לפרק 1: איך מגיעים לשם בכלל?

מרתון ניו יורק

פרק 2
או: מסיבת רחוב באורך 42.2 ק"מ.

יום חמישי, 3.11: האקספו
כל מרתון מתחיל באקספו, ולשם הגעתי ביום חמישי לפני המרתון. האקספו של ניו יורק התקיים ב-Javits Center בצד המערבי של העיר, אולם עצום עם מרכז חלוקה של המספרים והחולצות ושקית הצ'ופרים, אבל גם עם חלל תצוגה ענקי של אסיקס (החסות הרשמית) ועוד המון חברות. האבטחה בכניסה חסרת תקדים, אפילו יחסית לארץ. מעבר לשוטרים, היו כאן חיילים מצוידים מכף רגל עד ראש כאילו אבו-בכר אל-בגדדי בכבודו ובעצמו מגיע לרוץ…
הסתובבתי באקספו כשעה, קיבלתי מלא give-aways, קניתי פאוץ' חדש לריצה, וערימה של ג'לים במחיר מדהים ובטעמים שאין בארץ (מלפפון-מנטה, תפוז-וניל…)

3-ny-%d7%93%d7%95%d7%99%d7%93-%d7%a4%d7%9c%d7%91%d7%a8%d7%92

יום ראשון, 6.11: המרתון
חיכיתי לרגע הזה כמה חודשים וכמעט פספסתי אותו… החזירו כאן את השעונים שעה אחורה במוצאי שבת, לילה לפני המרתון. כיוונתי את הטלפון שיעיר אותי ב-5:10 ואז כיוונתי עוד שעון ליתר בטחון. מזל. כי באמצע הלילה הטלפון שלי הגדיל ראש וזז עוד שעה אחורה…
קמתי והתארגנתי – בגדי הריצה, עוד כמה שכבות מפני הקור (בכל זאת, 10 מעלות…), אוכל, ג'לים, מספר חזה, טלפון. יאללה, אני מוכן.

6:10 תפסתי מונית לרציף המעבורת לסטאטן איילנד. הגעתי לשם וזה כמו סצנה מתוך "מלחמת העולמות", רק בלי ההיסטריה… אלפי רצים מתגודדים ורוצים לעלות על המעבורות שמתמלאות ושטות. חצי מהאנשים נלהבים, החצי השני עוד לא התעוררו. התור הענק מתקדם לאט, אבל בסוף עולים על מעבורת ויוצאים לדרך. קר על הסיפון אבל חייבים סלפי עם מנהטן על הבוקר. בפנים אנשים פוגשים חברים או יוצרים קשרים עם זרים, כשנושא השיחה תמיד סביב ריצה – איפה רצת, כמה רצת, כמה עשית, מה הריצה הבאה…. כמו שאומרים אצלנו, זר לא יבין.

מגיעים ופורקים מהמעבורת, ועולים על אוטובוס לנקודת ההתחלה. נוסעים איזה 20 דקות ונתקעים בפקקים. אוטובוסים אחרים מורידים נוסעים ברחוב, אבל הנהגת שלנו עקשנית. קיבלה הוראות… אנשים מתחילים לאבד סבלנות, אבל מתמרמרים בשקט, לא כמו אצלנו. יש פה מין השלמה אמריקאית עם המצב. אם הנהגת קיבלה הוראה לא להוריד, כנראה שזה מגבוה וצריך לנשוך שפתיים ולהמתין בסבלנות.
אחרי איזה רבע שעה היא כנראה קיבלה הוראה, כי היא פתחה את הדלת. יורדים ומתקדמים ל"כפר ההתחלה". בהחלט כפר. עשרות אלפי רצים מחולקים למסלולים שונים, זמני זינוק שונים, אזורים שונים.

חיפשתי ידידה מקבוצת הריצה שלי ("גם וגם – רצי גונן" מרעננה) שאיתה קבעתי להפגש, אבל לא הצלחתי למצוא אותה. איזו הפתעה… בינתיים הלכתי לאוהל בית הכנסת והתפללתי שחרית. בחור יהודי עם כיפה, תחפושת של איירון-מן ולוק של טוני סטארק התפלל לידי. גיליתי שגם הוא רץ לטובת "משפחה אחת". עוד סיבה לסלפי…

אכלתי משהו, שתיתי קפה וחיפשתי את אזור הזינוק שלי. כל השטח נראה כמו מחנה פליטים אחד גדול. המון ציוד זרוק על הרצפה, אנשים משאירים בגדים שהם לא צריכים. חלק מפקידים שקית שתחכה להם בסיום, אני בחרתי את האופציה של פונצ'ו. אמרו לי שכאן מקבלים פונצ'ו איכותי ולא סתם שקית עם חור לראש. נשמע כדאי.

10:15. אני כבר ער 5 שעות, וה"גל" שלי מתחיל להתקדם לעבר שרוול הזינוק. לחץ… נכנסים לשרוול, מתקדמים לאט, קצת מתיחות, צוואר, זרועות, קרסוליים. יהיה בסדר. מוריד את מכנסי הטרנינג הישנות וזורק לתוך מיכל בצד, אבל משאיר בינתיים את הסווטשרט, עדיין טיפה קר. ממשיכים להתקדם. זמרת סטייל ביונסה שרה בפאתוס God bless America כאילו שאנחנו בפתיחה של הסופרבול…. קיטשי אבל מרגש. הכרוז מדבר, 10:40, בום של תותח, ואנחנו מזנקים. מעיף את הסווטשרט הצידה ויוצאים לדרך.

סטאטן איילנד
השנה זו השנה ה-40 שבו מרתון ניו יורק נקרא גם "מרוץ 5 השכונות". שלא יגידו שרק מנהטן חוגגת… מתחילים משערי האגרה בעלייה לגשר וראזאנו שמחבר את האי לברוקלין. עולים מיד על הגשר. איזה נוף! קו הרקיע של מנהטן משמאל, למטה במים אוניות משפריצות מתותחי המים שלהם, ועל הגשר נהר עצום של רצים בכל מיני צבעים. הגשר באורך של איזה 4 ק"מ, כשהחצי הראשון בעליה. עוברים לצד השני ובזה מסתיים חלקה של סטאטן איילנד, השכונה הראשונה…

ברוקלין
איך שיורדים מהגשר מתחילה המסיבה. המון אנשים עומדים לאורך המסלול, מעודדים, צועקים, יש להקות כל כמה קילומטרים, די-ג'ייז, אנשים מוציאים רמקולים לחצר, כנסייה אחת אפילו הוציאה את כל המקהלה החוצה עם גלימות חגיגיות כדי לשיר לנו! מקהלת בית ספר, ילדים, מבוגרים, בכל הצבעים, המון שפות, תענוג אמיתי. אנשים מחזיקים שלטי עידוד, חלק לאנשים ספציפיים שרצים, הרוב סתם עידוד, לכולם. "גע כאן אם אתה צריך כוח", "חיבוק חינם למי שרץ בלי תחתונים", "רוץ כאילו גנבת משהו", "אם טראמפ יכול לרוץ, גם אתם יכולים"…. ועוד ועוד. אני שומר על הקצב שלי וגם מנסה להנות מהחגיגה שמסביב. אני מגלה שאני רץ עם חיוך גדול.

יש מקום אחד בברוקלין שבו קצת יותר רגוע. אזור וויליאמסבורג. הרבה יהודים חרדים מסביב, שלא ממש משתתפים בחגיגה, אבל עדיין יש הרבה מקומיים אחרים שמחפים על זה.

קווינס
השכונה השלישית. החגיגה נמשכת. כמו לרוץ בתוך סרט אמריקאי. בנייני הלבנים החומות, שלטי הרחובות והחנויות, השוטרים, האנשים בכל הגוונים. שלטי עידוד בשפות שונות, הרבה ספרדית ופולנית ודגלים של כל מיני מדינות.
מגיעים לאחת מנקודות התורפה – גשר קווינסבורו. נראה תמים, אבל יש כאן טיפוס ארוך ואיטי. אסור למי שלא רץ להיות על הגשר, אז פתאום יש שקט, רק רעש צעדים ונשימות. מורידים הילוך.

מנהטן, פעם ראשונה.
הירידה מהגשר זה כמו להכנס למופע רוק. מהשקט פוגשים שוב את אלפי האנשים שמעודדים וצועקים. זה מדהים. אנחנו אחרי 25 קילומטר ואני עדיין עם חיוך מאוזן לאוזן. רצים צפונה לאורך השדרה הראשונה.

ברונקס
השכונה הרביעית. עוברים גשר קטן וממזרי, פוגשים את תושבי ברונקס הנחמדים, וגם שלט עצום שעליו כתוב "ברוכים הבאים לברונקס. הגידו שלום ל"קיר"… עושים כמה סיבובים ברחובות כדי לצבור קילומטרים, והופ, חזרה למנהטן.

מנהטן, פעם שנייה
זהו, השכונה החמישית. הישורת האחרונה. האמת, כאן יחסית הכי משעמם. עדיין המוני אנשים מעודדים, אבל השדרה החמישית רחבה ונדמה שהעידוד יותר "פרטני", לאנשים ספציפיים.

עברתי את אזור ה"קיר" בלי לפגוש אותו לשמחתי, התמקדתי ברגליים של רצה אחת לפניי ששמרה על קצב טוב, ניסיתי להתנתק מהכאבים והעייפות ולתת לה להוביל אותי הלאה. הקילומטרים בשעון עוברים. המיילים מטעים… עוד 6 ק"מ. עוד 5. עוד 4. נכנסים לסנטרל פארק. מנסה טיפה להאיץ אבל המסלול כאן צר ויותר מדי רצים עברו להליכה וקשה לזגזג ביניהם. שומר על קשר עין עם הרצה האלמונית. המסלול מתגלגל, עולה ויורד עם שבילי הפארק. מעודדים ממש מתפרצים לתוך הנתיב, וזה קצת מפריע. מנסה להנות מהקילומטרים האחרונים, לקלוט את המראות, אבל יותר מדי דברם כואבים לי אז אני מתמקד בלהמשיך.
עוד 2 ק"מ. פנייה לפני האחרונה בתחתית הפארק, עוד 800 מטר, פניה אחרונה. מפתיע שיש כל כך הרבה רצים שהולכים! כאילו, הלו, תנוחו אחרי זה, תנו את כל מה שנשאר לכם עכשיו!…
שומע את הכרוז, רואה את הסיום, עלייה ממזרית אחרונה… וזהו!

1-ny-%d7%93%d7%95%d7%99%d7%93-%d7%a4%d7%9c%d7%91%d7%a8%d7%92עוצר את הגארמין על 4:09. לא רע, אבל טיפה יותר ממה שקיוויתי. כנראה שהנופים עשו את שלהם ולקחתי את הזמן קצת יותר מדי… לא נורא. מצלם כמה תמונות למזכרת, מדליה, מקבל יריעת אלומיניום לבינתיים ושקית עם צ'ופרים להתאוששות. עושה טעות ומחסל שקית של בייגלה. הייתי חייב משהו קשה אחרי 4 שעות של ג'לים… ממשיכים להתקדם באיטיות עם כולם, גוררים את עצמינו לקבל את הפונצ'ו המובטח. מגיעים לנקודת החלוקה והפינוק ממשיך – בחור שחור וחייכן מברך אותי congratulations, מניח על כתפיי את הפונצ'ו וסוגר את הסקוטצ'.

אני הולך באיטיות צפונה לכיוון היציאה מה"אזור הסטרילי" וחוזר לכיוון הדירה שהייתי בה לפני הריצה, ממנה יצאתי לפני כמעט 9 שעות… איזה יום! אנשים זרים שרואים אותי בדרך, מחייכים ומברכים "כל הכבוד". נהגת אחת צועקת כל הכבוד מרכב חולף. לא יודע מה מספרים על הניו-יורקרים, שהם קרים ומנוכרים. הם אולי עמדו יום שלם בפקקים בגלל שסגרו להם את העיר, אבל הם עדיין מחייכים למישהו זר שהגיע לרוץ בעיר שלהם.

אז זהו. רצתי את מרתון ניו יורק. חתיכת "וי" סימנתי לעצמי. בהזדמנות זאת אני רוצה להודות לכל האנשים שאיפשרו את המסע המטורף הזה, האנשים שתרמו בשמי לארגון "משפחה אחת" התומכת בנפגעי טרור. וגם להודות לעופר פדן ול"מרתון ישראל" שנתנו לי במה להעביר לכם את החוויה שלי.

 

Tlv-דויד-פלברגדויד פלברג

בן 53, רץ בקבוצת "גם וגם-רצי גונן" רעננה

כותב בלוג עצמאי: בעיקר אופטימי