שלושה שבועות אחרי – רואים מטרות חדשות באופק / לירון תמם

משהו גדול נגמר, התחושות בבטן ובראש מעורבות: התרגשות וריקנות, סיפוק ושעמום, מה אמורים לעשות עכשיו עם כל זה, אם בכלל?

שלושה שבועות אחרי המרתון, שגרה חדשה מתחילה לטפטף פנימה ועדיין לא ברור מה היא מביאה עימה. בימים הראשונים האדרנלין עוד זרם, רגע לפני שהתחילה ירידת מתח. זה הזכיר חזרה מטיול ארוך בחו"ל. בימים הראשונים עוד חיים את הזיכרון, מספרים את הסיפור, מסדרים את הדברים, וכשכל זה חולף ונגמר, צריך להחליט מה עושים ולפעמים ההחלטה היא לא לעשות כלום, ואז צריך לעבוד גם על זה.

מרתון טבריה - לירון תמם 3

חוזר לקילומטר ה-35, שם אמרתי לעצמי שלעולם לא אעשה את זה יותר, ומשם קופץ לרגעים הראשונים אחרי קו הסיום, כשהיה ברור לי שיום אחד אחזור לעשות זאת ואפילו באותו מסלול. אך לא השנה. השנה אני מתכוון לעשות הכל יותר לאט, יותר נינוח. על זה אני אמור לעבוד, להיות מסוגל לעשות את זה ככה בלי לחץ, וקשה יותר- בלי מטרה שמחכה בסוף. לא חלפו כמה ימים מאותה הבטחה ושלושה שבועות אחרי המרתון אני כבר רשום לחצי מרתון בתל אביב ובירושלים, ובאמצע יש את מרוץ כפר סבא. נכון, הנפח קיים אז רק צריך לשמר את המצב, אבל הרעיון אותו רעיון. משום מקום צצות להן מטרות חדשות, דברים חדשים לכוון אליהם. הם אמורים לספק תחליף למרתון שלא ארוץ השנה. הבעיה היא שאחריהם אצטרך לכוון לחוסר מטרה.

לא כל אחד יכול לרוץ חופשי

בשבוע-שבועיים לפני המרתון, חשבתי על זה שרגע אחרי שהוא יהיה מאחורי, אשנה כיוון. אוכל לקום יותר מאוחר, לצאת לרוץ בלי שעון, בלי מטרה. אני הרי נהנה מהריצה אז מה זה משנה איך, למה ובשביל מה? קראתי לא מעט כמה זה טוב לנפש לרוץ ככה, חופשי. אמרו לי לא מעט שצריך את המנוחה הזאת בשביל למלא מצברים. היו שהציעו לי גם לשלב פעילויות ספורט אחרות במקביל. העניין הוא שאני אוהב לרוץ יותר מכל דבר אחר, וגם מבחינה מעשית זה הדבר שהכי נוח לי לעשות. למרות שיש לפעמים קושי מסוים, בימים שאני לא רץ אני מתבאס וכשאני רץ, אני נהנה שיש לי שעה-שעה וחצי עם עצמי.

מרתון טבריה 2017 - זינוקאבל אני לא מסוגל. אני חייב לדעת מה יהיה בסוף. כמה קילומטרים, כמה זמן, אם רצתי לאט או מהר יותר. שלא נדבר על זה שאני לא מסוגל לקום מאוחר, אני מצליח למשוך זמן במיטה אבל זו לא באמת שינה. הגוף רגיל להתעורר בחמש אז הוא מתעורר בחמש, לא משנה לו אם יוצאים לרוץ או לא. ומה לגבי רגיעה, מנוחה? שוב ושוב נזכר במשפט של מרטין שין מ"אפוקליפסה עכשיו", שכבר ציטטתי כאן בעבר "כשאני כאן, אני נחלש וצ'רלי מתחזק". לכל אחד יש את הצ'רלי שלו בתוכו.

אז אני עובד על עצמי. במובן החיובי של המילה. תוכנית האימונים היא יותר נינוחה, הרבה יותר קלה. אני מוצא את עצמי מתאמץ פחות, בכל פעם כשזה מדגדג בקצוות האצבעות להגביר או להתאבד על הזמן, אני מזכיר לעצמי שאין לי באמת סיבה, המרתון מאחוריי, עשיתי את זה, זה לא ישנה אם ארוץ מהר או לאט. לא בודק את הזמנים לעומק, לא שואל מה עשיתי טוב ומה לא. להפתעתי, דווקא עכשיו, אני רץ יותר מהר ממה שרצתי לפני המרתון. כאילו עכשיו הכל הסתדר במקום. לפעמים כשקשה אני אומר לעצמי שזה הקילומטר ה-38, וצריך לתת פוש אחרון. לא זה תמיד עוזר, אבל אם זה יוצר טריגר לדחוף, מה איכפת לי?

אחרי המרתון, לקח לי 3-4 ימים לחזור לרוץ. עד אז עשיתי תרגילים לשמור על הגב והרגליים. האימון הראשון היה עם הקבוצה, אחר כך חזרתי לתוכנית אימונים של יום ריצה ויום מנוחה. ריצות של 10 ק"מ במהלך השבוע, ו-14 ק"מ בסופי שבוע.

האמת היא שלא תכננתי לעשות השנה שום דבר. המחשבה היתה להשתתף במרוצים של 10 ק"מ, ובמרוץ אייל. אך אז הגיע הרעיון לעשות את חצי מרתון ירושלים. עשיתי אותו לפני שנתיים ולמרות שהוא מאוד קשה נהניתי, אז החלטתי להירשם (מה עוד שזו הזדמנות טובה לאכול בשוק), אחר כך גיליתי שמבחינת זמנים אני יכול לעשות את חצי מרתון תל אביב גם, אז נרשמתי אליו. והנה מצאתי את עצמי עם 2 מטרות לחודשיים הקרובים.

אלה לא בדיוק מטרות, להבדיל מהמרתון, אני לא מכוון כאן לזמנים מסוימים ולא ארגיש רע אם לא אשבור את השיא. אני מכוון לדרך, להמשיך וליהנות ממנה, להגיע שלם ובריא (שנה שעברה החמצתי את תל אביב ולפני שנתיים הגעתי אחרי שבועיים על אנטיביוטיקה), הזמן יהיה בונוס. זה אחד הדברים שלקחתי איתי מהמרתון.

מה לקחתי איתי מטבריה הביתה

לפני שנה, התחושה שלי אחרי המרתון היתה לא נעימה. מצד אחד, הרגשתי טוב שעשיתי את זה, סיימתי מרתון בפעם הראשונה בחיים שלי. מצד שני, לא עמדתי בתוכנית המרוץ והייתי יכול להשיג הרבה יותר ממה שהשגתי.

מרתון טבריה - לירון תמם 2

אם מישהו היה אומר לי לפני חודשיים או שלוש, שאהיה מרוצה מתוצאה יותר חלשה מזו של שנה שעברה, הייתי חושב שזה אבסורד, גם מראש לא הייתי מוכן לתוצאה כזו, אפילו אם היו אומרים לי שיש סיכוי שיכול להיות יותר גרוע.

אך כמעט מהרגע הראשון אחרי שחציתי את קו הסיום, הרגשתי טוב עם עצמי ועם התוצאה שהשגתי. ככל שחלפו הימים רק נהייתי יותר שבע רצון. לא בגלל התוצאה, אלא בגלל הדרך. עצם זה שניגשתי למרתון ועשיתי אותו, עצם זה שהתגברתי על הקושי שהרגשתי במהלכו, ועם זה שסיימתי אותו. הרגשתי טוב כי לא התעסקתי עם הזמנים, לא התאכזבתי מעצמי שלא עמדתי ביעד שהצבתי, אלא הסתכלתי על היעד שנוצר תוך כדי המרתון ועמדתי בו. חצי הכוס המלאה, אני מניח שקוראים לזה, הפכה לכוס מלאה.

חוץ מזה, שהצלחתי להוכיח לעצמי דבר חשוב אחר, לא מדובר בעניין חד פעמי. אחרי המרתון הראשון חששתי שהתעלות כזו של הגוף והנפש לא ארגיש שוב. לא הייתי בטוח שאהיה מסוגל לעשות את זה שנית. עכשיו אני יודע, שאם אצרה אוכל לעשות את זה פעם שלישית, רביעית וכן הלאה.

אני מקשיב לפעמים לאנשים שאומרים לעצמם "אני לא מסוגל לרוץ קילומטר", וחושב כמה שהם טועים. זה אולי יישמע לא מחובר למציאות, אבל אם הריצה גילתה לי משהו זה, שכולם יכולים. אם עובדים קשה אז אפשר. יש כאלה שהתחילו עם ק"מ בודד, ומוצאים את עצמם אחרי כמה זמן בריצות של 10, 15 ואפילו 42 ק"מ. אני זוכר איך אני לא האמנתי שארוץ 10 ק"מ וכמה שמחתי שזה קרה בפעם הראשונה. הזמן הוא פקטור אבל הדרך חשובה יותר. כשנכנסים למסלול של המרוצים, יש משהו בנו או בריצה שסוחף אותנו להגיע אל אותן קצוות, יש מי שמעדיף, כנראה, לא להיכנס בשביל לא להיסחף ויש מי שנסחף קצת ולאט מוצא את עצמו נסחף בזרם, עד שהוא לא יכול לעצור יותר.

בחצי השנה האחרונה, פעם בשבוע, אני לומד קורס של פסיכולוגיית ספורט ברמת השרון. הגעתי לזה בעקבות הריצה: ההתבוננות המנטאלית בספורטאים מאוד סקרנה אותי, ומצאתי מקום שמלמד את כל ההיבטים הנדרשים בנושא. לפעמים זה מכניס את מה שאני יודע או עושה למסגרות ברורות תחת שם מוגדר ולא פעם אני מקבל שם דברים שעוזרים לי באימונים ובתחרויות. אחד הדברים שאנחנו לומדים שוב ושוב זה, שיש סטים של גורמים שאינם נמצאים בשליטה שלנו ויש כאלה שכן.

כספורטאים בפרט וכבני אדם בכלל, אנחנו צריכים להבין מה נמצא בשליטתנו ומה לא, להיות מסוגלים להתמודד איתם אך לא לתת להם להשפיע עלינו או להילחם בהם. בין היתר, אנחנו לומדים כיצד לא לתת לתוצאות להשפיע עלינו ולהבין שהן לא מגדירות אותנו ולא את היכולות שלנו. שכן התוצאות לא בהכרח מלמדות על הנחישות וההתמדה שלנו, לפעמים הן מושפעות מדברים שלא בשליטתנו. עם כל חיבתי למספרים ולתוצאה הסופית, מהמרתון הפנמתי את הרעיון שהמספר הוא לא כל הסיפור, הסיפור הרבה יותר גדול וצריך להסתכל על כולו.

 

מאמר מאת לירון תמם , כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט, בעל אתר שירים חדשים פרי עטו. מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב.

לכל הכתבות של לירון תמם.