לכל הכתבות בסדרה מרתון משפחתי מסביב לעולם מאת גלן כהן.

 

כתבה 13 – נפאל לגעת בפלאי הטבע

תכננו את שלושת השבועות שלנו בנפאל סביב הזדמנות להתנדב בחוות פילים ובית יתומים הנמצא בעיירה קטנה בשם סוארה (Saurah) הצמודה לגן הלאומי המפורסם, צ'יטוואן. 

איתרנו את המקום דרך אתר HELPX וקיבלנו רושם שיש חווה אחת גדולה שיש בה פילים וגם בית יתומים. קיווינו שהילדים שלנו יתלהבו מהעבודה עם הפילים ובדרך זו יחשפו לבית יתומים, בתקווה שהעבודה איתם תהפוך למשמעותית. המארח שלנו בשם רג'ו חיכה לנו בשמש הקופחת של התחנה המרכזית המאובקת בצ'יטוואן עם סוס ועגלה שהסיעו אותנו לבית יתומים עם שלט גדול SAURAH ORPHANAGE. נכנסנו דרך השער, ובפתח הבניין המתינו לנו שמונה ילדים חמודים ומנומסים שעמדו בתור והציגו את עצמם אחד אחד באנגלית. בשיחת פתיחה עם המנהל, הבנו שיש פער משמעותי בציפיות, ושלמעשה המקום הוא בית יתומים בלבד, ואם  רוצים, יש אפשרות לבצע גיחות לחוות פילים. הרגשנו קצת מרומים, ולא מתלהבים מהתנאים הבסיסיים של חדרי האירוח שלנו, וחשבנו לעצמנו איך נתגבר על האכזבה והפער בציפיות.

 

מהר מאד, הילדים (נקרא ליתומים "הילדים", להבדיל מילדינו, שנקרא להם "הילדים שלנו") פשוט המיסו לנו את הלב. הופתענו לגלות את עוצמת הרגשות והקשר בינינו. כשעזבנו את בית היתומים בפרו לפני חצי שנה, הרגשנו שהשהייה שלנו היתה משמעותית עם חוויה חיובית, אך כבר ביום הראשון בצ'יטוואן הרגשנו דרך החיבוקים של הילדים שיש כאן משהו עמוק יותר. הילדים היו בחופש הגדול בזמן שהיינו, וכאב הלב לשמוע שלשמונה הילדים האלו אין שום קרוב משפחה שיכול או רוצה לארח אותם בחופש. הם כל כך שמחו שהגיעה משפחה שניתן לשחק איתה ולהעביר את היום בכיף, למרות 40 מעלות החום.

אמרו לנו שעד כה, כל המתנדבים היו רווקים, כך שאנו המשפחה הראשונה שחייה איתם, והישראלים הראשונים שהם פוגשים. בית היתומים כל כך דל במשאבים שזה מחריד. יש מבנה דו קומתי המכיל 12 ילדים  בשני חדרי שינה, וחדר אחד שמתפקד בתור חדר אוכל, סלון, מועדון, ופינת למידה. אם הבית, בשם Harimaya, מכינה להם במסירות רבה את המאכל הלאומי דאל באת, שילוב של אורז ועדשים. הם אוכלים את זה שלוש פעמים ביום, ולא נמאס להם, ככל הנראה בזכות תבלין האהבה. ציוד המטבח מסתכם במחבת אחד קטן, ועוד שני סירים. הם נוהגים לאכול עם הידיים, כך שאין צורך בסכו"מ. יש חשמל במשך כמה שעות בלבד ביממה, כפי שמקובל בנפאל.  הילדים מנצלים את חצר המבנה כדי לשחק כדורגל עם כדור חצי מנופח, בדמינגטון עם שתי מטקות עקומות, ויש שני זוגות אופניים לשימוש כולם. מתנדבים המתארחים אצלם ישנים בחדר בסיסי עם שירותים ומקלחת צמודים ומשלמים כ-10$ ליום ללינה ואוכל וההכנסות מוזרמות לתפעול היום יומי של הפרויקט.

 

אין תכנית מובנית לחצי יום המצופה מהמתנדבים לעבוד כך שהרוב תלוי ביוזמה ויצירתיות של המתנדבים. הילדים שלנו לימדו אותם משחקי קלפים והיה לימוד הדדי של תרבות והיסטוריה של ישראל ונפאל.  מכיוון ששנינו עוסקים בהנחיית קבוצות, אורית ואני ארגנו להם סוג של סדנה עם תרגילים לפיתוח צוות ומנהיגות, והם הצליחו בהם אפילו יותר ממנהלים בכירים בארץ.

תרגיל צוותי שבו עושים סימולציה של הפיכת רפסודה בלי ליפול לנהר שורץ תנינים

תרגיל צוותי שבו עושים סימולציה של הפיכת רפסודה בלי ליפול לנהר שורץ תנינים

שיעורי עברית ונפאלית

שיעורי עברית ונפאלית

 

יצאנו איתם לריצות בוקר וצפינו בזריחה מעל הנהר הקרוב הגובל על הפארק הלאומי. שחינו איתם בנהר שורץ קרוקודילים ועקבנו אחרי פילי בר החוצים את הסאוונה כמו באפריקה.  למרות שבאנו בציפייה לעבוד בעיקר עם פילים ושנית להתנדב עם הילדים,  הסדר התהפך מיד והבנו  די מהר שהעבודה עם הילדים יותר מהנה ומספק  מכל פלאי הטבע שיש לצ'יטוואן להציע. בסוף הרגשנו שמצאנו את השילוב האולטימטיבי והלכנו עם הילדים לחוות פילים כדי להכין ביחד את ה"קוצ'י", סוג של חבילת קש הקשורה סביב ליבה של גרעיני אורז. הפילים חזרו עייפים לקראת השקיעה אחרי שטיילו בפארק הלאומי והם שאבו את האוכל מהידיים שלנו בתיאבון רב. הכי כיף היה לרחוץ את הפילים בנהר. זה גם ההיילייט של היום עבור הפיל, בו הוא זוכה לפינוק אמיתי. הפיל מתגלגל במים ואנו משפשפים אותו בכל הגוף עם חלוקי נחל המשמשים כמברשת. הפיל שותה ומתיז מים על עצמו ועל הרוחץ היושב על גבו. נושא הפילים עלה למודעות בשנים האחרונות, וחוץ מהאילוף האכזרי שפילים עוברים לקראת קירקסים למיניהם, ידוע שגם רכיבה על פיל שסוחב אוכף עץ עם ארבעה אנשים מעמיס עליו קרוב לחצי טון וזה מאד לא נעים לו. הגדרנו כמשפחה שאנו מוכנים לבלות עם הפילים בפעילות אשר נעימה להם, כמו רחצה והאכלה.

טיפול משפחתי

טיפול משפחתי

 

הכנת אוכל לפילים

הכנת אוכל לפילים

לפני 20 שנה כשלא הייתה מודעות, עשינו ספארי בצ'יטואן רכובים על גב של פיל, בתקווה לראות קרנפים. למרות שעות של טלטולים וכאב גב, לא זכינו לראות אפילו צל של קרנף. הפעם, היתה לנו חוויה מתקנת רכובים בג'יפ וראינו מספר קרנפים כולל אחד אימתני במיוחד שהגיע מטרים בודדים מהג'יפ וכיסח את הדשא מול עיננו. המדריך תדרך אותנו להחזיק חזק במידה והקרנף ימשיך להתקדם לעברנו כי אז הוא יצטרך לתת פקודה לנהג לתת גז ולברוח.

נפאל - מוכנים לברוח אם הקרנף יתקוף

 

ואם נחזור לפלא האנושי, אני חייב להודות שהילדים האלו הם פשוט מדהימים. חיינו ביחד איתם באותו בית במשך שמונה ימים, והתפעלנו מההתנהגות המנומסת, הנדיבה, המשמעת, מוסר עבודה, ביטויי חום, והכי חשוב, שמחת החיים. כביכול חסרים להם הדברים הכי בסיסים בחיים- בית ומשפחה, אך למעשה, בית היתומים מהווה עבורם בית. הילדים האלו שרדו רעידות אדמה, בתים מפורקים, ועוני מחפיר. הם שורדים, בזכות החום שהעניקו להם כתחליף בית. בקושי יש להם בגדים, וכשמסרנו להם חצי מזוודה של הילדים שלנו, רווינו נחת לראות אותם לובשים את אותה חולצה, יום אחרי יום. ביום האחרון שלנו הם הזמינו אותנו לבית ספרם כדי לצפות בטקס חלוקת תעודות של סוף שנה. שני שליש מהילדים נכללו ברשימה המכובדת של מצטייני הכיתה! כשמנהל הבית ספר קרא בשמם ומרח להם צבע אדום על המצח, הרענו ומחאנו כף כמו הורים גאים.

בערב האחרון שלנו ישבנו סביב השולחן לאור פנס ונתנו להם מתנת פרידה של לוכד חלומות שיהיה תלוי לכל ילד מעל מיטת הקומותיים. ערכנו סבב חלומות בו הם שיתפו על חלומותיהם להיות מהנדס, מדען, חייל, ורופא. אחיה הצעיר של הרימיה שהינו מורה למוסיקה, הצטרף למעגל ושרנו שירים נפאלים וישראלים. השיא היה שהוא שר לנו שיר שהוא הקליט באותו שבוע, בשם "געגועים לבית". הרימיה ואחיה גם  הם התייתמו בגיל צעיר וגדלו בבית יתומים בקטמנדו. "הלילה שוב חלמתי על הבית, על הכפר, על ההרים. עליכם, אמא ואבא, ובני משפחה יקרים.." כך הוא שר . ותפס את הלב לא מוכן , לא מוגן, לא משוריין. הרימיה בוכה. הילדים, שרובם הגיעו מאזורי ההרים המרוחקים ,דומעים . אורית ואני, שנינו התייתמנו מאב בילדותינו , מרגישים אחד עם כאבם.

לא נרגענו מהילדים האלו. הם נגעו לנו בנשמה, ואורית היתה עסוקה כל הזמן בשאלה, איך אפשר לעזור להם יותר? ילד אחד בשם דרשן הרשים אותנו במיוחד. בן 12 מהמם, חמוד, חכם, מקסים, סקרן. הוא לקח את יהלי להסתפר במספרה המקומית ויהלי התפעל מכמה שהוא חכם והביע רצון לעזור לו להתקדם בחיים. התהפכנו כל הלילה במחשבות ורגשות כלפי הילדים בכלל ודרשן בפרט. דיברנו ארוכות והחלטנו שאנו מוכנים לגדל אותו אצלנו כמו משפחת אומנה. דיברנו עם מנהל המקום לגשש האם זה בכלל רלוונטי או אפשרי והוא אמר שאין לו משפחה שתתנגד למהלך אך זה מסובך מדי מבחינה לוגיסטית. הגענו למסקנה שלא הלוגיסטיקה תבלום את הרעיון, אלא התובנה שלמרות פנטזיית ההצלה שלנו, יהיה לו מאד קשה להתאקלם בארץ מבחינת זהות ותחושת השתייכות. אנחנו בטוחים שהוא כן יפרח במקום במדינה אנגלוסקסית בגלל האנגלית המצוינת שלו, והגיוון התרבותי הקיים שם. אנחנו עוד מחפשים דרך לעזור לו. אם נמצא תכנית לימודית שיכולה לארח למספר חודשים, אין ספק שזה יקפיץ אותו לקראת הגשמת חלומו להיות מדען, ולעזור למולדתו להתקדם. רעיונות יתקבלו בברכה.

נפרדנו מהם בבוקר והם הרעיפו אלינו ציורים ומכתבי פרידה כצידה לדרך.  הדמעות של כולם הפתיעו אותנו אך הבנו שזה היה ההיילייט של נפאל והמפגש הכי משמעותי שהיה לנו במסע עד כה. אה, סיפרנו לכם שהיינו גם בטרק של ארבעה  ימים בהימליה המרשימים? וחגגנו את חג ה"הולי", ואת פורים בבית חב"ד בקטמנדו? וצמנו שלושה ימים בלי לאכול ולשתות בלי בעיה? עם כל הכבוד לפילים האדירים, ורכס ההימליה הכה המרשים אין כמו להתפעל מהטבע האנוש הבלתי מנוצח ומהמפגשים האנושיים המרגשים.

הנסיעה הארוכה  והקשה לגבול ההודי עברה עלינו בדממה. כל אחד מאתנו היה מכונס בעצמו, שקוע במחשבות על הילדים שהשארנו מאחור. ילדים שליבם הוא כמו אדמה לאחר הגשם- רך, טהור, ומאפשר לעובר האורח להטביע בו את חותמו.

בתקווה שהילדים יגיעו רחוק...

בתקווה שהילדים יגיעו רחוק…

הכותב – גלן כהן: פסיכולוג קליני, אולטרה מרתוניסט ואיש ברזל, מחלוצי ה –Adventure Racingבארץ.

ליצירת קשר עם הכותב: glenn6@zahav.net.il