במאמר האחרון שכתבתי, סיפרתי שאני אוהב לדמיין איך הדברים ייראו ויתרחשו, אך שאני יודע שייתכן וזה לא יהיה דומה לכלום. 42 ק"מ, לך תשלוט בזה. ואכן, ככל שהתקדם המרתון ובוודאי בסיומו, הבנתי כמה זה נכון. זה היה שונה ממה שדמיינתי, ממה שתיארתי, לטוב ולרע.

אם הייתי צריך לסכם איך עבר עלי מרתון טבריה 2017 במשפט אחד, הוא היה, "הראש, הכל מתחיל ונגמר בראש" אבל לפני שנגיע לשם ואל נקודת הסיום, נתחיל מהתחלה, למען הסדר הטוב.

הימים שלפני המרתון עד בוקר המרתון – יהיה או לא יהיה?

בשבוע שלפני המרתון, הייתי לחוץ. באופן כללי, אני לחוץ שדברים ישתבשו בדרך, אך הפעם הייתי לחוץ הרבה יותר, כל תחושת יובש בגרון, כל חולשה רגעית, שלחה אותי מיד לעולם של סיוטים שהנה זה מתחיל ובמקום להגיע למרתון אגיע למקומות אחרים, קצת פחות נעימים. התחלתי כבר לנחם את עצמי שעשיתי את כל הדרך, אז מה זה משנה אם ארוץ או לא ארוץ במרתון? אשתי שראתה אותי בימים אלה, אמרה לי שאני סתם מכניס לעצמי לחץ מיותר. היא צדקה. ביום חמישי כשיצאנו מכפר סבא עם אמי שבאה לעודד אותי ואת אחותי שהשתתפה גם היא במרתון, הייתי רגוע. הבנתי ששום מפלצת לא תתעורר כעת.

אחד הדברים שכל מי שמתעסק בספורט אוהב זה רוטינות. למדתי זאת על עצמי ודרך אחרים. רוטינות מאפשרות לנו לשמור על הסדר של הדברים, מונעות הפתעות מיותרות ומייצרות סביבה נוחה ומרגיעה. אנחנו יודעים איך הדברים ייראו, לפחות עד הרגע בו אנחנו מתחילים את התחרות.

גם לי יש רוטינות משלי לפני כל מרוץ ובטח שלפני מרתון. לקחתי את הערכה ביום שני, ביום רביעי סידרתי את התיק, בחמישי בבוקר עשיתי ריצה קלה, בצהריים הכנתי פסטה לכל היום. הגענו לטבריה קצת לפני שש בערב, שוב פסטה, מנוחה, מתיחות קלות ואחריהן יצאנו אל העיר לסיבוב קצר, וכשחזרתי.. שוב פסטה (כן, הרבה פסטה..), הכנתי את הכל הדברים למחר והלכתי לישון בעשר.

בבוקר עשיתי את אותן רוטינות מוכרות שאני נוהג לעשות לפני כל מרוץ: השכמה בחמש וחצי, מקלחת טובה, קפה שחור, תמרים, שחרור קליל, ובשש וחצי, יצאנו אל קו הזינוק. אני עשיתי חימום קל ואשתי תיעדה את האווירה. שום דבר לא היה מלחיץ, שום דבר לא הפריע או הפתיע.

לפני שאתחיל לספר על המרוץ, שלוש נקודות קצרות:

  1. בסיבוב שעשינו בערב, לא הרגשנו בעיר את ההתרגשות שהיתה בשנה שעברה. ייתכן מאוד שזה נובע מזה שהמלון שאירח את המרתון, היה הפעם קצת רחוק מהמרכז ואולי זו בכלל טבריה שכבר רגילה.
  2. המסלול הפעם היה מעט שונה. נקודת הזינוק זזה דרומה במאתיים מטר אולי קצת יותר, נקודת הסיום השתנתה גם היא, ולכן נחסכה מאיתנו עליה לא נוחה בסיום המרתון.
  3. בכל מרוץ יש אווירה מיוחדת, אך במרתון זה משהו שונה לגמרי. כמות המשתתפים גדולה יותר, הגיוון רחב, האתגר גדול יותר אז ההתרגשות גדולה יותר. בנקודת הזינוק אתה יכול למצוא רצים מכל הארץ וכן כאלה שהגיעו ממקומות שונים בעולם. אי אפשר לתאר את רמת האדרנלין שזורמת בגוף, ואני מניח שגם האנשים מסביב, אלה שלא רצים, מתרגשים מאוד.

 

המרתון עצמו

במאמר האחרון סיפרתי, שכשהתחלתי לתכנן את המרתון המטרה שלי היתה 3.30. רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגל לעשות את זה. במהלך ההכנות התרחשו כאמור דברים מסוימים שגרמו לי להנמיך ציפיות, והייתי מוכן לקבל תוצאה של עד 3.45. ידעתי שיהיה מחיר לכך שלא התאמנתי באופן סדיר.

למרות זאת, כשהמאמן שאל אותי מה אני מאמין שאני יכול לעשות, הנחתי שלאור התוצאות באימונים אני מסוגל לעשות 3.30. הנחתי שבזמן אמת, אני אהיה מספיק חזק להתגבר על הפסד של כמה אימונים. אז התוכנית שסיכמנו עליה היתה לפתוח על 5:06 לאורך 20-21 ק"מ, לרדת אחר כך לסביבות 5:00, ומשם להתגלגל בקילומטרים האחרונים ל4:55, 4:50. פלוס מינוס. המאמן גם כיוון אותי כך שאת העשרה הקילומטרים הראשונים אני אמור לעשות ב-51 דקות, כך גם את ה-51 הדקות הבאות, את החצי הייתי אמור לעשות סביב 1.48, שלושים קילומטר לסיים ב-2.33 ומשם להגיע ל-3.30.

ידענו שהבעיה העיקרית שלי היא שאני פותח מהר מדי. זו הסיבה שהוא הדגיש בפני שוב ושוב לא לחזור על הטעות הזאת, לעצמי שיננתי בלי הפסקה שאני צריך לפתוח לאט ומדוד, אשתי היקרה אפילו תלתה בשבילי שלט על הדלת (אין מקום סמלי מזה) עליו היה כתוב "לפתוח לאט". זאת בנוסף לבריסטול שהיא תלתה בסלון עם רשימה ארוכה של דברים שעלי לעשות בזמן המרוץ (לקחת ג'ילים, לרוץ מאחורי קבוצה בשביל להגן על עצמי מרוחות, לשתות, לחשוב ולא לחשב כמה זמן נשאר). בחלק מהדברים עמדתי, בחלק פחות. מה שכן, שיננתי את הדברים בלי הפסקה, כמו היה זה מבחן. יש שיאמרו שזה מלחיץ עוד יותר, אני חושב שזה לא באמת משנה, אני לא יכול להימנע מכך.

בשבע וחצי היתה ההזנקה. 4 חודשי הכנה הגיעו לסיומם. אינספור שעות ריצה, תרגילים, הכנות נפשיות, מחשבות ותכנונים הסתיימו. הגיעה השעה לדבר האמיתי, מכאן זה אנחנו, הרגליים, הראש ומזג האוויר. לא במקרה אני מזכיר את מזג האוויר, הגשמים משנה שעברה לא נשכחו, כל מי שרץ או היה חלק מההכנה, לא יכול היה שלא להזכיר אותם. קיווינו, ציפינו וקיבלנו השנה מזג אוויר כמו בהזמנה, יום שמשי בשבוע גשום (להיפך משנה שעברה, שהיה יום גשם בשבוע שמשי). מה שהפריע, היו הרוחות החזקות.

%d7%9c%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%aa%d7%9e%d7%9d-%d7%9e%d7%a8%d7%aa%d7%95%d7%9f-%d7%98%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%94ההתחלה היתה כסדרה, מהר מאוד הגעתי לזמן של 5:06 לק"מ, והתייצבתי עליו, מדי פעם עליתי בשנייה, ירדתי בשנייה, לא נלחצתי, לא האצתי, סיימתי את ה-10 הק"מ הראשונים ב-51.02 דקות כפי שקבענו. ה-10 ק"מ הבאים, התנהלו באותה צורה, הצלחתי לשמור על קצב 5.06 ולסיים ב-1.42.11. בשלב זה התחלנו להרגיש את הרוחות.

הרוחות היו חזקות, באופן שאי אפשר להסביר, אלה היו רוחות צפוניות מזרחיות, כך שחטפנו אותן בפנים ובצד. מה שאומר, שלא רק שהיינו צריכים לרוץ מול הרוח אלא שלעיתים היא ממש הזיזה אותנו לצדדים. ניסיתי להיצמד לדבוקות של אנשים ולרוץ מאחוריהם, זה לא תמיד הסתדר, או שהם רצו מהר מדי או שאני רצתי מהר מדי, ניסיתי לרוץ בשולי הדרך כך שהעצים והשיחים יסתירו אותי, גם זה לא עזר תמיד, שכן חלק גדול מהדרך חשופה.

אז מצד אחד שמרתי על הקצב, מצד שני, בזבזתי כנראה יותר מדי אנרגיה. לשמחתי מסלול המרתון הוא מישורי ברובו, עם עליות וירידות קלות, כך יצא שבירידות יכולתי לא להפעיל כוח והרוח דחפה אותי, גם הצלחתי שלא להילחץ מכך שהרוחות הורידו פה ושם כמה שניות מהקצב, כי מיד החזרתי אותן. המוזיקה מהנגן דחפה אותי קדימה, מחשבות שונות עזרו לי לשכוח מהמרחק הרב שנותר. היינו רק בהתחלה. סיימתי את החצי הראשון, סביב 1.47 והרגשתי טוב. לקחתי ג'ל אחד בקילומטר ה-15 (בדומה לנקודה בה השתמשתי בג'יל בריצות ארוכות), לקחתי בכל תחנה שנייה בקבוק מים ושתיתי. בדיעבד, ייתכן שלא הייתי צריך לדלג על התחנות (למרות שבאימונים של ריצות ארוכות, לא שתיתי בכלל).

מה שעזר לי עד החלק הזה וגם בהמשך היו שני דברים עיקריים. ראשית, תוכנית המרוץ היתה מחולקת למקטעים. 10, 11.10, 8.90, 5 ו 7.20 ק"מ. כך נכון לעשות. לא רק בשביל לדעת כיצד לחלק את הזמנים אלא גם בשביל שיהיה ניתן להסתכל על כל חלק בנפרד. בצורה כזו לא צריך להסתכל על כל המרתון כמקטע אחד. בצורה כזו, קל יותר להתגבר עם תחושת הקושי או הייאוש שמתקבלת כשבוחנים כמה מרחק נשאר עד סוף המרתון.

שנית, וזה קשור לנקודה הראשונה, בשלבים מסוימים, גם בחצי הראשון וגם בחצי השני, יכולתי להגיד לעצמי "יש לך עוד 3 ק"מ, תחשוב שזה בסך הכל פעמיים גבעת המופעים בפארק הירקון או הדרך מהבית לפארק בכפר סבא". זה עוזר מאוד כשנמצאים במצב טוב, אני מודה, זה פחות עוזר כשנמצאים במצב קשה.

פתחתי את החלק השני כמו כשסיימתי את החלק הראשון, הרגשתי נוח עם עצמי. הרוח שהפריעה קודם, נחלשה או לא הורגשה, הרגשתי שאני בכיוון הנכון. את החלק הזה סיימתי 02:32:32, 28 שניות מהר יותר מהזמן שהמאמן קבע לי. בשלב הזה חשבתי שאם אמשיך בתוכנית אצליח לעמוד במטרה. מה בסך הכל נשאר לי, 12 ק"מ?

הסרט ששמו 12 ק"מ האחרונים

לכאורה מדובר רק ב-12 קילומטר, מה זה כבר 12 קילומטר? ריצה שגרתית מרידינג לרמת החייל, ריצה יומית שלי בכפר סבא? שעה ריצה לא יותר. ככה לפחות אמרתי לעצמי בראש, ידעתי שאני בקצב טוב, הגוף מרגיש בסדר, לא הרגשתי כאבים, המחשבות היו חיוביות, נשארו עלי 4 ג'ילים, ולא הרגשתי שום דבר שיכול היה למנוע ממני לעשות את זה.

הבעיה הייתה שככל שהמטרים עברו הם התארכו, לפחות בתחושה. במצב טוב, אז כל מבט בשעון מגלה שהמרחק התקצר מאוד, במצב רע, מגלים שהמרחק אולי התקצר אך לא כמו שחשבנו, ואז מתחילים לגלות ייאוש ועייפות. אז כל מבט בשעון הופך להיות סכין, ומרגע לרגע זה נהיה קשה יותר.

אפשר לספר סיפורים שזה רק 12 ק"מ וזה כלום, המרחק באמת לא משמעותי, אך הוא כזה כשמתחילים אותו מאפס, לא כשמתחילים לספור מהנקודה של 30 ק"מ, כשעייפים וברור לכל, שאם עוצרים מחריבים הכל. הכלל הרי ידוע, אם עוצרים אי אפשר לחזור לריצה ואם חוזרים, אז זה בריצה איטית מאוד. אני ראיתי אנשים עוצרים בשולי הדרך, ועל פניהם יכולתי לראות את האכזבה, ידעתי שהם מבינים שהם לא יחזרו לרוץ במרתון הזה. בשלבים מסוימים זה היה באמת מפתה.

עד הקילומטר ה-35 עוד הייתי במצב סביר, בטווח של השיא גם אם לא של 3.30. עמדתי על ממוצע של 5.18 לק"מ, ובזמן הכללי עמדתי על 2.59.36. זכרתי שבמרתון שנה שעברה, בשלב הזה כבר ירדתי לאזור של קצב 5:30 דק”מ, ולכן הנחתי שמצבי הרבה יותר טוב. אילו רק יכולתי לשמור על הקצב הזה.

אני יכול לתרץ את זה במגוון תירוצים, החל מזה שלא רצתי מספיק בשבועות האחרונים, טעיתי שפתחתי על 5.06 ולא איטי מדי, אולי טעיתי בכך שלא לקחתי בקבוק מים בכל תחנה, וייתכן שהייתי צריך לקחת יותר ג'ילים. אך מה שכן, יכול להיות שאני פשוט לא ברמה של 3.30 עדיין, וזה בסדר גמור מבחינתי. זה אומר שיש עוד מה לשפר.

בקילומטר ה-35, אמרתי לעצמי, עכשיו מתחיל הדבר האמיתי, הבעיה הייתה שהראש קלט את זה, אך הלב ידע שהרגליים לא מסוגלות כבר לקבל את המסר. הקצב ירד לאט לאט לכיוון של 6 דקות לקילומטר ומעלה. בדיוק כמו בשנה שעברה. בשלב מסוים חשבתי להפסיק, כמו שאמרתי קודם, זה היה מפתה, לעצמי אמרתי שוב ושוב שפישלתי, 4 חודשים של עבודה הולכים לטמיון כי יש מצב שאני עוצר ולא ממשיך, חשבתי כמה גרוע זה יהיה לסיים בהליכה, חשבתי שאני סתם מעייף את עצמי לחינם, הרי זה לא ייגמר טוב. לא אשקר, הבטחתי לעצמי שאני לא אעשה את זה יותר, מה רע בריצות של 10, 15, 21 קילומטר? גם יפה, לא?

לשמחתי, במקום בו הרגליים מפסיקות לעבוד, נכנס הראש לפעולה. זו הסיבה שאני תמיד טוען, שחמישים אחוז מעבודה של ספורטאי זה הראש. לא משנה כמה מוכשר וטוב הוא יהיה, ואני לא טוען שאני כזה, אם אין ראש, שום דבר לא שווה. על דבר אחד אני מוכן להעיד על עצמי, ראש יש לי.

בקילומטר ה-36-37, אחרי שני קילומטר קשים, הראש נכנס לפעולה, והביא עמו מספר נקודות שדחפו אותי קדימה.

  1. לא הייתי מוכן להיכשל. לא הייתי מוכן לעבוד 4 חודשים בשביל כלום ואז להתחרט על זה. אמרתי לעצמי שאין מצב שזה ייגמר ככה. כשעברתי את הקילומטר ה-36, אמרתי לעצמי, "מה עוד נשאר לך 6 ק"מ? מה זה 6 ק"מ? חצי שעה, ארבעים דקות של ריצה, זה כלום. חשבתי על זה שהריצה הארוכה שעשיתי השנה, היתה של 35 ק"מ, אז כל קילומטר מעכשיו זה בונוס.

2., חשבתי על אשתי, שתחכה לי בקו הסיום. ידעתי שהיא תהיה גאה בי בכל מחיר, אך גם ידעתי שהיא תדאג אם היא תראה אותי מגיע בהליכה, שעה אחרי הזמן שהייתי אמור לסיים. חוץ מזה, אמרתי לעצמי, אם תרוץ, תגיע אליה יותר מהר.

  1. בשלב הזה, כשידעתי שלא אגיע ל3.30, יכולתי לרוץ בשביל הכיף, יכולתי לרוץ כאילו מדובר בחימום (זה לא ממש נכון, כי בשלב הזה כל חלק בגוף כבר כואב, אך המחשבה הזאת עוזרת בראש) אמרתי לעצמי, תרוץ ותהנה מזה.
  2. קלישאות או לא, המנטרות החיוביות שאומרים בשלב הזה, עוזרות, עוזרות מאוד. אמירות כמו "לא פישלת, הגעת עד לכאן, זו הצלחה" או "אתה טוב ואין סיבה שלא תסיים" ועוד אמירות רבות וטובות, מעודדות, דוחפות ומובילות אל קו הסיום.

5.בקילומטר ה-38 בערך, רצו לצידי מאמן שדחף את המתאמן שלו במילות עידוד שונות. אני לקחתי את הדברים שהוא אמר לו והשתמשתי בהם. לא יודע איך קוראים לו, אבל זה עזר לי. על כך אני מודה לו.

מלבד הדברים בראש, שני דברים עזרו לי גם בפועל. הראשון היה בקבוק מים שלקחתי בתחנה בקילומטר -37. אם עד אז השתמשתי במים בשביל להרטיב את הגרון וזרקתי את הבקבוק, הפעם החזקתי אותו ביד איתי לאורך קילומטר ומדי פעם שתיתי קצת. הדבר השני היה, בקילומטר ה-35 בערך, הורדתי מהאוזניים את נגן המוזיקה, בשלב הזה כל צליל נשמע כמו רעש ולא הבנתי את המילים, כשהמחשבות החיוביות חזרו, החזרתי את הנגן לאוזניים, במקרה או לא במקרה, השירים הראשונים ששמעתי היו "לחץ" של ברי סחרוף, ו"לווי אותי" של שי צברי. המוזיקה עודדה אותי, וגרמה לי להמשיך. מכאן ועד הסיום, שמרתי על מחשבות חיוביות, מדי פעם הצלחתי אפילו להאיץ, זה לא היה משמעותי אבל הורדתי כמה שניות בכל קילומטר.

לא זוכר באיזו נקודה בדיוק, אבל מאות מטרים מקו הסיום ראיתי את השער, וידעתי שעשיתי את זה, לא עצרתי, לא פרשתי, לא עברתי להליכה ואפילו לא האטתי לקראת הסוף. אחרי דרך ארוכה בה היינו רק אנחנו והרוחות, התחלתי לראות גם קהל מעודד בשולי הדרכים, הם דחפו את הרצים בדרכם קדימה. כל רגע שהתקרבתי אל קו הסיום, ההתרגשות עלתה ואני מודה, גם תחושת רווחה שזה נגמר. חציתי את קו הסיום קצת אחרי 3.43 ש', רחוק 40 שניות מהזמן שלי בשנה שעברה. זה לא שינה לי, ידעתי שאני יכול לרשום לזכותי מרתון שני תוך שנה ומרתון שכולו עבודת ראש. אפילו הצלחתי להרים את הידיים בתחושת ניצחון ואם אני זוכר טוב גם שחררתי צעקה קלה.

tveria-%d7%9c%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%aa%d7%9e%d7%9d-%d7%a7%d7%95-%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9d

קצת אחרי קו הסיום, חיכתה לי אחותי שסיימה כמעט חצי שעה לפניי, אחרי שלקחתי את מדליית ההשתתפות, הלכנו אל אשתי ואמי שחיכו לנו. לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לעשות דבר, רק לחבק את אשתי ולהגיד לה שעשיתי את זה, מבחינתי זה היה מספיק.

נחזור רגע אל הקילומטר ה-36, להגיד לכם שאני באמת לא מתכוון לעשות את זה שוב? ברור שכן, לא בשנה הבאה, אבל כן, אין לי שום כוונה להפסיק לרוץ מרתונים. זה כיף גדול, זה מאתגר, זה גורם לי להרגיש גאווה גדולה וחוץ מזה, אני חייב לעצמי את ה-3.30.

מה עכשיו? לחגוג, להתאושש ולנוח.

מזל טוב לכל הזוכים, מסיימים ומשתתפים. תחגגו.

 

מאמר מאת לירון תמם , כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט, בעל אתר שירים חדשים פרי עטו. מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב.

לכל הכתבות של לירון תמם.