הרגליים קצת שוקעות, הנעליים קצת לוחצות אבל החיוך יוצא מהפנים לחוץ – חצי מרתון מדברי בפעם הראשונה / ליאת בק

כתבתנו בשטח יצאה לחצי המרתון המדברי באילת וחזרה עם חוויות נפלאות.

המשפט "חצי מרתון ספונטני" יש בו משהו מתנשא מעט למי שאולי מביט מהצד, כי הרי לא מדובר במרחק של מה בכך.

אמנם נולדתי עם כמה פגמים קטנים בייצור, אבל התנשאות היא בהחלט לא אחד מהם.

לשם שינוי- אפילו זה לא היה המקרה של "החרשת מירוץ" כמנהגי בקודש, אלא מקרה אמיתי של החלטה ברגע האחרון.

מבלי להכנס לפרטים הקטנים הגעתי למירוץ עם ידיעה ברורה שאני לא מוכנה למירוץ חצי מרתון , אבל כן מגיעה עם "עומק" מספיק ברגליים לרוץ אותו..וכמו תמיד- הרבה זו שאלה של קצב. אז ארוץ לאט.

הייתי מתוחה מאד בשעה שלפני המירוץ.  לשמחתי פגשתי בנקודת הזינוק הרבה חברים טובים וחברים רצים שקצת הסיחו את דעתי. כן, התרגשתי.

מניחה שביום שאפסיק להתרגש מאירועים שכאלו- כנראה אפסיק לרוץ. אמנם לכולם אמרתי שאם יהיה לי קשה אני אלך, אבל מי מכיר את עצמי יותר טוב ממני?

מהרגע שנעצתי את המספר באזור הבטן (פשוט גאוני העניין הזה. המספר מסתיר את מה שהוא צריך להסתיר) ידעתי שאמנם אני לא ארוץ בקצב תחרות (כי אינלי סיכוי במצבי) אבל כן אשמור על החוקים פרי מוחי הג'ינג'י.  

החוקים ששיננתי לעצמי היו ברורים ועל מנת להבטיח לעצמי שאשמור עליהם יצאתי עם מספר על חולצתי, ה-3MP שלי ותו לא.

ההחלטה שלי היתה לרוץ בדופק נמוך כדי לשרוד, לא לעצור (גם לא בתחנות הרענון), לא ללכת וכן לחייך. כמה שיותר. החיוך יש לו מין תכונה כזו שהוא משכיח כאב, משדר אופטימיות ובעיקר יוצא יפה בתמונות.. ואני כידוע- אוהבת שמצלמים אותי.

הריצה במדבר, בתוך שובל של אנשים עם ההרים והצבעים והצלמים ש"אורבים" מסביבי יש לה קסם אחר. המפגש בדרך עם רצי שטח, הרצים המהירים שפיניתי להם דרך, האנשים הלבביים בתחנות שמעודדים ומגישים לך בקבוק של מים וגם "מי גאון של אמא?" (אני) שמרוב ריכוז לא שמה לב והמשיכה לכיוון מסלול המרתון המלא:) (מזל שבכל זאת נשאר לי חמצן במח ואחרי 150 מטרים הבנתי שיש משהו מוזר בכך שאני רואה רק מרתוניסטים לפניי ומאחוריי וסבתי לאחור).

עד הקילומטר ה 17 לא היה לי קשה במיוחד "התלוצצתי עם רופאיי" מה שנקרא. כנראה שריצות אינסופיות בסינגלים, מדבריות ושאר ירקות הכינו אותי טוב מספיק לזיפזיף המדברי. העליה שכה דובר בה היתה עליה מתונה, או כמו שנהוג לומר אצלנו, מישור עם קצת שיפוע...וחוצמזה אחר כך באה הירידה. פרס על התנהגות טובה...

בקילומטר ה 16 בערך , בבריכות הדגים. ראיתי את תומר פדר הצלם מחכה. זו היתה הזדמנות לשים פודרה ולצבוע ריסים (או במילים אחרות, להעיף את הנגן והאוזניות מהפריים) ולהגיע מוכנה היטב לתמונה. תומר (צלם, נו מה. עין חדה) רואה אותי ואומר ישר "ראיתי אותך מתכוננת! :)" ומפנק אותי בתמונות שוות.

בקילומטר ה 17 זה מתחיל. הנעליים מתחילות ללחוץ (כן רצתי עם נעליים חדשות. תחסכו ממני את ההסברים. מכירה. יודעת. תמיד זה ככה אצלי...חוץ מתחרויות גדולות), העייפות מתחילה להצטבר ואני שואלת את עצמי למה מגיע לי כל הטוב הזה. אולי שווה לעבור להליכה. בשביל מה יש חוקים אם לא כדי להפר אותם מדי פעם? ממי אני אקבל קנס- מעצמי?

השיחות עם עצמי עולות מדרגה. "תפסיקי לחשוב על מה שכואב, תחשבי על נקודת הסיום". "4 ק"מ זה כלום, בשביל זה תעצרי? איך תרגישי אח"כ?" וכו'. יש מונולוגים עם הווגינה ויש מונולוגים בעת מירוץ. בחפירות אני טובה, אז לקחתי את זה לאקסטרים ושוחחתי עם עצמי ללא הרף. כל פעם לחשוב על הקילומטר הבא. לא מעבר.

קילומטר אחרון בטיילת. אני מריחה את הסוף. הרגליים כבדות אבל הלב שמח. הסיום כבר בטוח.

זה הזמן להתחיל בספירות שלי. זה הזמן להרים את הרגליים ולהגביר קצב. זה הזמן לתת קצת יותר כי אין לי למה לשמור כוחות יותר.

אני מגבירה. עוקפת כמה רצים..(תחרותית או לא..בסוף אין לי אלוהים)..שער הסיום במרחק נגיעה. הגברה קטנה נוספת. מחיאות כפיים. קריאות עידוד. שער סיום. סטגדיש!

תודות..

לעופר פדן וצוות מרתון ישראל על מירוץ מושקע מאין כמוהו, אוירה נהדרת ושפע פינוקים.

לחברים שלי ש"זרעו" את ריצת החצי בליבי מבלי שהם ידעו על זה בכלל...אמונה לפעמים זה שם המשחק.

למשפחה שלי שסובלת כרגיל את כל השגעונות שלי. לא פשוט לגדל "חיית" שטח בבית. עדיף חיית מחמד:)

לכל החברים-רצים והרצים שהם מזמן חברים שעודדו, חיבקו ופירגנו.

 

עד העונג הבא...

 

הכותבת, ליאת בק GingeRun. מאמנת ריצה וכושר וכותבת תוכן.

פייסבוק: Liat Beck

בלוג: https://liatbeck.wordpress.com/