רבים שואלים אותי, אבל למה בחרת לעשות את מרתון ירושלים כמרתון ראשון?

ובכן, אני עונה, יש לכך מס' סיבות. דבר ראשון הוא המרתון הכי יפה ומיוחד, בעיר מיוחדת מאד, האירגון בו הוא בין הטובים, האווירה מדהימה ומזג האוויר כמעט תמיד לטובת הרצים.

אך הסיבה העיקרית היא, מכיוון שיש לי אהבה גדולה אל העיר ירושלים. זו העיר בה גילדתי את עצמי ויכולתי לפרוש בה כנפיים, עיר החופש שלי.

בגיל 16 עזבתי את בית הורי החרדיים ואת העיר החרדית בה גדלתי. תמיד כילדה קטנה עלו בי שאלות, הדברים שבאורח החיים החרדיים לא הסתדרו לי, נראו לי תמיד לא הגיוניים ואף לא אנושיים לפעמים.

כשההורים הבינו שאני לא מקפידה לחיות כמוהם נאלצתי לעזוב.

הגעתי לירושלים, היא קיבלה אותי בזרועות פתוחות, העיר והאנשים בה. התחלתי לחיות. כמו שאני רוצה, כמו שטוב לי, לימודים, חברים, חוויות משגעות, התמודדתי מול האני החדשה ומול העולם, היו אנשים טובים שעזרו לי בדרך, אך את הרוב עשיתי לבד. למדתי שהכל תלוי בי, היו גם רגעים קשים אך מהם גדלתי והגעתי לאן שאני היום.

לפני 6 שנים החלטתי שאני מתחילה ללמוד את מה שאני תמיד חלמתי עליו, עיסוי ספורטאים. גוף האדם ותורת התנועה תמיד עניינו אותי, נחשפתי לעניין הספורט בגיל 15 כאשר הבנתי שעלי לרדת במשקל, הוא רק עלה ועלה והבנתי שאני חייבת לשים לזה סוף.

נרשמתי לחדר כושר שבדיוק נפתח בעיר, התאמנתי ולמדתי על הגוף הרבה, ועל הדרך השלתי מעלי 15 ק"ג ..

בגיל 21 התחלתי ללמוד במכללת רידמן במגמת העיסוי, שם לקחו אותנו לטפל ברצי המרתון בירושלים ובטבריה. זו היתה הפעם הראשונה שנחשפתי למרתוניסטים רגע אחרי הסיום שלהם.  זו היתה חוויה חזקה, הייתי בעננים, פעורת פה לנוכח האנרגיות והיכולות של האנשים. באותו רגע ידעתי את ייעודי, לטפל ברצים. אני אהיה מומחית אמרתי לעצמי, אלווה אותם תמיד לאורך הדרך באימונים שלהם ואדע לטפל בהם בדיוק כמו שצריך. באותו הזמן לא העלתי בדעתי שארוץ את המרחק העצום הזה, זה הפחיד אותי.

ואכן כך עשיתי, הייתי ממוקדת מטרה, עם סיום הלימודים ישר למדתי את עולמם של הרצים, הכרתי יותר ויותר ובד בבד מצאתי את עצמי רצה ומרגישה על בשרי את התחושות של הרץ.

את המירוץ הראשון שלי עשיתי לפני שנתיים, חצי מרתון ירושלים. הוא היה מושלם! ונגמר מהר מדי.. אחותי שחיכתה לי בקו הסיום צחקה כשאמרתי לה- את תראי, שנה הבאה ארוץ פה כפול!

התחלתי להתכונן אל המרתון הראשון שלי, אך לצערי חודשיים לפני המרתון לקחתי החלטה לא לעשות אותו, נפצעתי ברגלי השמאלית, ואני כמטפלת יודעת את החשיבות של להקשיב לגןף. אם אני מייעצת למטופל להרפות כי הפציעה מתרפאת בקצב שלה, אני בעצמי חייבת לפעול נכון. ההחלטה היתה קשה, אך גם הייתי מרוצה, למדתי על בשרי לוותר, אין ספק שזה הפך אותי למטפלת טובה יותר, שיודעת מה לאמר למטופלים ואיך לתמוך כאשר צריך.

לאחר תקופת שיקום וטיפול חזרתי לשיגרת הריצות, הנפחים גדלו שוב, הציעו לי לעשות כל מני מרתונים בארץ ובחו"ל, אך אני נאמנה להבטחה, מרתון ירושלים הוא המרתון הראשון שלי.

תקופת האימונים היתה משגעת, מכיוון שבשנים האחרונות אני כבר גרה במרכז הארץ הייתי נוסעת כמעט כל שבת לריצות ארוכות בירושלים, כל ריצה זהב. ריצות חברים שמחות ברחובות המוכרים, עולים שוב ושוב את כובשי קטמון וכל מני עליות משונות.

המרתון התקרב ואיתו ההתרגשות, כמה חיכיתי לרגע הזה! הפעם חזקה ומנוסה יותר.

יום לפני המרתון, הלב דופק חזק, מנסה לנשום ולשמור את האנרגיה למחר. שמחה באקספו, ואיזה ערב פסטה מושקע! התרגשתי לפגוש שם את עופר פדן, האחראי לכל התענוג הזה.

למזלי גם ישנתי אצל חברים יקרים שהם ירושלמים שגרים מספר דקות הליכה מאיצטדיון טדי, ששם חיכו לנו בבוקר השאטלים, עוד סיבה לראש שקט בבוקר המרתון.

לפני השינה הכחשתי את מה שיקרה מחר. עצמתי עיניים וידעתי שהכל יהיה בדיוק כמו שרציתי, וזה עזר. נרדמתי יחסית מהר וקמתי רעננה ונרגשת.

אליס טובי

המרתון מתחיל, כל כמה דקות נזכרת שאני באמצע לרוץ את מה שכל כך חיכיתי לו. מזג האויר אכן היה מושלם מההתחלה עד הסוף. הרחובות לבשו חג, כמה שמחה וכמה רצים.

בכניסה לעיר העתיקה היתה מוסיקה מדהימה, ירדו לי שם כמה דמעות של התרגשות, איזו עיר! איזו חוויה! וכמה מעודדים!

בק"מ ה32 התחלתי להרגיש פחות נוח, לרגע הזה חיכיתי, לרגע שאני נלחמת בעיר שנלחמתי בה, הרי שהקילומטרים האחרונים הם בעצם המרתון. בכדי להתמודד הזכרתי לעצמי שגם בפארק היו לי ריצות 10 ק"מ לא נוחות.. אז הנה, יש עכשיו עוד 10 ק"מ לא נוחים, זה עזר לי והאושר גבר על הכל. בשמונה ק"מ האחרונים הצטרפו לחגיגה כאבים חזקים בכף רגל ימין, כל נחיתה כאבה, בשלב הזה כבר העדפתי את העליות על פני הירידות. הנה שוב כובשי קטמון, אנשים בצדדים צועקים "כל הכבוד" ואני מנימוס מרימה את היד, שלא יחשבו שאני לא מתייחסת אליהם. הכאב מתחזק ואני מקבלת את המצב, כל צעד וקו הסיום מתקרב, כשראיתי אנשים הולכים סימנתי להם שזה תכף נגמר, שלא יתייאשו. אני לשמחתי רצתי הכל, בלי מילימטר הליכה, כל עליה ועליה.

ב2 ק"מ האחרונים חיכו לי בהפתעה בן זוגי האהוב ודוד שלו. אתם רצים איתי עד הסוף? שאלתי. בוודאי! הם ענו לי. כמה שמחתי, ידעתי שלא משנה מה אני מסיימת, אך כשהם ליידי אני בטוחה יותר.

בק"מ האחרון נזכרתי בסיפורים של מרתוניסטים אחרים שהבטיחו לעצמם בסוף המרתון שהם לא יעשו זאת שוב, כמובן שהם שיקרו.. התחלתי לנהל עם עצמי דו שיח בראש, שאלתי את עצמי- האם תעשי זאת שוב? עניתי- ברור שכן, האושר הזה שווה הכל. אז מדוע את כל כך רוצה שזה ייגמר? כי זה כבר לא נוח לי, ודי, אבל יהיו עוד כאלה.

קו הסיום, את יכולה לעצור. חברים ואנשים חיבוקים ודמעות, איזה מרתון!

כמובן שקיבלו אותי בהתרגשות במתחם הטיפולים של מכללת רידמן, מצאתי את עצמי שם אך הפעם בצד השני, בעוד המטפל הראשי מספר להם מי אני. מחיאות כפיים, ואושר.

כמה חופש את נותנת לי ירושלים, קיבלת אותי כמו שאני, ואני מקבלת אותך כמו שאת, כל עליה- ממתק!

ולסיום, המרתון הזה הוא רק התחלה!

מאת: אליס טובי