"רצים רחוק" / אסף לב

ריצה היא צורת התנועה המהירה ביותר שלנו. בשונה מהליכה, בריצה יש נקודות זמן שבהן רגלינו אינן נוגעות בקרקע, כלומר היא סוג של מעוף. ריצה איכותית ומהירה היא נגזרת של מבנה הגוף והשרירים, סיבולת לב–ריאה ובעיקר אימון גופני. אבל מי אמר שחייבים לרוץ מהר? העיקר לרוץ וכמה שיותר.

יש המון קסם בריצה. מתאמן שאל אותי פעם: "תגיד אסף, ריצה היא לא רק ריצה – נכון?". אז כן, ההגדרה הזאת של המתאמן מבטאת בדיוק את משמעות הריצה. הריצה יכולה להיות חבר, פסיכולוג, תזונאי ושק חבטות. אצלי, למשל, כמעט בכל בוקר מחדש היא זו שמדייקת אותי ומחייבת אותי להרים את הכמעט 80 קילוגרם שלי לכדי הינתקות מהקרקע. לאלפית שנייה אני חש שאני מתנתק, משתחרר, חופשי ומאושר. הרי בריצה דורכים על החלק הקדמי של כפות הרגליים וכביכול "מרחפים" מעל פני הקרקע.

זה כל הקסם 

בנובמבר נערך בניו יורק המרתון המפורסם שלה ויותר מ– 50 אלף איש השתתפו בו. הם היו צריכים לזכות בהגרלה כדי להשתתף באירוע המיוחד הזה, שבו אתה מגרד יכולותיך עד תום. לגישתי, ביום בריאת האדם (ובל נשכח שהאדם הוא תפארת היצירה), פנו "המרכיבים" ליושב במרומים וציינו בפניו כי "מלאכת הרכבת האדם טרם הושלמה מכיוון שהברכיים והשיניים טרם מוכנות". ואולם, מפאת חוסר זמן וסבלנות ניתנה הוראה "שהיום האדם צריך לצאת". כך, היכולת האנושית מסוגלת לעמוד ללא קושי דרמטי בריצה של עד 32 קילומטר, אבל ממש שם יש את תופעת "הקיר" ואדם לא מיומן יתקשה לעמוד בהמשך הדרך. האגדה היוונית העממית מספרת על השליח האתונאי פידיפידס, שרץ מהעיר מרתון עד לאתונה כדי להביא את בשורת הניצחון. הוא בישר על הניצחון בשנת 490 לפנה"ס, נפל ולא קם יותר. עם חידוש המשחקים האולימפיים בעת המודרנית, באתונה בשנת 1896 , נבחר המסלול הזה כדי להנציח, לרומם, לפאר ולתת נופך סימבולי לריצה הזאת, להתמודדות ולניצחון בעצם השלמת המרחק. כמאמן, שאיפתי היא ללמד ככל האפשר על הקסם שבריצה, ואני מתאמץ ככל יכולתי לאמן אנשים ל"דרך חיים" ולא להגשמת מטרת ריצה כזו או אחרת, כמו לקבל תעודה למשרד ואז לפרוש.

הרעיון הוא "לקבל" את ההשקה בין הריצה לחיים; את הקשיים, את המאמץ המתמשך ואת מיקוד היכולות הנדרשים כדי להגיע לסוף היום, התקופה והחיים בתחושה של "עשיתי זאת" – נהניתי מהדרך ואני חש מיצוי עצמי, סיפוק והגשמה עצמית. זוהי הריצה, ואין זה משנה אם זה מרתון או חמישה קילומטרים. איש ואישה ליכולותיהם, לחלומם ולאושרם.

רוץ, אסף, רוץ 

השתתפתי במרתון תל אביב האחרון במסלול של ה– 42 קילומטר ו– 195 מטר. בקילומטר ה– 28 , באזור שדרות רוטשילד, חשתי עקצוץ בשרירים וכאב בשריר הירך האחורי. מצבים אלה הם מסוג הרגעים שאתה מייחל שיעברו כמה שיותר מהר. פתחתי שקית של ג'ל והגנבתי למוחי מחשבות "אחרות", מהירות ואימפולסיביות. למשל, איך יוסף טרומפלדור נלחם עם יד אחת; כמה חזק אצלנו, העם היהודי, הגן הזה של ההישרדות, שמחזיק ומחזק אותנו בכל סיטואציה מורכבת; ואיזה חמודים הילדים בצדי הכביש שעומדים כדי לתת "כיף" לרצים. התאמצתי להחליק לכל אחד מהילדים "כיף" ואמרתי לעצמי בחיוך שזה כדי לחזק אותי. הפאבים בתל אביב קרצו אליי והזכירו לי ערבים מדליקים ומשוגעים, והכאב התחיל לטייל ביתר שאת משריר הירך האחורי אל עבר שרירי התאומים הדקים יותר. הרגשתי כאילו שוטר תפס אותי בעבירת תנועה וחותם על הקנס שלי. משהו בתוכי נשבר וידעתי שלא אצליח להחזיק מעמד ב– 14 הקילומטרים האחרונים, הכה קשים, של הריצה המפרכת הזאת. ניסיתי לפתוח עוד שקית של ג'ל אנרגיה.
השריר התחיל להתעמת אתי ובא בטענות: "למה לא התאמנת מספיק? ולמה לא סירבת לקינוחים של אימא שלך בארוחת הערב? הרי אם האוכל טעים לא אוכלים קינוח".

על קו הסיום 

התחלתי להכות את עצמי בשריר הירך האחורי, בניסיון לעזור לזרימת הדם והחמצן לשוב לתקינותה. חיפשתי נקודות אחיזה ביכולת שלי, שבה הייתי בטוח כל כך. הייתי אולי זחוח מעט עד עכשיו. והנה התקרבתי לקילומטר ה– 32 המוכר, לאותו "קיר". הרגשתי שאני מתקרב למצב של קריסה ושל פילוח הרגל בשריר התאומים, תחושה הדומה לתחושה של יריית כדור ברגל. ואז חוויתי מהלומה נוספת – אזלו לי כדורי המלח. הרגשתי ש"אני מאבד את זה", פשוטו כמשמעו; שאני מאבד את האחיזה בקרקע ונופל אל תוך עמדת המים והתזונה. חשבתי לעצמי והעיניים שלי נעצמו; חושך, ואני במודעות מלאה. אמרתי לעצמי שאני לא ספורטאי חדש, שאני מיומן. חשבתי איך לחזור מכאן לרכב וגם שהלכה התחרות, שאין לה ערך ושאין סיכוי לצאת ממצב הביש הזה.
פתאום, משום מקום, התחיל לדבר אליי ספורטאי או מאמן. הוא היה עדין נפש ובאותה נשימה תכליתי ואסרטיבי. הוא שאל למצבי, ואני חייכתי והתנצלתי על מצבי ועל שאיני מצליח לדבר. התביישתי מעט כשצעקתי מכאב. המלאך שלי קיפל לי את הרגל ואז הגיע גם חובש שאמר שאין בעיה להתפנות באמבולנס. לא רציתי אמבולנס ולא רציתי פינוי; רציתי להמשיך להתמודד. המלאך שלי עזר לי לקום ולהתחיל בתנועה; לאט ובחצי צליעה התחלתי ללכת ואז לרוץ שוב. העמסתי על עצמי עוד ג'לים ועוד מים, הרבה אנשים טובים באמצע הדרך זרקו מילות עידוד וילדים נתנו לי "כיף". הבנתי שאני חייב לרוץ ושאני רוצה לרוץ. רציתי את המדליה והייתי נחוש לא לוותר לעצמי. אמרתי לעצמי שכך או אחרת אגיע לקו הסיום. והנה נכנסנו לפארק הירקון וזיהיתי שעברו כבר ארבע שעות ו– 20 דקות מהמרתון. ידעתי שאני חייב להתמיד ולהגיע כבר לקו הסיום. משם ידעתי כבר שלא אעצור עוד.

מומלץ בחום
החורף כאן ואנחנו מרגישים את הירידה בטמפרטורות. ההמלצה הכי חמה שאני יכול לתת לכם היא – ים. נצלו את קרירות הים ואת המלח באוויר, שעושה נהדר לכל מערכת הנשימה. האמיצים שבינינו, אל תסתפקו בריצה על החוף. היכנסו למים ושחו. תנו למלח לעבוד, הוא עושה קסמים.

השמים הם הגבול 

רצים רחוק אסף לב
אסף לב – מאמן מנטלי וגופני לספורטאים ולאלה ששואפים להיות, מאמן טריאתלון (בוגר מכון וינגייט), ספורטאי פעיל טריאתלט, מרתוניסט ומתעתד להשתתף בתחרות איש הברזל שתתקיים החודש, יזם ומאמן הקבוצה "רצים עם אסף" ונהנה מכל רגע.

בתוך "ארגז הכלים" שפיתחתי, במסגרת עבודתי וחיי, העמסתי את הספורט, ובמיוחד את הריצה, כאלמנט, כמכשיר וכמנטרה – פעולה קבועה שמבצעים טרם הפעילות. מדובר בהתכנסות כלשהי שלנו עם עצמנו או עם הסביבה בדרכנו לביצוע מיטבי. המנטרה היא פעולה המוכרת לנו ומעניקה לנו תחושה מוכרת, מרגיעה, טבעית ומגוננת. המנטרה בעלת חשיבות גבוהה מאוד בעיקר ב"מצבים סגורים", כגון זריקת עונשין או בעיטת פנדל. זאת ועוד, בדרכי לביצוע פעילות ספורטיבית, אני מקפיד על המנטרה הבסיסית ביותר לגישתי, והיא חיוך ואנרגיה טובה. המנטרה הזאת היא דרך חיים. כשאני מסתכל על האופניים שלי טרם רכיבה, כשאני יורד במדרגות בדרך לאימון ריצה, כשאני מתחיל לרוץ וגם כשקשה לי ובמצבים שונים בחיים – אני בוחר לחייך. כן, פשוט לחייך. כמובן שחשוב ביותר לבצע תרגול זה עם הכניסה לרכב בתום האימון.

כך אני מצליח ליצור לעצמי "סצנה", אורח חיים, הוויה ותחושה אמיתית וכנה של אדם מאושר יותר, שלו יותר, כזה שמודה על חלקו כאן ועכשיו. כך אני גם מעניק (כמיטב יכולתי) מהטוב הזה לסביבה. מאז אותו מרתון עשיתי את מרתון התנ"ך המהמם – ריצה בחבל בנימין שכוללת יותר מאלף מטרים טיפוס והריצה הראשונה המוזכרת בהיסטוריה, רצתי אלפי קילומטרים, הכרתי אנשים מדהימים כמו המלאך שעזר לי במרתון ואו–טו–טו אמורה להיות גם תחרות איש ברזל. מהרגע שבו עברנו את הקושי הגדול ביותר, את הפחד הגדול ביותר – השמים הם הגבול.

גם אתם מוזמנים להתחיל לרוץ בשביל הבריאות שלכם,

בשביל הנפש ובשביל להשתחרר ולעוף – ולו לכמה רגעים.

אתם תודו לעצמכם ולעולם (וגם לי) בכל בוקר מחדש.

השארת תגובה