לא קטר ולא צ'כי* / עפר פדן

חצי מרתון בצ'כיה - עופר פדן

חצי המרתון ה2 בעיר קרלויוארי בצ'כיה היוה סיבה מספיק טובה להנהלת הפרויקט, חברת Runczech, להזמין אנשים מייצגים בתחום מארצות שונות להשתתף באירוע. איכשהו הם הגיעו אלי ומאחר וזו היתה ההזמנה הפורמאלית הראשונה שקיבלתי לא חשבתי לרגע לסרב למרות היותי לחוץ זמן תמידי. אפילו תנאי הסף, "הדרישה" להשתתף במקצה של חצי מרתון, לא ריפו את רגליי למרות "אי כשירותי" למבצע, היות שהפעם האחרונה שרצתי מרחק כזה הייתה לפני כ3 שנים ומאז מיצבתי את עצמי, לפחות בעיני רוחי, כספורטאי של 10 ק"מ, לייט.

(*הקטר הצ'כי – אמיל זאטופק, אתלט מיתולוגי צ'כי בשנות ה40 וה50, שיאן עולם ואלוף אולימפי בריצות למרחקים בינוניים וארוכים, הראשון בהיסטוריה שירד מגבול 29 דק' ל10 ק"מ)

כנציג הישראלי היחיד באירוע, הצטיידתי בכל הדרוש להרשים, פולדר מהודר המייצג את שלושת המרתונים שחברת מרתון ישראל שותפה בעשייתם ,ירושלים, טבריה והמרתון המדברי באילת. גם מקומו של מרתון תל אביב לא נפקד בין חבריו, היות והיינו שותפים פעילים בתחייתו המחודשת במשך 3 שנים.
קרלויוארי הסמוכה לפראג הבירה, מתפקדת ביומיום כעיירת נופש פופולארית היות שניחנה באוצרות טבע ומעיינות מרפא ולכן כל תעשיית התיירות שלה ממוקדת סביב בריאות, וספורט כנגזרת.

בערב ההשקה ציין ראש העיר הצעיר פטר קולהנק – מרתוניסט מצטיין בעצמו, כי אך טבעי הדבר הוא שעיר בריאות תקדם את הספורט בקרב הקהילה המקומית והזרה ולכן תוכננו שני מקצים, מקצה לילדים ומשפחות ומקצה זוגות בו כל אחד רץ חצי מהדרך. דגל ישראל, לצד שאר נציגי המדינות המשתתפות פלוס הכרזה מפיו של קרלו קפלבו, האיש החולש על תעשיית מירוצי הספורט בצ'כיה, על הנוכחות הישראלית לצד מדינות כארה"ב, גרמניה, סין,  צרפת, שוודיה ואיטליה, גרמה לי לדופק מואץ מהתרגשות ותחושת גאווה.

מרוץ צ'כיה

(בתמונה: מימין עם ראש העיר, מר פטר קולהנק, משמאל עם נשיא החברה, מר קרלו קפלבו)

מאחר והגעתי להשתתף בתחרות בשבוע בו מכבי תל אביב זכתה בגביע האלופות ביורוליג, די היה בעובדת היותי ישראלי, כדי לעורר התעניינות בהישגים הספורטיביים העתידיים בקרב האורחים והמשתתפים. מחויב למשימה, ניסיתי להנמיך ציפיות באמתלה של  "באתי רק כדי לסקר ולצלם את האירוע, כך שהריצה עצמה פחות רלוונטית לגבי …"

הגיעה השעה. אני על קו הזינוק עושה תנועות חימום של מקצוען לצידו של הנציג האיטלקי שזהו חצי המרתון ה – 76 שלו והנציג השוודי עם הרקורד המופלג של 143 מרתונים.

יוצאים לדרך, אווירה של חשמל באוויר. המסיבה מתחילה עם אלפי אנשים שמריעים לנו כשאנחנו חוצים את קו הזינוק. הכל צבעוני ושמח, להקות מחופשות וסתם אנשים מוזרים. עד הק"מ החמישי אני משייט בקצב נוח שמרשים אפילו אותי כשאני נזכר בהנחיות המייל שקיבלתי ממאמנת הריצה תמר אריכא (Run 4 Life Israel) "תתחיל ב 50% ואז תגביר".

נראה לי שעברתי את ה 80%… החלטתי להאט. חשבון מהיר שעשיתי גרם לי להבין שעברתי רק רבע מהדרך וקצת הגזמתי עם ההתלהבות של ההתחלה.

המסלול החזיר אותי בלופ סיבובי לנקודת ההתחלה אל מול אותו קהל אוהד כך שבאופן אינסטנקטיבי נמתחתי לזקיפות מלאה ופוטוגנית מחקה מתווה ריצה של איילה קלילת רגליים (בכל זאת השם עפר מחייב). ברגע שעברתי את מקטע הקהל הצפוף חזרתי לתנוחת הריצה שאימצתי, גוף וראש שמוטים לכיוון האספלט ופנים שמשדרות מאמץ וסבל.

מיותר לציין שבכל מקטע אנושי של קהל צפוף ומריע חזרתי למצג הרץ הקליל וקל הרגליים, תוך שאני מהרהר ביני לביני על הקריירה בה בחרתי ומודה על כך שאני בצד הארגוני והפחות פעלתן. בנקודת ה 10 ק"מ אני רגיל לסיים את ריצותיי וכאן הגיע רגע של משבר אמיתי כשאני מבין שעברתי רק חצי מה"סרט".

עופר פדן בחצי מרתון בצ'כיה

בתחנת ההאכלה המאורגנת אני מתאבזר בצידה הכרחית להמשך, קרי: בננה (מגנזיום לשרירים שיתפסו בהמשך) וחופן צימוקים (סוכר ואנרגיה), אותם לעסתי בלהיטות עד קו הסיום משל הייתי בעלים של כרם שלם בטוסקנה. תוך כדי שיוט ריצתי מזדחל, אני מבחין שכל מכתיבי הקצב המשולטים של המרוץ עוברים אותי ומבין שבמרוץ הזה כבר לא אשתייך לאף קבוצת זמן.

באזור הק"מ ה 15 אני מנסה להסיח את דעתי ותוהה על הסדר המופתי בו מתנהל כל העניין הזה מבלי שהבחנתי בסדרן או שוטר אחד לאורך כל המסלול. נראה שהתושבים קיבלו את העניין בשלוות נפש והם מתמסרים לנושא העידוד ברצינות אירופאית אופינית. הק"מ ה 16 וה17 היו קשים במיוחד. הכובד ברגלי היה בלתי נסבל והן נדבקו לאספלט וסרבו לשתף איתי פעולה חרף קריאות העידוד מהקהל. ההצגה הסתיימה. נכנעתי לשפיפות ואפילו השלמתי עם העובדה שנשים מבוגרות ממני עברו אותי עד הרגע שהבחנתי בגברים כרסתניים ורצות ממש מבוגרות שחלפו על פני בקלילות יחסית.

איכשהו מצאתי בתוכי כוחות נוספים והצלחתי להאיץ את הקצב בניסיון משעשע למזער את ההשפלה שחשתי. בהיותי מילואמניק גאה, התעודדתי מזכרונות על אתגרים קשים מאלו שעברתי במהלך חיי. המשכתי להלעיט את עצמי במחשבות שונות כדי להסיט את הראש מהקושי ההולך וגובר.

שמתי לב שלאורך כל המסלול לא הבחנתי באף רץ שעוצר ומטיל את מימיו, תופעה שכיחה בארצנו. אמנם ריספקט לאירופאים אבל אז גם איתרתי עוד סיבה לקושי הגובר עבורי. בשני הק"מ האחרונים הקהל יוצא מגדרו ומריע לרצים באופן שגורם לי להרגיש כמו הקנייתי שזכה בסוף. אני מנופף חזרה בהוקרת תודה, מקווה שהם לא הבחינו שאני ישראלי על אף שקורצתי מחומר של אלופים ועוד בשבוע בו מכבי לקחו אליפות, מתנייד בשקט ובצנעה לעבר קו הסיום.

"וכעת חוצה את קו הסיום מר פדן מישראל! בתוצאת זמן של…" מכריז הכרוז וחושף אותי במלוא עליבותי התוצאתית. תחושת הפדיחה המהולה באגלי זיעה וגאווה שלי לא מרגשת את המארגנים שעטים לעברי עם שמיכה מיוחדת לשמירת חום הגוף וכולם דאגה וחמלה עוטפת.

"כל הכבוד! איך היה?" "בסדר" אני ממלמל "זו היתה ריצת לימוד חוויתית עבורי…" מן הסתם, ההתנצלות באה לי באופן טבעי, לתת צידוקים לתוצאה ולהדגיש את השורשים הפולניים מבית. בדיקה שערכתי אחר המירוץ העלתה שהגעתי ראשון מבין הישראלים. זה הישג מכובד לכשעצמו, אבל אז גילתה לי וועדת השיפוט שהייתי גם הישראלי היחיד!

לאחר מעשה, כשכולי תפוס ומכווץ אני מצדיע קבל עם ועדה לחבריי רצי המרתון המלא באשר הם. רק חסר לאיזה צ'כי שינסה להזמין אותי להשתתף באיזה מרתון…

קו הסיום בחצי מרתון בצ'כיה

 (בתמונה: מימין חוצה את קו הסיום, משמאל עם מנהלת השיווק של Runczech, הגברת דיאנה ריבכנקו)

 

תגובה אחת

  1. Tamar Aricha הגב

    סחטיין…אחד ששום דבר לא עומד בדרכו:-)

השארת תגובה