"עבד של הזמן", זה ההרגל, זאת השגרה / לירון תמם

 

בכל הנוגע לזמן, העולם מתחלק לשניים. יש מי שלא נותן לזמן להשפיע עליו, מבחינתו השעון זו המלצה והזמן הוא דבר לא קבוע. הוא יכול לאחר או להתעכב- זה לא מפריע לו. ויש מי שחי על פי זמנים, עבד של הזמן, כמו חייל נצחי הוא עובד על פי שעות, דקות, שניות, לא מוכן לאחר, לא מוכן לפספס שנייה. מודה, אני שייך לקבוצה הזאת.

כשאני לוקח את שתי הגישות לעולם הריצה, בוודאי כשמדובר במרוצים לצד אימונים, קשה מאוד שלא להיות עבד של הזמן. שעון הריצה שעל היד (אצל חלקינו זה פלאפון על הזרוע ולכך אתייחס בהמשך), מציג בלי הפסקה כמה דקות חלפו, כמה ק"מ עברנו, כמה עוד נשאר לנו ובאיזה קצב אנחנו רצים. קשה להשתחרר מזה. לפחות אצלי- גם כשאני מנסה, הרי שהקול בראש שלי אשר מחויב לזמן ומקפיד לעמוד בדרישות שלו, לא יכול לעשות את הסוויץ' בריצה ולהתעלם ממנו. כך כל ריצה, קצרה כארוכה, חימום כאימון, אימון כתחרות, אני נשאר עבד של הזמן.

לירון-תמם---גרמין---NOWאי אפשר לרוץ בלי להיות מודע לזמן.

כשחושבים על זה, הרי שמבחינה פרקטית למעשה אי אפשר אחרת. אני מניח שאפשר לרוץ מדי פעם  בלי שעון. יש הסבורים שזה גם מומלץ, ככה רצים רגוע, בכיף ולא מחויבים לשום דבר. פשוט לרוץ. אך באופן קבוע, אי אפשר להתאמן בלי שעון שמציג לנו את הקצב בו אנחנו רצים ושאר המדדים אשר כל כך חשובים לאימון רציני ונכון. לרוץ בלי שעון, זה בערך כמו להגיד לשחקן כדורסל, תשחק התקפה בלי לשים לב לשעון הזריקות. עד שנות החמישים אכן לא היה שעון זריקות, אז זה היה אפשרי (מה שכן התקפות נמשכו דקות רבות ולכן התוצאות היו נמוכות), כיום כשיש שעון של 24 שניות להתקפה, אם השחקן לא ישים לב לזמן, הוא יבזבז אותו על כדרור מיותר ויאבד את הכדור ליריב.

בריצה אנחנו זקוקים לשעון בשביל לדעת, כאמור, איפה אנחנו עומדים בכל נקודה. באיזה קצב אנחנו רצים, איזה מרחק עברנו, באיזו נקודת זמן אנחנו נמצאים, עד כמה אנחנו קרובים או רחוקים מתוכנית האימון ומהיעדים שלנו.

לא רק מבחינה פרקטית אי אפשר שלא להיות עבדים של הזמן, גם מבחינה רעיונית, מנטאלית אם תרצו. בעולם הקפיטליסטי בו אנחנו חיים, כולנו עובדים על פי יעדים וזמנים, אנחנו לא יכולים שלא. אם נחליט לוותר על זה, אז במקרה הטוב, ניכנס ללחץ כי לא נצליח לסיים שום דבר, לא נקיים את המטרות שלנו, ההנאה שלנו תפגע ורמת העניין שלנו תרד לאפס. במקרה הרע, סביר להניח שלא נצליח להחזיק בשום עבודה. זה דומה לילד שלומד מתמטיקה, ובשלב מסוים מפסיק להבין את החומר שנלמד, הוא לא עומד ביעדים של השיעורים ומתחיל לרדוף אחרי הכיתה. אם הוא לא יעצור את זה ויצליח לישר קו עם כל התלמידים, הוא יאבד עניין ויישאר מאחור. כך זה גם עם הזמן: אנחנו מציבים בפנינו יעדים ומטרות המוגדרות, בין היתר על פי זמן, בוודאי בריצה אשר הרעיון שלה מתבסס על מרחק וזמן, אם אנחנו נחליט לא להתייחס לזמן, לא נעמוד במטרות, ואז, סביר להניח שנאבד עניין. אני מניח שזה נכון לא רק לגבי רוב מי שרץ בתחרויות (שם, מן הסתם, זה הרבה יותר בולט) אלא גם עבור רוב מי שרץ לצורך אימון בלבד. בשלב מסוים, משהו בתוכנו רוצה לשבור את השיא של עצמנו, ואז הזמן הופך לפקטור משמעותי עבורנו.

כמו לכל דבר, גם לתחושה הזאת של שעבוד לזמן בכל מה הקשור לריצה יש גם צד שלילי. כשהריצה היא מדידה, ויש קול בראש אשר לא מפסיק לטרטר "אתה צריך להשיג את השעון, אתה צריך לעמוד במטרה" הרי שכל ריצה הופכת להיות סוג של תחרות נגד השעון ונגד עצמך. אם לא עומדים ביעד, הריצה נחשבת פחות טובה, כשריצת החימום איטית מדי מיד מנסים לרוץ מהר יותר, ריצה רגועה היא אף פעם לא באמת כזאת, וכשמתחילים לאט בתחרות, זה קל מדי, אתם מבינים לאן זה הולך,  מגבירים את הקצב, הורסים את תוכנית הריצה. וכמו שאתם יכולים להבין, זה נגמר רע מאוד.

זה נכון לא רק כשאנחנו מסתכלים על הנתונים, ביחס לריצה עצמה, אלא גם ביחס לריצות קודמות. שעון ריצה או אפליקציות ריצה, מתעדות ושומרות את כל הנתונים על הריצות שלנו, כשאנחנו רצים, אנחנו עושים זאת לא רק כנגד השעון אלא גם כנגד התוצאות הקודמות שלנו, הפרדוקס הוא, שאלמלא הנתונים שעומדים לרשותנו מהריצות הקודמות, לעולם לא נדע אם השתפרנו.

לירון-תמם---גרמין---YESTERDAY לירון-תמם---גרמין---TODAY

 

זה יכול להיות גם אחרת כמובן, אך בשביל זה צריך להיות חזק ובשליטה. הרי השעון מונח על היד, וקשה מאוד לא לגרום לראש להיות מוטה קצת לצד, להעיף עליו מבט ולעשות חישובים, אם להגביר את הקצב או לא. קשה להשתחרר מזה. תמיד אפשר, אני מניח, לרוץ ללא שעון ולחסוך את כל הדאגות והמחשבות. אך אם רוצים להצליח בריצה, חייבים למדוד אותה, צריכים לדעת באיזה קצב אנחנו רצים ואיזה מרחק עברנו. הציניקנים בוודאי יאמרו, אם רצת בלי שעון, זה אומר שרצת? ואם לא צילמת את השעון ושיתפת את התמונה בפייסבוק, האם נאמין לך שרצת?

שלא יהיה לכם ספק, אני חושב, למרות השעבוד לזמן, שיש יותר יתרונות לריצה עם שעון מאשר חסרונות. לפני שאציג אותם, אחזור רגע להתחלת המאמר. במשך תקופה ארוכה רצתי עם סמראטפון על הזרוע, לפני למעלה משנה התחלתי לרוץ עם שעון, ההבדל בנוחות הוא עצום, הזרוע משוחררת, אין עליה שום דבר, אני לא מקבל הודעות או טלפונים באמצע הריצה, חוץ מזה שהרבה יותר נוח להסתכל על הזמן ועל המרחק כשהוא מוצג בשעון היד מאשר על סמראטפון שתלוי לו על הזרוע. נחזור לעניינו, אז כן לשעון ולשעבוד כלפי הזמן יש יתרונות רבים. אם נתחיל מנקודה בה סיימנו להציג את הנקודות השליליות, הרי שבלי השעון ובלי הנתונים מריצות קודמות, לא נוכל לדעת איפה אנחנו עומדים, איך אנחנו יכולים להשתפר, לא נוכל להבין אם אנחנו רצים מהר מדי ביחס לעבר או לאט מדי. הכל ביחס לעצמנו, בלי להתייחס לרצים אחרים כמובן.

יתרה מזו, אותה נקודה שתיארתי כשלילית- האצה בזמן שאנחנו אמורים להאט, גם היא יכולה לעבוד בצורה חיובית עבורנו. אם פתחנו מהר, מבט אחד על השעון יכול לגרום לנו להאט את הקצב או להיפך, אם אנחנו רצים לאט מדי, הנתונים בשעון יעזרו לנו להחליט אם יש לנו מה להאיץ. אם אנחנו רצים בקצב שאנחנו מרגישים שהוא טוב עבורנו, השעון יכול לשמש לנו כמדד לריצות הבאות, אולי לרמה האמיתית שלנו.

יתרון נוסף אשר קיים בריצה עם שעון, הוא עצם זה שאנחנו יכולים לתכנן בעזרתו טוב יותר את הריצה שלנו. נניח ואנחנו מכירים את המסלול שאנחנו אמורים לרוץ אז אנחנו יכולים בעזרת השעון, לדעת מתי מתחילה ומתי היא נגמרת, לתכנן מתי להאיץ ומתי להאט, מתי הריצה תהיה קשה ומתי קלה, זה נכון ממבט של כלל המרחק וזה נכון ממבט של קילומטר לקילומטר. אך כאן יש קוץ מסוים- באופן מובהק בכל ריצה עם שעון, אנחנו פשוט לא נפסיק להסתכל עליו. אנחנו נבחן את הקילומטרים שנשארו לנו, הזמן שנשאר לנו, במקרה כזה אנחנו יכולים לתת לכל שנייה שמטפסת כלפי מעלה ומוכיחה את האטה שלנו בקצב להשפיע עלינו. במקרה כזה, צריכים להיות חזקים בראש, אחרת היא יכולה להשפיע על הריצה ולגרום לנו להפסיק להאמין בעצמנו ולרוץ לאט יותר (או להאיץ בצורה קיצונית ולא חכמה). צריך להסתכל על הריצה כתהליך ארוך ולא נקודתי, לעיתים הירידה בשניות נובעת מתנאי השטח ומזג האוויר, בלי קשר למצב הרגליים וליכולת הריצה. הרי לא שכחנו לרוץ, והכושר שלנו לא פחות טוב מהרגע בו התחלנו לרוץ. אך זו בהחלט השפעה נוספת של השעבוד לזמן.

אחד הדברים שאני שומע שוב ושוב הוא שבשביל להצליח בריצה, צריך לדעת לשלוט בזמנים, להרגיש אותם, להיות מסוגל להרגיש את הגוף ולחבר את היכולות שלו לזמן ולא לכפות עליו דברים שהוא לא מסוגל. בשביל זה, דרך אגב, רצוי לעבוד עם מאמן או איש מקצוע שמכיר את הנושא ויודע להעריך את היכולות הפיזיות שלכם ולקבוע לכם זמנים שתהיו מסוגלים לעמוד בהם.

ההיגיון אומר שאנחנו מכירים את הגוף שלנו הכי טוב ולכן אנחנו יודעים למה הוא מסוגל, מכאן די ברור שנדע לשלוט בזמנים. אך זה לא עובד ככה, אנחנו יכולים לשלוט בגוף שלנו, אך לא לשלוט על הדחף הפנימי שקיים בנו לפרוץ קדימה ולהוכיח שהשעון משקר ואנחנו מהירים יותר. לכן לדעתי מוטב, לשלוט בזמנים. במילים אחרות: להשתעבד לזמן, לרסן את הגוף ואת הדחפים שלנו או לפחות לתת להם להשתחרר בצורה חופשית ללא רסן. במילים אחרות, החוכמה היא לא רק להרגיש את הגוף, דבר שאנחנו יכולים לעשות אחרי אימונים רבים עם שעון, אלא גם להקשיב לו. סביר להניח שאם אנחנו רצים בקצב מסוים, אז זה מה שהוא רוצה, כי זה מה שהוא יכול. ככל שנקשיב לו, ונשלוט בזמנים שאנחנו מקפידים לקבוע לו, אז הוא יתגמל אותנו בבוא היום בקיזוז של שנייה ועוד שנייה. לשם כך, אני מניח שאנחנו צריכים את שעון הריצה, שידע להציב לנו גבולות. כך שאולי אנחנו לא אמורים להיות עבדים של הזמן, אלא רק להקשיב לו.

 

תמונה אישיתמאמר מאת לירון תמם ,

כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט, בעל אתר שירים חדשים פרי עטו. מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב.

לכל הכתבות של לירון תמם.