42 ק"מ של עוצמה

מאת: שרית וקנין

יום שישי 9.1.15 , השכמה ב 5:00 בבוקר , בבית מלון לאונרדו טבריה הממוקם סמוך ממש לנקודת הזינוק / סיום של המרתון . יחד איתי באותו חדר ישנים להם שני ילדי המקסימים רועי ונעה , מכוסים בשמיכות ,חם בחדר ,על פניהם הבעת שלווה ורוגע . רגע לפני שאני מזנקת מהמיטה , אני מביטה בהם ומדמיינת אותם רצים לצידי את ה 200 מטרים האחרונים ויחד איתם אני חוצה את קו הסיום . אני מתמלאת אושר , ניצוצות בעיניים ,חיוך גדול על פני ,מזנקת מהמיטה ומתחילה להתארגן ….

זהו , הגיע הרגע , אני על קו הזינוק עוד רגע זה מתחיל , עדיין מהדהדות המילים " בהצלחה אמא " , רעש והמולה מסביב , אחרי חימום קצר והתרגשות בשיאה מרגישה את הגוף בוער , בחוץ 3 מעלות אבל בפנים חם . הכרוז מכריז ,נשמעת יריית הפתיחה , יצאנו לדרך, צפוף קצת בהתחלה , אך במהרה אני מפלסת לעצמי את הדרך ומתחילה להתחבר , ריכוז גבוה דריכות מלאה, מוכנות וחיוך גדול . ריצת מרתון מלא לראשונה בחיי.

קודמים לכל זה יותר מ 8 חודשים של אימונים מאתגרים , 6 ימים בשבוע 5:45 בבוקר ביער חשוך , אין ביטולים והברזות , צמודה לתוכנית של המאמן קשובה היטב לגוף , לתחושות ובעיקר לקצב ההתקדמות. שבתות ריצת נפח ארוכה ותמיד בסופה מתעוררת השאלה איך מוסיפים עוד ק"מ ? מבינה את המחירים שעלי לשלם , מקבלת אותם באהבה , כל זה למען מטרה אחת : להיות מוכנה נפשית ופיזית לריצת מרתון מלא !

נובמבר 2012- אני מתחילה את תהליך הנבחרת בהנהגתו של אלון אולמן , 3 חודשים לפני אוגוסט 2012 , אני מסיימת 3 ימים מטורפים של "קוד המנצח" , שם אני מתחילה לקבל את המושג שריצת מרתון אפשרית עבורי, ואני בהחלט יכולה להתחיל לחלום על יעד כזה .

התחלתי את הנבחרת כדי ללמוד ,לצמוח, לגדול ,לשנות לעלות על המגרש ולשחק את המשחק האמיתי של החיים . עיקר השינוי שייחלתי לו בתהליך הנבחרת הוא למצוא את היעוד שלי בחיים . באותה תקופה עסקתי באופן חלקי בספורט , בעיקר ספורט אנארובי בחדר כושר , מעט אירובי . אחד היעדים האישיים ששמתי לעצמי בנבחרת הוא ריצת מרתון , משהו הדליק אותי ביעד הזה ,ריגש והפחיד גם יחד ולכן מבחינתי זהו היה יעד שיא .

התחלתי לרוץ לבד ,לימים הבנתי שזו טעות ושצריך הכוונה , רצתי לראשונה בחיי במרתון תל אביב ריצת 10 ק"מ , בסיומה הרגשתי נפלא וידעתי שאני רוצה עוד מהדבר הזה. המשכתי להתאמן לבד ולאחר פציעה וטיפול ממושך, קבלתי החלטה להתאמן בצורה הרבה יותר מסודרת ומבוקרת עם תכנית אישית ומאמן צמוד.

התגבשה קבוצה בחדרה אך במהרה נשארנו שתי בנות והמאמן , המשכנו יחד ,לא ויתרתי , התמסרתי לתוכנית של המאמן במלוא הרצינות ובדיוק מלא , יחד עם זאת הקפדתי על תזונה נכונה בליווי תזונאי , חיזוקים בחדר כושר ועיסוי לגוף מדי פעם .

רצתי אלפי ק"מ , נהניתי מכל התקדמות לקראת היעד ומכל רגע , רצתי חצי מרתון בת"א ,מרוץ הרצליה , מרוץ אייל , ואת מרוץ המעיינות בבית שאן . אהבתי את האתגר והתמסרתי לו במלוא המרץ , הצבתי לעצמי זמנים בהנחיית המאמן ועמדתי בכולם . ילדי היו שותפים לכול התהליך שעברתי , עודדו ,דאגו,תמכו והתעניינו כל הזמן במה שעובר עלי . הרגשתי שאני במסלול התקדמות ומריצה לריצה הרגשתי ראויה ומוכנה ליעד הזה ,ושהחלום מתחיל להרגיש לי אמיתי וקרוב יותר מתמיד. יכולתי כבר לדמיין את עצמי חוצה את קו הסיום אחרי 42 ק"מ של ריצה . הבנתי שהתמדה ונחישות הם המפתח להצלחה. הייתי שלמה נפשית למחירים ששילמתי , ואז הבנתי יותר מתמיד את המשפט שכיום הוא אבן לרגלי : "השאלה היחידה העומדת בינינו לבין כל מטרה שנרצה להשיג , איננה "האם אני יכול”, אלא "האם אני מוכן"? . בסוף הריצה המסכמת 37 ק"מ שאלתי את עצמי האם אני מסוגלת ליותר? התשובה היתה חד משמעית כן. הרגשתי חזקה ומסוגלת להוסיף עוד 5 ק"מ . אז כבר ידעתי שאני עושה את זה , לא היה לי ספק שהמטרה נמצאת בהישג ידי , הרגשתי בטחון מלא.

בשבוע הבא, שרית טורפת את המסלול ונותנת כמה טיפים של זהב.

יהיה מרגש!