תמיד חסר גרוש לשקל / לירון תמם

להלן ארבע סצנות מהחיים בסדר כרונולוגי יורד:

סצנה ראשונה: יושב עם אשתי על הספה מול הטלוויזיה, צופים בסדרה ובין סצנה אחת לשנייה, אני שואל אותה אם היא חושבת שתמיד תהיה לי בעיה עם המשקל שלי? היא מסתכלת עלי כאילו נפלתי מהירח:  "הוא לא באמת מפריע לך נכון? אתה רזה, שחיף, אין לך שום בעיה במשקל"

"זה תמיד יפריע לך או שלפחות אתה תמיד תתעסק בזה, כי אתה מתעסק בספורט וזה חשוב לך" מסבירה לי התזונאית אליה אני הולך מדי חודש, מספר ימים לאחר מכן כשאני מספר לה על השיחה שהייתה בינינו.

סצנה שנייה: "בוא נרוץ 16 ונסיים להיום מספיק" אני אומר לו אחרי שרצנו 14 בקצב גבוה ו-2 חלשים. לא יכולתי עוד למשוך בקצב סביר, בטח לא בקצב שלו. "תעשה עוד סיבוב, אני אמשיך וניפגש ליד הרכב, תסגור 18" הוא עונה ומתקדם בקצב חזק. מה, איך, למה. שיהיה.. אז נמשוך עוד 2 קילומטר בקצב שלי, אמר-אמר, נסגור 18.

סצנה שלישית: "אני מתכנן לרוץ קל, בלי לשים לב לשעון, בלי יעדים ובלי מטרות, לפחות חודשיים ככה, מה שיהיה יהיה" אני מספר לה, "יופי" היא עונה לי "אתה נח עכשיו, תרוץ להנאתך, בלי לחץ"

"איך הייתה הריצה?" היא שואלת כשאני חוזר "איטית לאללה, כעסתי על עצמי שרצתי ככה, מחר אני ארוץ מהר". לא הבנתי איך הציעו לי לרוץ בלי שעון.

סצנה רביעית: "איך היה המרוץ?", "שוב 45 דקות, לא מצליח לרדת מזה", "תוצאה מצוינת, מה אתה רוצה. אחלה זמן", "לא, חסר לי 30 שניות בסך הכל ולא הצלחתי, רצתי חזק, הסיום לא היה טוב, שלושים שניות זה כל העניין". עניין של שלושים שניות, כל כך מטופש.

כל אחת מהסצנות האלה הן אמיתיות לגמרי, הן התרחשו בחצי שנה האחרונה, אני מניח שחלקן מוכרות גם לחלק מהקוראים ולא רק לי. כל אחת מתארת מצב של חוסר שביעות רצון קבוע, כל אחת מהסצנות מתארת תוצאה טובה אך כזו שאף פעם לא מספיקה, תמיד שואפים ליותר, תמיד חסר הגרוש לשקל וכשהוא מגיע, מגלים שעדיין חסרים כמה גרושים.

יש שיסבירו שזו המהות בלהיות ספורטאים, להיות תחרותיים, אחרים יטענו שלכל אחד יש אישיות משלו ומי שחושב ככה, כנראה תמיד יתחרה בעצמו וביכולות שלו, תמיד ישאף ליותר ואף פעם לא יהיה מרוצה. הרי גם אם הייתי משיג את כל אחד מהדברים שציינתי כאן, יש סיכוי סביר שתחושת ההנאה הייתה רגעית, לא היה מדובר בתחושת מיצוי מלאה. זה היה חולף תוך כמה רגעים והייתי מתקדם הלאה, אל מטרה חדשה, אל חוסר שביעות רצון חדשה.

זה לא בדיוק נכון, לא תמיד חסר הגרוש לשקל, לפעמים אפילו מקבלים עודף. זה קרה לי מספר פעמים בעבר. רק לפני חצי שנה ניגשתי לריצת חצי מרתון בלי שום שאיפה וסיימתי אותו בפחות מ-1:40, אחרי הכנה לא ממש טובה. בינואר האחרון, הרגשתי תחושת סיפוק עצומה בסיומו של מרתון טבריה, למרות שלא עמדתי ביעד שקבעתי לעצמי ואף רצתי לאט יותר מאשר שנה קודם לכן. זה גם לא בער בי להוכיח לעצמי שאני יכול להשיג תוצאה טובה יותר השנה, אז אני לא ניגש למרתון אלא לחצי.

תמיד חסר גרוש לשקלגם בתקופה האחרונה, כפי שכתבתי כאן במאמרים הקודמים, אני מרגיש כאילו אני מקבל את הגרוש לשקל. התוצאות משתפרות, הכושר נהדר, אני מרגיש מאוד חזק וטוב, מניח שעם הזמן זה רק יילך וישתפר. זה מרגיש כאילו הכל נמצא במקום ומוכן להפעלה.

אין ספק שבמהלך תהליך העבודה, צריך כל הזמן לדחוף קדימה ולא ליסוג לאחור. לצד זה, צריך להגדיר יעדים ומטרות סבירות, להיות מסוגלים להשלים עם חוסר שביעות רצון או לקבל את זה שאנחנו מרוצים מהתוצאה רק לזמן קצר מאוד.

יש בכך היגיון- הרי אם היא היתה ארוכה, לא היינו יכולים להתקדם וליהנות מהעבודה. אולם, החשש הוא שאם אנחנו נתייחס לחוסר השביעות הרצון שלנו כאויב שצריך להילחם בו, אנחנו עלולים להגיע למצב של אימון יתר, דהיינו- מצב בו אנחנו מתישים את עצמנו בכמות אימונים גדולה מזו שאנחנו אמורים להתאמן, בסוג אימונים חזקים מאלה שאנחנו אמורים לעשות, ומהר מאוד נמצא את עצמנו מותשים פיזית ונפשית, הן מהאימונים עצמם והן מהדרישות שלנו. מצד שני, אם נתייחס רק לתוצאות ולא לתהליך, זה לא יכול להימשך לאורך זמן. הדוגמא הטובה ביותר שאני יכול לחשוב עליה היא נבחרת ישראל בכדורגל. בהיעדר תהליך אמיתי, אנחנו עדיין זוכרים את העלייה למונדיאל 70 כהצלחה, למרות שזה היה חד פעמי, היוצא מן הכלל שלא מלמד על הכלל. אם היה תהליך נכון, היו אכזבות אך היו רק הרבה יותר הצלחות.

בכל פעם צריך לעלות את הרף קצת יותר, לאט לאט ובעדינות. אין היגיון להתיש את הגוף בשביל לקצר תהליכים ולנסות להקדים את המאוחר, רק בשביל להאכיל את המפלצת. חוסר שביעות הרצון יוצר רעב שהוא בריא עבורנו, אנחנו צריכים לשמור עליו ולספק אותו בכל פעם קצת יותר. יחד עם זאת, אנחנו צריכים לחיות עם הידיעה שתמיד יהיה חסר גרוש לשקל ותמיד נהיה מודאגים לגבי זה. תמיד נרצה להשביע את המפלצת. וזה לא תמיד רע.

כשעובדים לאט אז לא תמיד קל לראות את ההתקדמות, אך היא נמצאת שם, היא מתרחשת בצורה מדודה. כמו אדם שיורד במשקל, אנשים סביבו לא יזהו את זה כי מדובר בתהליך איטי, אך אם הוא יפגוש מישהו שלא ראה אותו הרבה זמן, סביר להניח שהוא ישים לב לכך מיד. אחת הטעויות שלא מעט אנשים עושים זו המחשבה שאם הם ירוצו הרבה בשלב מוקדם או מהר מדי, הם יצליחו לפתח מהירות וסיבולת, וכמובן שזה לא נכון, הדחף הזה הוא לא בריא לגוף ולנפש. בשביל להשלים את הגרוש לשקל, צריך לטפטף את המנות בטיפות קטנות, ולא לספק את כל המנה בבת אחת.

אם אני מסתכל על תוכנית אימונים מלאה וקצב ההתקדמות, אז גם אם עכשיו זה נראה כאילו ההתקדמות היא איטית, אם אבדוק את התוצאות בסביבות ינואר-פברואר או בתקופה יותר מאוחרת, בהנחה ואעבוד נכון, אז אוכל לראות כמה התקדמתי, כמה כוח נוצר, לאיזו מהירויות אני מגיע, עד כמה הגוף עמיד ולא נפצע ועוד שורה של פרמטרים. זה לא חייב להימדד במרוצים, הרי מרוץ זה רגע אחד, זה שלב אחד שלא יכול ללמד אותנו דבר על כל התהליך. ייתכן ואם לא נצליח במרוץ נרגיש שחסר גרוש לשקל, אבל אם נצליח בתוכנית אימונים ונשתפר, אז זה גם יהיה במרוצים ואם לא, איך אומרים היום? "כלום לא קרה ואם קרה אז מה קרה?"

איך זה מתקשר לזמן הווה?

לירון תמם - מרתון טבריה 2017אחת הנקודות החשובות בחיפוש אחר הגרוש לשקל, זו ההתאוששות. לא פעם שמעתי ממאמנים, ספורטאים ואחרים, שהדבר החשוב ביותר למי שמתאמן זה לא בהכרח האימונים, כמו הדרך בה מתאוששים מהם. איך אנחנו נחים ושומרים על הגוף כשאנחנו לא מתאמנים. הרי הגוף הוא מכונה ואנחנו מפעילים אותו בזמן ריצה, אז בשביל שהוא יגיע מוכן לפעולה אנחנו צריך לטפל בו בזמן שאנחנו מתאוששים. לפני ואחרי האימון, בין אם זה באימוני כוח, אוכל, שינה וכדומה. זה לא פחות חשוב מהמרחקים והקצבים (מניח שחלק מזה מופק מתהליך ההתאוששות).

גם תהליך ההתאוששות יכול להיות בעייתי מבחינה מנטאלית, המחשבה שאנחנו לא באמת עושים משהו או מצד שני לא עושים מספיק. אין פה רף מסוים, כמה לעשות או לא לעשות וכיצד. מצד שני, כאן נוצרת עוד קומה של אותו רעב אשר אחר כך מגיע לאימונים ודוחף הלאה.

בעיניי יש כאן שני קווים מקבילים אשר להבדיל מהמשפט ההוא, בריצה הם דווקא כאן נפגשים ומשיקים בסוף. רעב פנימי ורעב פיזי. הנקודה בה הם מתחברים, זו הנקודה בה מנסים להשלים את הגרוש לשקל. באפריל, הרגשתי שהרעב הפנימי נעלם ומבחינה פיזית הייתי מותש. אז הפחתתי בכמות האימונים, בצורה כזו הרעב הפנימי נוצר ועם הזמן גם הרעב הפיזי חזר, אותו רצון להשיג תוצאות טובות יותר ולנצח. יש בזה היגיון דבר בונה דבר, אחד מקדם את השני, רעב יוצר הצלחות והצלחות יוצרות רעב לעוד הצלחות. לכן כנראה שתמיד יהיה חסר גרוש לשקל. או כמו שהבוס אמר (ותמיד חוזרים אל הבוס):

Poor man wanna be rich,
Rich man wanna be king,
And a king ain't satisfied,
’til he rules everything,

מה זו הצלחה?

בשביל להתקדם אנחנו צריכים כל הזמן משהו שידחוף אותנו, משהו שייתן לנו מוטיבציה, בין אם זה משהו שאנחנו מבקשים להוכיח לעצמנו, תוצאה שאנחנו רוצים לשבור או משהו שאנחנו רוצים להוכיח לאחרים.

ישנם צרכים שונים אשר ידחפו אותנו קדימה- פנימיים וחיצוניים, אמיתיים או דמיוניים. הכל שאלה של ייחוס, למה אנחנו מתייחסים, מה הנקודה, התוצאה, האדם או הקבוצה מולה אנחנו עומדים ולה אנחנו מעניקים חשיבות במעשים שלנו. בחיים אלה יכולים להיות בן או בת זוג, ילדים, הורים, בוס, עובדים וכדומה. בריצה, אני מניח שאלו תוצאות עבר, תוצאות של אחרים, חברים לקבוצת ריצה, טראומות ממרוצים קודמים ועוד.  בסופו של דבר הייחוס שלנו להצלחה, נובע מהאופן בו אנחנו מסתכלים על עצמנו, על המעשים שלנו ועל מי שחשוב לנו (אם בכלל) שיסתכל עלינו.

יש מי שתמיד ירגיש שחסר לו גרוש לשקל. הרי אם אנחנו מצליחים, בין אם אנחנו מרגישים שיש לנו את היכולת ולכן הצלחנו (סביר להניח שזה מה שנגיד לעצמנו בשביל להראות לעצמנו שהרמה היא קשה) ובין אם אנחנו מרגישים שהרמה קלה מדי, אז תמיד נציב רף אחד גבוה יותר כך נוכל לאתגר את עצמנו שוב. ואם אנחנו מרגישים שאנחנו חלשים או פחות טובים, אז מבחינתנו חסר לנו יותר מגרוש אחד לשקל, אף על פי שהתוצאה עצמה לא מלמדת דבר, הרי ייתכן והיעד שהצבנו גבוה מדי, התנאים לא היו טובים, זה לא היה היום שלנו, וחוץ מזה, תוצאות לא מגדירות אותנו, בשום דרך שהיא.

לפני כמה שנים צפיתי בסרט שנקרא "מחפשים את שוגרמן" (Searching for Sugar Man), סרט משנת 2012, שזכה בפרס האוסקר על הסרט התיעודי הטוב ביותר. הסרט מדבר על זמר אמריקאי בשנות השבעים, אשר הוציא 2 אלבומים ונעלם מהעין הציבורית. הוא עזב את המקצוע ולא ידע שבמשך שנים רבות הוא הצליח מאוד בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד בקרב מתנגדי המשטר.

אחרי שסיימתי לצפות בסרט שאלתי את עצמי מה עדיף, להיכשל ולהיות מודע לכך או להצליח מבלי לדעת על זה. מכאן הגעתי לשאלה אחרת, מה זו הצלחה בכלל, כל אחד הרי יגדיר אותה אחרת, אני מניח, אפשר לומר גם שאין דבר כזה הצלחה קבועה אלא זמנית כי תמיד תרדוף אחרי הנקודה הבאה בלי הפסקה.

בכל מקרה, אני מניח שאם מגדירים בכל פעם מטרה מסוימת ועומדים בה, אז צוברים שתי הצלחות במכה אחת, גם עבדנו בשבילה וגם עמדנו במטרה. המטרות יכולות להיות קצרות וארוכות טווח, ומשולבות ביחד, הן צריכות להיות מטרות ביצוע ומטרות מטרה. החוכמה היא לדעת לשלב בין השניים ולדעת שאף פעם לא חסר גרוש לשקל, אלא אנחנו אוספים כל הזמן גרוש ועוד גרוש, וכל גרוש הוא שקל בפני עצמו והשקל אף פעם לא קיים עד שנחליט שהוא שם.

מה מצבנו עכשיו?

לאחרונה, התחלתי לעבוד עם מאמן חדש, וצורת האימונים שלי השתנתה, שני אימונים שבועיים בשטח, שני אימונים קלים ליד הבית. בכל פעם אני לומד דבר חדש, מקבל כלים חדשים. אני מסתכל על התמונה הרחבה, לא בהכרח על התוצאה שאשיג במרוץ הבא אלא על טווח ארוך יותר, כך גם אם לא אצליח לשבור את השיא בחצי מרתון טבריה, אך כן אשפר את הריצה שלי, אז עוד שנה שנתיים ארוויח תוצאות טובות יותר.

לירון תמם רץ במרתון טבריה מאמר מאת לירון תמם ,

כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט,

בעל אתר שירים חדשים פרי עטו.

מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב לכל הכתבות של לירון תמם.