. בתחנת האמצע זו הייתה הפעם הראשונה שישבתי ונחתי, ואיזו טעות מרה זו הייתה.

הגעתי לתחנה, החלפתי בגדים, אכלתי פסטה, ישבתי כמה דקות ויצאתי לדרך (סה"כ "ביליתי" בתחנה פחות מחצי שעה). בשלב הזה היה חושך מוחלט ופרט לנקודות רחוקות של אור (פנסי הראש של הרצים) לא רואים דבר. התקדמתי והתקדמתי וקשה לאמוד את כמות המחשבות והנושאים שעלו לי בראש. בגלל שעברתי את המסע הזה לבד, ניתנה אפשרות אמיתית לכל מה שהסתובב לי בראש לצוף ולטייל. חלק מהזמן שרתי, חלק זמזמתי, עד שלאט לאט הרגשתי איך העייפות שולחת את זרועותיה המרדימות לכל חלק בגוף שלי.

 

"קדימה. הלאה. כל הזמן להיות בתנועה"

ופתאום, נפגשתי בפעם הראשונה עם תופעה שלא הכרתי- נרדמתי תוך כדי הליכה. לא הבנתי איך דבר כזה יכול לקרות. מצד אחד אני ערה ומדברת לעצמי ומצד שני אני נלחמת לא להתמוטט ולהתרסק על האדמה ולהביא את התחרות לסיומה עם שיניים שבורות ואכזבה נוראית. במלחמה כמו במלחמה לא בוחלים באמצעים אז ניסיתי הכל: לדבר, לשיר, לזמזם, לקפוץ, לצבוט, לאכול, לשתות… דבר לא עזר. קשה לתאר את הפחד וחוסר האונים שהרגשתי. ואם לא די בכך, פתאום ראיתי בצד הדרך רוכלת עם דוכן מלא הצמידים ושרשראות. שאלתי את עצמי: ״מי יבוא לקנות צמידים באמצע הלילה בשומקום?״ כשהתקרבתי ראיתי שמדובר בצמחים והבנתי שלמעשה התחלתי להזות. חשבתי על ההכנה שאילן עשה לנו וסיפר שכשהתחרה שנה שעברה במירוץ של 170 ק"מ גם הוא הזה, אבל ״רק״ בלילה השני למירוץ (170 ק"מ מתפרסים על פני 48 שעות).

צעד אחר צעד ולאט לאט התקדמתי לתוך הלילה. חלק מהזמן ניסיתי לעמוד בקצב של אנשים סביבי, חלק מהזמן הייתי לבד, בעיקר הזכרתי לעצמי שוב ושוב ש"הכי חשוך לפני עלות השחר" ודקלמתי כמו תוכי "קדימה – הלאה! להיות כל הזמן בתנועה": ככל שאתקדם לסוף החלק השני, אתקדם לכיוון הפרס שלי עבורו: הזריחה. וכך היה. השחר החל לעלות וסביב השעה 07:00 בבוקר הגעתי לתחנה של ה-95 ק"מ (Les Contamines) שסיכמה את החלק השני במסע והיוותה את יריית הפתיחה לחלק האחרון.

לחלק השלישי באתי חדורת מוטיבציה ואמרתי לעצמי: "יאללה לרוץ! ככה תוכלי להגיע למעלה מהר יותר", ממש בבחינת אתה מתכנן ואלוהים צוחק. התחלתי לטפס את העלייה, כביכול- ״איזור הנוחות״ שלי ואז שוב התחושה שאני נרדמת ושוב הפחד מנפילה מיותרת. התקדמתי לאט לאט לכיוון Chalets de Truc. ההגעה הייתה מרגשת והנוף היה בלתי יאמן. כל כך שמחתי שאני עוד מסוגלת להרים את הראש ולהתפעל מהיופי שיש סביבי. המשכתי להתקדם לכיוון תחילת העלייה של Col de Tricot. כל כך הרבה דיברנו על העלייה הזו! בשיחת הכנה שאילן עשה לשרון, אריק ולי העלייה הזו הייתה אחת מנקודות השבר הפוטנציאליות במסע הזה: 500 מטר טיפוס על פני מרחק של 2 ק"מ: שיפוע אכזרי שמגיע אחרי שכבר רצנו 100 ק"מ ויותר מ-24 שעות של ערות. אילן ציין באופן ספציפי שבשלב הזה אף אחד לא מחייך, כולם עם העיניים באדמה ורק מחכים שתסתיים העלייה. כמובן שהייתי חייבת לקרוא תיגר על הקביעה הזו והודעתי לו שאני אחייך במהלך העלייה יותר מפעם אחת ואפילו אשלח לו תמונת ״סלפי״ שאני מחייכת.

הגעתי למרגלות העלייה. אני חושבת שהחלק הכי אכזרי בה זה שניתן לראות את המסלול שלה מתחילתה ועד סופה. הרמתי את המבט, ראיתי את נחיל האנשים ארוך ומתפתל כנחש בעליה וידעתי שאין מנוס. התחלתי לטפס. אין ספק- עליה קשה, אבל עליות זה החלק האהוב עליי ותוך כדי תנועה התחלתי לחייך. המשכתי לטפס וחייכתי עוד ועוד. לקראת הסוף רציתי לצלם ולשלוח לאילן את התמונה המיוחלת אבל הסוללה של הטלפון הנייד שלי שבקה חיים. הגעתי לסוף העלייה, הבטתי על הטיפוס המרשים שמאחוריי והנוף שמאחוריו. תחושת ההישג הציפה ומילאה כל נים ונים בגוף שלי ובכל נשימה התגבשה ההבנה שזהו- מכאן נשאר להידרדר למטה עד לנקודת הסיום.

ואז, בבחינת פרס נוסף ובלתי מתוכנן, פגשתי את אריק. לא ברור איך פספסנו אחד את השנייה במהלך הלילה אבל מסתבר שהיינו פחות או יותר באותו הקצב. אחרי חיבוק מלא התרגשות וצילום ה"סלפי" המיוחל באמצעות הסלולארי של אריק, כל אחד התגלגל למטה בקצב שלו. בשלב הזה כבר התחלתי להרגיש את הכאב: הברכיים, הגב, הנפילה מהלילה, העייפות הנוראית אבל הקפדתי להיות בתנועה. זהו. זה הסוף!

 

3

 

ככל שהתקרבתי לשמוני (Chamonix) הרגשתי איך הדופק שלי עולה, האדרנלין מטפס ומטפס ויחד איתו, למרות העומס הבלתי נסבל שהיה על הגוף הרגשתי איך הרגליים הופכות קלילות שוב- כאילו זהו רק תחילתו של המסע. התקרבתי לקו הסיום. כמובן שהמלווים המקסימים חיכו עם חיוכים, צעקות ואנרגיות שיכולות להפעיל טחנות רוח: הפרס של התחנה השלישית והדרך הכי נפלאה שאפשר לסיים מסע שכזה – עם מפל אהבה ופרגון מכל מי שליווה בדרך אליו.

 

4--ליאת---מסע-של-גוף-ונפש-TDS

 

סיימתי את המירוץ אחרי 31 שעות ו-45 דקות, הישראלית הראשונה (והיחידה) שהשתתפה במירוץ הזה עד היום. גם אחרי תקופה, אני עוד לא מצליחה לתפוס את המרחק, הגובה המצטבר וכמות השעות על הרגליים. כשנשאלתי מה החוויה הכי מעצימה בהשתתפות במירוץ כזה היה לי קשה לשים את האצבע. עם זאת, אין לי ספק שהשיעור המרכזי שלמדתי הוא היכולת לבצע מעבר של המקומות המפחידים למקומות מחזקים: הפחד הופך לכוח, הבדידות שהופכת לעוצמה והכאב שהופך למנוע שדוחף את הגוף לעוף קדימה.

 

ולסיום, הייתה שאלה שנשאלתי שוב ושוב על ידי הסובבים אותי: "למה לעזאזל את עושה את זה לעצמך?" אחרי המסע המדהים הזה אני יכולה לענות: "ככל שאני רצה יותר רחוק בקילומטרים, ככה אני רצה יותר עמוק פנימה ופוגשת יותר ויותר מקומות שלא הכרתי".

 

נכתב על ידי ליאת נתנאל

 

5

השארת תגובה