קטגוריה: החיים זה (לא) רק ריצה

טייפר – איזה כיף שבאת! או לא? / מיכל רג'ואן

בסופ"ש האחרון רצתם את הריצה הארוכה ביותר לפני מרתון טבריה והחל מיום ראשון נכנסתם לתקופת הטייפר המיוחלת לכל רץ שמתכונן למרתון. הרצים בתחילת תקופת הטייפר נחלקים לשני סוגים עיקרים: אלו שממש משחררים…. "סוף סוף אוכל לנוח, לצאת קצת עם חברים, לא צריך לקום בבוקר לאימונים ובסופ"ש אפשר לישון" ואלו שלא יודעים לשחרר.. " להוריד נפחים? אני אשמין!, אז להפסיק לאכול פחמימות? ומה עם הכושר שלי? איך אני ארוץ מרתון אם אני לא רץ מעל 30 ק"מ שלושה שבועות?"   אז למה בעצם טייפר? טייפר מכין אותנו למרתון בשני מישורים עיקריים, במישור הפיזי, לתת לגוף מנוחה מעומס האימונים בחודשים האחרונים...

Read More

אולימפיאדה – מתוסכל מהמתוסכלים

פעם בארבע שנים למשך שבועיים, העולם עוצר הכל (פחות או יותר), מתיישב מול המסך וצופה בשלל ענפי ספורט, שחלקם הגדול נשכחים ממנו בארבע השנים שיבואו אחר כך ואחרים שאינם מוכרים לו כלל. אני מדבר כמובן על האולימפיאדה. שבועיים שאי אפשר לתאר אותם אלא כמסיבת הספורט הגדולה של האנושות. עבור הצופה הישראלי לעומת זאת, מהר מאוד החגיגה הופכת לאבל וההנאה הופכת לסבל ותסכול. יש מי שבוחר להיות מתוסכל מהתוצאות של הספורטאים הישראלים ולבטא את אכזבתו בביקורת חסרת תקדים על כל אחד מהם (ועל שאר העולם), ולעומתו יש מי שמרגיש מתוסכל מחוסר הפרגון והביקורת הקיצונית שמופגנים בציבור, בתקשורת וברשתות החברתיות השונות....

Read More

בני נוער יהודים וערבים רצים נגד הזרם!

  בני הנוער ששוברים את חומות השנאה בירושלים: יהודים וערבים רצים נגד הזרם! בשנה האחרונה, אל מול אלימות וגזענות קיצונית, מתעקשים בני נוער ערבים ויהודים ממזרח ומערב ירושלים, להתאמן ביחד כנבחרת ריצה משותפת ליהודים וערבים. נבחרת הריצה הזו היא המסגרת היחידה כיום, המאפשרת מפגש ופעילות משותפת בין בני נוער יהודים וערבים ממזרח ומערב ירושלים. בקבוצה זו נוצרו קשרים, נבנה אמון ונרקמו קשרי חברות חוצי גבולות בין בני הנוער מ-2 צידי העיר.   הם רוצים לייצג את ירושלים ביחד, במרוץ הבינלאומי בלונדון ולהוכיח שיש גם מציאות שונה בעיר – אל מול הגזענות בירושלים, בני הנוער הללו מתעקשים להמשיך ולרוץ ביחד למען עתיד...

Read More

ריצה מפחידה / לאה הוצלר

  לפני שפחדתי מריצות ומכאבי ברכיים פחדתי מכלבים. *** זה התחיל עם ג'סי, הכלבה מהקומה השלישית בבניין של יודית דודה שלי שגרה בקומה השנייה. לבניין ההוא ברחוב עמי 1 בבני ברק היה חדר מדרגות אפלולי שבמרומיו היה פתח אוורור חירומי שנחסם על ידי גגון פלסטיק ירוק, מה ששיווה לבניין כולו תאורת גינה מלאכותית ואפלה. בימי ראשון באופן קבוע הייתי הולכת אחרי ביה"ס לבית של  "יודית האמא השנייה שלי". פעם אחת, הייתי אולי בת שבע או אפילו כבר שמונה, הגעתי כרגיל ודפקתי על הדלת של יודית אבל יודית לא פתחה, איחרה בכמה דקות מהסידורים שלה. משום מה הרגשתי שאני לא...

Read More

פתאום שחקן קבוצתי / לירון תמם

  אתחיל בוידוי קטן, מעולם לא הייתי שחקן קבוצתי, אף פעם לא הייתי ולא הרגשתי "אחד מהחבר'ה", גם לא היתה לי "חבורה", לא הייתי שייך לשום קבוצה, תמיד האמנתי בשיר של שלום חנוך "אל תקרא לי עם, יש רק יחידים". תמיד היו יחידים שהלכתי ואני הולך איתם עד היום, אך מקבוצות ברחתי. העדפתי לא להיות תלוי באחרים, ובבחירה בין לעשות דברים עם עצמי לבין לעשות דברים בקבוצה, האופציה הראשונה תמיד נראתה לי אופטימאלית יותר. כך היה גם בריצה, עד שלפני מספר חודשים הציע לי המאמן שלי להצטרף לאימון של הקבוצה שלו אותו אעביר כמאמן אורח, זוהר זמירו, אחד האתלטים...

Read More

החיים זה (לא) רק ריצה – הדילמות שבריצה / לירון תמם

הדילמות הקטנות "גדולות" שבריצה כתבה ראשונה בסדרת כתבות חדשה מאת לירון תמם. לפני מספר שבועות כתבתי כאן על ירידת המתח שחווים אחרי ריצת מרתון, זו תופעה מוכרת שנכתבו עליה לא מעט מאמרים. אחרי חודשים רבים של השקעה בהם אתם מכוונים מטרה, פחות אין מטרה גדולה באופק, גם אם אתם מנסים ליצור מטרות משניות שיחליפו אותן, כמו לשפר את הריצה שלכם באופן כללי או לשבור שיאים במרוצים קצרים יותר, זה לא נתפס בצורה דומה כמו אימונים והכנות למרתון. קראתי בלא מעט מקומות שהתחושה של ירידת מתח נחווית באופן שונה אצל מי שרץ מרתון לראשונה לבין "מרתוניסטים" ותיקים. בעוד הוותיקים כבר התנסו...

Read More

מרתון ישראל בפייסבוק

הישארו מעודכנים

דואר אלקטרוני:
שם פרטי:

פירסום