רגע לפני – מה היה לנו ומה יהיה / לירון תמם

שלושה שבועות לפני המרתון כשהתחלתי לכתוב את המאמר, הייתי מושבת מריצה עקב כאבים בברך. זו היתה הפעם השנייה בחודש האחרון שאני מושבת. לא כך תיארתי את החודש האחרון לפני המרתון. מצד אחד ההתרגשות מזדחלת לה פנימה לאט ובעקביות, מצד שני אני מושבת.

המאמר הזה הוא האחרון שאפרסם לפני המרתון, הפעם הבאה תהיה בגדר "המאמר שאחרי". לכן תסלחו לי מראש אם הוא יהיה ארוך מדי ולפעמים בקצב איטי. הרי אם לא אכתוב עכשיו, אז מתי?

את החלק הראשון שלו אקדיש למה שהתרחש בחודש האחרון וכיצד אני לוקח את זה, החלק השני יתייחס למסע של החודשים האחרונים וכיצד אני רואה את סיומו, או לפחות כיצד אני מקווה לראות.

כמו שציינתי,בחודש האחרון הייתי מושבת פעמיים. הפעם הראשונה היתה ביום שבת באמצע נובמבר, בבוקר הספקתי לרוץ 30 ק"מ, קצבים נהדרים- ממש ריצה ע"פ הספר, בצהריים הרגשתי שמשהו מתחיל להתרחש, ובערב מצאתי את עצמי נוסע עם אשתי לחדר המיון של בית חולים איכילוב.

הממצאים:  זיהום בפנים וחום במספרים גבוהים. זה היה קצת פחות מחמישים יום לפני המרתון, שבועיים לפני עמק המעיינות. הרגשתי כעס ותסכול עצום, לא האמנתי שעבדתי כל כך קשה והכל הולך להיעלם בגלל דבר כל כך מטופש. היו מי שדאגו להרגיע אותי, ואמרו לי שיש מספיק זמן עד המרתון. זה הרגיע אבל עדיין הייתי מתוסכל. השילוב של אשפוז בבית חולים וחוסר הידיעה איך ומה יהיה בהמשך עשו את שלהם.

השתחררתי מבית חולים אחרי שבוע, ובאותו יום כבר עשיתי ריצה קצרה משולבת בהליכה. למחרת רצתי בלי ללכת, ריצה קלה וקצרה, וככה כל יום במשך 5 ימים- ריצות קלות וקצרות. כשזה למעשה בדרך לעמק המעיינות, 21 ק"מ- המרוץ אחרון בדרך לטבריה. היה חשוב לי להגיע, לא בשביל התוצאה, אלא בשביל תחושת הביטחון העצמי. רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגל, ששום דבר לא אבד בדרך. שמעתי לא אחת את המשפט "היכולת לא נעלמת, צריך רק להחזיר את הכושר", רציתי להאמין שהוא נכון.

%d7%9c%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%aa%d7%9e%d7%9d-%d7%a2%d7%9e%d7%a7-%d7%94%d7%9e%d7%a2%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%aa-2016
לירון תמם. צילום: תומר פדר runnerscanner

סיימתי את המרוץ רחוק בארבע דקות מהשיא שלי (1.44 ש', תוצאה שנייה בטיבה עבורי), אך הייתי מאוד מרוצה. הן מזה שהצלחתי לסיים מבלי להרגיש עייפות, כאבים או כל דבר אחר, הן מכך שעמדתי בקצבים (נגטיב כמעט מושלם), וגם מהתוצאה שבסך הכל לא היתה רעה.

כעבור שבוע, שוב יום שבת, ריצה של 35 ק"מ, נגטיב מושלם, עמידה בזמנים, אנרגיות טובות, ו…בסיום הריצה אני מוצא את עצמי מדדה על רגל ימין לא מסוגל לכופף את רגל שמאל. הנחתי שזה משהו זמני שיעבור אחרי כמה שעות, למחרת בבוקר כשיצאתי לריצה קלה גיליתי שאני לא מסוגל ללכת כמו שצריך, אז בטח שלא לרוץ.יותר מדי עומס. שוב מושבת.

הפעם הייתי יותר אופטימי, הנחתי שכל עוד אני הולך ולא נאנק מכאבים, אז הכל עוד סביר. אכן תוך מספר ימים חזרתי לרוץ, כשמדי פעם אני מתמודד עם כאב תוך כדי ריצה ונח הרבה יותר בין לבין. מה שכן, טווח הזמנים להתאוששות התקצר, נשארו בסך הכל 3 שבועות למרתון, אם עכשיו יקרה משהו, זו בעיה. מבחינתי גם זמן המטרה השתנה, ממחשבה אופטימית על 3.30 ש', ירדתי לכיוון מחשבה ריאלית של 3:45 ש', בתקווה שזה לא יהיה יותר מזה. ובפנים אני עדיין חולם על האפי האנד אחר.

כאן מגיעה הפרופורציה ומבקשת לומר את דבריה. במובן הרחב, היא מופיעה מהצד של אלה שבטח לא מבינים למה כל כך קשה לשבת בבית ולא לרוץ כמה ימים. הם בטח אומרים לעצמם "קח את זה בפרופורציה, אז כמה ימים ישבת בבית, לא קרה שום דבר". מי שלא רץ, לא מבין כמה זה חסר. יום אחד מנוחה בשבוע  זה כיף, בכל תוכנית אימונים יש יום כזה, למען האמת בכל שבוע אני מחכה ליום הזה, לא לקום מוקדם מדי, ליהנות מהקפה והעוגה בבוקר, הגוף והנפש צריכים את זה. לפעמים גם יומיים זה טוב, אבל שבוע? הגוף רוצה לזוז, לנוע, במהירות, וזה בלתי אפשרי. גם שבחוץ ירד גשם וידעתי שכל מה שאני מפסיד זו ריצה ממנה אחזור הביתה רטוב כמו סמרטוט אחרי ספונג'ה, עדיין הייתי מוכן לקנות את זה אם הייתי יכול. לתת למוזיקה להתנגן ברקע, להזיז את הרגליים, לראות את המספרים עולים ויורדים. זה כמו שמרטין שין אמר במונולוג הפתיחה המופלא של "אפוקליפסה עכשיו" "כל יום שאני בחדר אני נחלש וצ'רלי בג'ונגל מתחזק". אז לי אין את צ'רלי שמחכה לי בג'ונגל, יש לי את הביטחון העצמי שלי, וכל יום שאני בחדר ולא יוצא לרוץ, הוא נהיה חלש יותר.

במובן הצר של הפרופורציה, אני יכול להסתכל על זה מהצד שלי. אם הגוף פצוע, כואב, סימן שהוא רוצה להתאושש, הוא רוצה מנוחה. אחת האמירות הידועות היא שספורטאי מקצועי צריך לדעת לא רק להתאמן אלא גם להתאושש, לדעת מתי לנוח. טובים ממני התמודדו עם זה. כמה ימים בבית לא יהרגו את מה שעבדתי עליו במשך כמה חודשים. לא משנה אם התחושה פחות טובה או הגוף חלש יותר. זה בדיוק כמו בריצה עצמה, למדתי עם הזמן שאם אני רץ לאט בהתחלה, זה לא אומר שום דבר על היכולות שלי, ייקח לי כמה דקות להאיץ ולהגיע לקצב בו אני אמור לרוץ, לשמור עליו ולהאיץ אפילו מעבר. ככה אני מצליח לעמוד בקצבים ולסיים כל ריצה עם אנרגיה כאילו היא אני רק בהתחלה.  אז עכשיו אני יכול לקחת את הדברים בפרופורציה הנכונה, סך הכל כמה ימים בבית לא יהרגו שום דבר.

הבעיה היא להתמיד במחשבה הזאת. העבודה הקשה שעשיתי אמורה לעזור לי להאמין בזה, החודש האחרון הצליח להכניס ספקות כמה יישאר ממנה ברגע האמת  וזו עוד סיבה למה אני מתקשה להישאר בבית. אני לא רוצה להגיע לנקודה בה ארגיש שהכל היה לחינם. אני מניח שזה מאבק תמידי, שמתקיים בפנים- בין הרציונאל לפחד.

רגע לפני, מבט מהצד

זהו המרתון השני שלי. בהנחה והכל יהיה טוב, אז ביום שישי 6.1, שבע וחצי בבוקר אעמוד על קו הזינוק בטבריה ביחד עם עוד אלפי רצות ורצים. כעת, שבוע לפני, זו הזדמנות טובה להביט על החודשים האחרונים לראות מה לקחתי מהם ומה אקח לקו הזינוק.

כבר כתבתי כאן בעבר שהפעם המסע שונה מבפעם שעברה. הוא הרבה פחות מרגש ויותר שכלתני. אלמנט ההפתעה שהיה בפעם הראשונה נעלם, אני מגיע לדברים בצורה מוכרת וברורה יותר. אני מודה שהחודש האחרון, הגביר קצת את מימד ההתרגשות, וגרם לי להסתכל עליו בצורה פחות "קרה" מאשר קודם. ייתכן שזה בגלל מה שקרה, וייתכן שזה טיבו של חודש אחרון-להגביר את ההתרגשות.

דוגמא טובה לכך שהמסע הפעם היה פחות מפתיע זו השאלה שעולה לי בראש כל הזמן, כבר נגמר? הרי רק לפני מספר שבועות היינו בקיץ, ישבתי עם אשתי וסיפרתי לה שאני רוצה לעשות את המרתון, רק לפני רגע דיברתי עם המאמן שלי והתחלנו בתוכנית אימונים למרתון, והנה אנחנו כבר עמוק בטייפר. נכון שעם הגיל הזמן עובר מהר, אבל הזדקנתי בסך הכל בשנה. לא מדובר כאן על כמה שנים טובות. שנה שעברה הכל עבר לאט יותר והנה השנה, בלי לשים לב, אנחנו כבר סופרים ימים חד ספרתיים עד נקודת הזינוק.

ובכל זאת, יש שני דברים שדומים מאוד למסע משנה שעברה. הראשון הוא הצורך בזמן. כשהתלבטתי אם לעשות את המרתון או לא, אחד הלבטים שלי היה לגבי הזמן שאצטרך להשקיע באימונים ובהכנות. לא טעיתי. בשביל להתאמן נכון, צריך זמן, הרבה זמן. מדובר על  3-4 חודשים של אימונים יומיומיים כמעט, ועוד זמן מעבר לדברים שהם מעבר לאימונים. זה תהליך, מסע, פרויקט, תקראו לזה איך שאתם רוצים. בשביל להצליח, יותר מהכל,צריך זמן.

הדבר השני שלא השתנה הוא הצורך במשמעת. לא מספיק לאהוב לרוץ, ולא מספיק להיות הישגי. הרי אפשר לרוץ בתחרויות קצרות יותר ולהיות הישגי באותו קנה מידה. אבל בשביל לרוץ מרתון, צריך משמעת. צריך לדעת בשביל מה אתה עושה את זה, כשקשה לקום בבוקר או כשיש קושי מסוים בשטח, צריך לזכור בשביל מה אני עושה את זה. ואם אני רוצה לעשות את זה, צריך לדעת אם אני מוכן לשלם את המחיר בשביל זה, אם זה באמת משתלם, אם זה הדבר שאני באמת רוצה, ומעל הכל נהנה לעשות את זה.

אני תמיד מאמין שהיכולת להצליח בכל דבר בחיים, בנויה מהידיעה שצריך לשלם מחיר מסוים בשביל זה. מי שלא רוצה או לא יכול, לא יצליח. לפחות לא בכוחות עצמו. אחר כך, כשמחליטים לעשות משהו ומוכנים לשלם עבורו את המחיר, צריך לזכור ש-90 אחוז מהזמן שמשקיעים, המחיר שמשלמים הם עבודה שחורה וקשה, ורק 10 אחוז הם מה שנקרא, התהילה- תחושה של שלמות פנימית, התחושה ש"עשינו את זה”. אם מצליחים לעמוד ביעד, אז ה-10% יפצו על ה-90%, וביחד כל ה-100% יעניקו לנו משהו גדול, משמעות מיוחדת, משהו שנוכל לקחת אותו הלאה.

אם אני אקשר את זה לחלק הראשון של המאמר, הרי מכאן נבע מרבית התסכול שהיה לי, כשישבתי בבית חולים. המחשבה שעבדתי כל כך קשה במסגרת ה-90%, נקטתי כלפי עצמי במשמעת קשה, השקעתי לא מעט זמן, ובסוף יש סיכוי שלא איהנה מזה, לא אזכה ב-10% של התחושה שעשיתי את זה. הכוונה לא בהכרח לתוצאה עצמה אלא היעד שהצבתי לעצמי ועבדתי בשבילו. אני חושב על ספורטאי אולימפי שעובד 4 שנים בשביל רגע אחד מיוחד, וכמה זה נורא ששבוע או חודש לפני הוא נפצע ולא יכול לנסוע. צריך להיות עם כוח נפשיים מברזל בשביל להתגבר על זה ולחזור שוב לאותה רמה. אל תטעו, אני לא משווה בינינו, ואל תחשבו שלא נהניתי בכל מקרה מהדרך, אני הרי מאוד אוהב לרוץ, אך כמו בארוחה טובה, נחמד שבסוף מגישים לנו קינוח מוצלח, לא?

נקודה אחרונה בהיבט הזה שקשור כך ואולי לא. את המרתון הראשון שלי עשיתי יותר משלוש שנים אחרי המרוץ הראשון שלי, אליו הגעתי מספר שנים אחרי שהתחלתי לרוץ. התהליך, הוא לא רק בהכנות למרתון, הוא מתחיל הרבה קודם. אני מאמין שכל מי שרץ, צריך לעבור דרך מסוימת לפני שהוא מגיע לריצת מרתון, להתחיל ממרוצים קטנים ואז להגיע לדבר האמיתי. ככה לומדים יותר, נהנים יותר ומגיעים הרבה יותר שלמים. זו המלצתי הקטנה.

מה יהיה במרתון?

אחד המשחקים האהובים עלי, ביני לבין עצמי ובכלל, זה דמיון מודרך. לנסות ולראות, בעיניים פקוחות או סגורות, מה יהיה. שנה שעברה דמיינתי את זה על בסיס כלום, לא ידעתי איך מרתון בכלל והמסלול בטבריה נראה באמת. השנה, אני יכול לדמיין על בסיס שנה שעברה, אבל זה לא יהיה דומה לכלום.

למשל – מזג האוויר. שנה שעברה ירד עלינו גשם זלעפות והיו רוחות חזקות, ההנחה היא שהשנה יהיה בהיר, אבל לכו תסמכו על התחזית. אני בטח לא יכול לדמיין מזג אוויר סוער על בסיס מה שקורה כאן במרכז, אפילו אם קר, יש שמש ולמיטב זיכרוני, רק אימון אחד השנה נערך בגשם. אז זה לא ממש פרקטי.

tiberias-marathon-40th-map-mobilמה לגבי המסלול עצמו? ראשית אני לא זוכר אותו באמת, חוץ מאת נקודת הזינוק. שנית, אומרים שמרתון מתחיל בקילומטר ה-36, אם אנסה לדמיין מה קרה לי בקילומטר הזה שנה שעברה, אז כל מה שאני זוכר זה שלא יכולתי להאזין יותר למוזיקה אז כיביתי את הנגן שלי. מאחר ולא רצתי השנה מעבר ל-35 קילומטר, אז אני לא יכול לדמיין איך זה ייראה או ירגיש בקילומטר ה-36. לפעמים כשאני מגיע לקילומטרים אחרונים בריצה, אני אומר לעצמי, תחשוב שזה הקילומטרים האחרונים במרתון, אבל לכו תשוו את הקילומטר השמיני מתוך עשרה או את הקילומטר ה-18 בריצה של 21 קילומטר, לקילומטר ה-36 במרתון. זה כלל אינו בר השוואה.

אז למה אני עושה את זה, למה אני מדמיין את מה שאי אפשר באמת לדמיין? כי זה מזרים אדרנלין, זה מעודד, והכי חשוב: זה עוזר לביטחון העצמי. זו הסיבה שאני מדמיין בלי הפסקה את סוף המרתון ובדרך כלל שאני משיג את התוצאה שאני רוצה. בשנה שעברה ראיתי את אשתי עומדת עשרות מטרים מקו הסיום מחייכת לעברי, אני זוכר שעצרתי את השעון ולא יכולתי לזוז, לקח לי כמה רגעים טובים עד שיכולתי ללכת (אם לגרור רגליים בצליעה נחשב להליכה), לא יכולתי להוציא את הצעקה שדמיינתי כל הזמן שאשחרר בסיום הריצה. עכשיו אני יכול לדמיין את עצמי משחרר אותה. אז כל ההתרגשות תשתחרר החוצה, בלי גבולות. מבחינתי זה יהיה האפי האנד למסע הזה.

אז אני לא יודע מה יהיה, לא יודע מה יקרה עד המרתון ואני לא יודע מה יהיה במרתון. כל יום אני בודק את עצמי מול המראה מקווה שהכל תקין והכל במקום. כל יום אני רץ, נח, ונותן לעוד קצת מההתרגשות לצלול פנימה, להכניס אותי למצב הנכון ולא להשאיר אותי שאנן או מתוסכל. עבדנו קשה מדי בשביל שמשהו פתאום יתקלקל, לא? חוץ מזה, לסיפור הזה חייב להיות האפי-האנד, ככה זה בסרטים.

זהו, 42,200 ק"מ פרוסים לפנינו, עכשיו זה רק אנחנו, המסלול ומזג האוויר, נקווה שכולם יתייצבו לימיננו. זה המקום לאחל בהצלחה לכל המשתתפים ולכל המלווים שלהם, ברכות מראש לכל מי שעומד לעשות את המרתון בפעם הראשונה, תיהנו מכל רגע ומקווה שתזכרו את החוויה לטובה בשביל שתרצו לחזור עליה שוב, בעיניי לפחות, זה שיא עצום שאין הרבה דברים שמשתווים לו, אז כל הכבוד על הדרך ובהצלחה במסלול. וכמו שהבוס אמר,

"Oh, Someday girl I don't know when
We're gonna get to that place
Where we really wanna go"

תמונה אישיתמאמר מאת לירון תמם , כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט, בעל אתר שירים חדשים פרי עטו. מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב.

לכל הכתבות של לירון תמם.