"להפוך את הבלתי אפשרי, לאפשרי…" רועי פלג מנצח תחרות האולטרה צ'אלנג' רימונים 2017

רועי פלג מנצח תחרות האולטרא צ'אלנג' רימונים 2017 על החוויה להיות חלק מתחרות אולטרה טריאתלון רשמית ראשונה בישראל.

איך אפשר לסכם שנה כל כך מיוחדת של טיפוס אל פסגת האוורסט של עולם האולטרה והטריאתלון, כל הרבה כוכבים היו צריכים להסתדר במקום כדי שהחלום הזה יצליח ויש כל כך הרבה אנשים שמגיע להם התודה העמוקה שלי וחשוב לי שיקבלו את הבמה הפומבית לכך.  

בשנת 2012 לאחר שסיימתי את תחרות איש הברזל הראשונה שלי באוסטריה אמרתי לעצמי שמבחינתי כבשתי את הפסגה הגבוהה עליה חלמתי מגיל ילדות. ידעתי שקיימות תחרויות חסרות פרופורציה (מנקודת המבט שלי אז) של פעמיים איש ברזל וגם שלוש פעמים אבל זה היה נראה לי מוגזם ומיותר כי אין לזה סוף ותמיד יש שגעון נוסף. בפוסט שלפני התחרות קראתי לה "מפלצת האדרנלין" שהלכה לישון אחרי ששבעה משילוב של תחרות איש ברזל ואתגר של 5000 ק"מ לחצות את יבשת ארצות הברית. עד ש…

ב15/02/2016 טיפה יותר משנה מהיום אני נתקל בתמונה הבאה (פלייר תחרות האולטרה צ'אלנג'), התמונה שואלת האם יש לך את מה שדרוש? ברגע הראשון אתה מתעלם, למי יש זמן, בפעם השנייה שהפוסט קופץ לי אני רואה את הרקע הספורטיבי של המתחרים שכבר נרשמו וחושב לעצמי, מי אני לידם, מתחרי איש ברזל מנוסים, רוכבים ומאומנים, לידם אני ילד חובבן. כנראה שבתוך כל ילד חסר ביטחון מסתתר ניצוץ של אמונה ואני מחליט להירשם, לחיצה על כפתור "שלח" בלי ctrl+z שיכול לבטל את מה שעשיתי. בלי שום יכולת לדמיין בפועל איך אני עושה את זה, רק עם רצון עמוק להיות חלק מזה.

ultra rimonim 7

לא פעם ולא פעמיים בחיים נכנסתי לדברים שידעתי איך להיכנס אליהם אבל לא היה מושג איך אני יוצא מהם, אבל הידיעה שיש לי 12 חודשים להתכונן הרגיעה אותי, יותר כמו עזרה לי להדחיק, כרגע זה נראה לי כמו פנטזיה רחוקה ומפגש ההכרות שהתקיים ב08/03/2016 בתל אביב שכלל שיחה עם בוגרי תחרות האולטרה מן נראה לי כמו הזיה אחת גדולה ומפגש חברים שחצני של עולם הטריאתלון בו כל אחד נראה יותר נפוח בעצמו מהאחר. מאוד לא התחברתי לפרסונות ולז'רגון שמאפיין את קהילת הטריאתלון בארץ, חזרתי הביתה עם תהיות לגבי מידת המחויבות שלי. הוא לא יגיד לי אבל אייל בוודאות חשב מהרגע הראשון שאני יצור מוזר חובבן ובוודאי לא אשרוד את הדרך ואת התחרות. תאמינו או לא אבל האימון הראשון היתה ריצת מרתון!! 42.2 ק"מ יחד עם אייל ואיציק בטיילת של תל אביב. אחרי שלא רצתי מעל ל-14 ק"מ רצוף כמעט 4 שנים. מטומטם? כן. חסר אחריות? כן. רוצים להוסיף עוד סופרלטיבים? אני גמור, אני מפורק, אני שבור, אני מבסוט J

בשלב הזה עוד לא ידעתי כמה אייל ואיציק הולכים להפוך להיות אנשים כל כך מיוחדים עבורי בחודשים שיבואו. הם היו "אכזריים" אליי בהתחלה, בלי יותר מדיי רגש ואכפתיות, רוצה בוא אחלה, לא רוצה, לא צריך תסתדר, לרכיבה הראשונה אני מגיע באופני קליין כתומות ישנות אותן קיבלתי לפני כמה שנים במתנה מאילן גולדשטיין, שכחתי את המים, שכחתי משאבה ואני מאחר כי לא התעוררתי בזמן, כמה בושה אני מרגיש שאני "עומד בציפיות" שלהם לחוסר הרצינות שלי, הרכיבה שארכה 140 ק"מ הייתה כמובן סבל צרוף עבורי.

אייל ואיציק ראו איך הילד החובבן מהצד לא מוותר ולמרות שיש לו את כל החסרונות הוא מסוגל לדחוף את עצמו ולהשקיע, נראה שהם התחילו להתחבר אליי. אחרי כמה רכיבות וריצות נמאס להם לראות אותי ככה, "שלוך", נו ברור, כשאתה נוסע על פרארי לא נעים שמי שנוסע לידך ברכב הוא על סובארו זה גורם לך להראות לא טוב, אז אייל דאג שיהיו לי אופניים ברמה מעולה, ואיציק דואג שלא אקנה שטויות, בריצות הם דאגו שיהיה לי תיק אחרי שנמאס להם לראות אותי רץ עם תיק מתפרק שדולף עליי כל הריצה. לאחר כמה חודשים יכולתי להגיד בוודאות שאיציק ואייל אימצו אותי אל חיקם והכירו בכך שאני כאן כדי להישאר, גם אני לאט לאט יצאתי מהקונכייה שלי והתחלתי להתחבר. אל אייל ואיציק הצטרף גם אריאל הלר שלקח עליי את חסותו בתור מנהל קבוצת הטריאתלון my way , אני לא רגיל לקבל עזרה מאחרים והייתי מאוד נבוך, לקבל חליפת שחיה במתנה, נעליים, ביגוד רכיבה מעולה שהם כבר לא לובשים ולי, זהב.

ultra rimonim 11

 

החודשים הראשונים התמקדו בהכנה לריצת 100 ק"מ בסובב עמק. מאותו מרתון ראשון כבר הגענו ל70 ק"מ הכנה במרוץ תנ"ח תש"ח. בכל ריצה שהיתה איציק ואייל דאגו להוציא לי את המיץ עם אמירות כמו ריצה קל קל קל והתגרות כמו הנה העלייה האחרונה ועוד מעט סיימנו, שקרים, שקרים שקרים,  אבל התאהבתי בהם. האירוע המשמעותי ביותר מבחינתי היה במרוץ בו 20 ק"מ לסיום אני הופך לשבר כלי, לא מסוגל לרוץ וסובל, איציק רץ קדימה אבל אני לא נשאר לבד. אייל מלווה אותי בריצה איטית/הליכה/זחילה ברמה שכל כך ריגשה אותי שאני כמעט בוכה מגודל המעשה, הוא לא היה חייב להישאר אבל הקפיד להגיד לי כל הזמן שהוא מאמין שהייתי עושה עבורו את אותו הדבר, מדובר בבן אדם מנוסה שהתכונן וציפה להצליח בתחרות ואני בטוח שהיה מסיים את זה בלי בעיה והוא בחר לשבש לעצמו את כל התכנית ולא לעזוב אותי. לא אשכח לו בחיים את המעשה האצילי הזה, תוך כדי שאני קורס מנטלית ופיזית לא מפסיק להתנצל כמה לא נעים לי, מבקש עוד קצת מנוחה כי לא מצליח להרים את הרגליים, באתגרים הפיזיים תמיד אני הייתי החזק והמלווה והתומך, לא הייתי רגיל פתאום להיות זה שקורס וצריך שיתנו לו תמיכה. הערצתי אותו על המעשה והבנתי שזכיתי לצעוד בדרך עם אדם מיוחד במינו.

קיוויתי שאירועי תנ"ך תש"ח (או כמו שאני קורה להן "מאורעות תנ"ך תש"ח) לא יחזרו על עצמם ויצאתי אל מרוץ סובב עמק במטרה להשלים את היעד הראשון לריצת 100 ק"מ. אריאל הבטיח לי שריצת ה-100 ק"מ תהיה קשה יותר מכל תחרות האולטרה, בדיעבד אני יכול לומר שהריצה עמדה לצערי בכל הציפיות. למדתי כמה הניסיון חשוב ומפתח להצלחה, למרות תכנון והנחיות מקדימות לא הצלחתי לשמור על משמעת של ריצה מבוקרת בריצה בה יש 3 סיבובים של 33.3 ק"מ הגעתי לסיבוב אחרון ללא כוחות ורגליים דואבות ברמות שלא הכרתי. ללא הבנה מה עליי לעשות כדי להתמודד עם הכאב אני עושה מה שאני יודע, ומנסה רק להתקדם קדימה תוך כדי שאני סובל בצורה בלתי רגילה מכאבים בכפות הרגליים. הכל פגוע, הגוף הנפש והאגו שלא מצליח להרגע אחרי עוד מתחרה שעוקף אותו. אני כמעט אחרון והסיום עוד רחוק. בשארית כוחותיי אני מגיע ל80 ק"מ מהסיום ושם מלאך עובר ונותן לי שני כדורי אדוויל. פתאום הכאב נעלם (אז לא הבנתי איך זה יכול להיות היום אני כבר יודע בדיוק מה זה עושה) אני לא מאמין שאני אותו בן אדם שבור ופתאום אני מסוגל לרוץ, שלא לדבר על להגביר את הקצב, מתוסכל ומעוצבן שלא הצלחתי למצוא את הפתרון הזה בעצמי אני נושא את הגוף השבור אל עבר קו הסיום, לא מאמין שסיימתי את ה-100 ק"מ, וזה לאחר 14.5ש של הליכה/ריצה/גיהנום. שרדתי את זה כדי לספר, אני חושב שאילולא הסבל בריצות לא הייתי מצליח כל כך בתחרות עצמה, אז תודה לך סבל. חוץ מזה, מי היה מאמין שאי פעם ארוץ 100 ק"מ, אני? היפופוטם מים מתוקים שכמותי. אפשר למות בשקט, נו טוב, צריך להמשיך להתאמן הקשוח ביותר עוד לפנינו.

ultra rimonim 4

תכנית האימון המצויינת שאייל בנה לי ולמתחרים באולטרא צ'אלנג' היתה בנויה בבלוקים לפי יעדים והיעד הבא היה להתחזק בשחייה ולפתח עומקים של רכיבת אופניים. שחיה זה העולם החזק שלי וסוף סוף יכולתי להרגיש שאני לא זנב לאריות, הצלחתי להגיע למהירויות שלא הכרתי על עצמי ולזכות אפילו בפרגון מחברי הקבוצה, דבר שנתן לי מוטיציה גדולה להמשך וסוג של יראת כבוד מול מתחרים מנוסים ממני. ברכיבת האופניים אני ממשיך לאכול קש מאייל ואיציק ועכשיו כבר התווספו לחבורה מתן פרטמן אורן בכר ועוד שגם הם נתנו לי להבין מהר מאוד מה הרמה הנדרשת. סל החוויות וההתנסויות גדל עם רכיבה קשוחה ביותר ממצפה רמון לאילת ובחזרה (סה"כ 320 ק"מ ברכיבת אופניים) בטווח של לילה בניהם, זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את החיוך נמחק מהפנים של אייל (חזר מהר מאוד) לאחר התמודדות ארוכה ברוח פנים קיצונית, בלב שמחתי שסוף סוף אנשי הברזל התחילו להראות קצת אנושיות, בבוקר למחרת התעוררתי כאוב ועייף ולשמחתי לא הייתי לבד בתחושה, לכן גם שמח, כיון שגיליתי שאני מתכונן לתחרות עם בני אדם וגם הם פגיעים, ידיעה זו חיזקה אותי.

התחלתי להכיר את עצמי ואת היכולות שלי ולצבור בטחון ולשאול שאלות מה אני צריך ומה יעשה לי טוב בהכנה. אני בוחר לבצע יחד עם מרדכי פיקאר מתחרה נוסף (שאני מוריד בפניו את הכובע על ביצוע נדיר של שני אירועי אולטרא מן, האחד חברתי והשני תחרותי רשמי, בתוך 3 חודשים!!!) רכיבת מודל של 275 ק"מ על מסלול התחרות מחוף הלידו בים המלח לאילת, בדיעבד זו היתה אחת הסיבות להצלחה המסחררת מבחינתי ברכיבת היום השני לתחרות. אל רכיבת הסימולציה הצטרף אבא שלי נמרוד פלג שליווה אותנו עם רכב ליווי צמוד לכל צורך, עבודת הצוות היתה אחד מהמפתחות להצלחה במשחק, והאימון עשה רק טוב לשנינו, לאבא שלי עוד אודה ארוכות בהמשך. במהלך הרכיבה למדתי את הדרך, לימדתי את הרגליים שלי לעמוד ברכיבה של שעות על גבי שעות הרבה מעבר למה שהכרתי עד עתה, למדתי לנהל את הקצבים שלי נכון ולאכול בצורה שתאפשר לי לשמור על האנרגיה שלי לאורך זמן. אני מלמד את החניכים שלי במסלול על חשיבות ביצוע כמה שיותר מודלים וללמד את עצמם לחלק את הכוחות שלהם נכון והנה העמדתי גם אני את עצמי במודל מה שעזר לי רבות להצליח.

אל מחנה האימונים המסכם שהתקיים בינואר 2017 כחלק מתחרות הישראמן אני מגיע דרוך, השברים והפצעים הגלידו ואני בטוח ביכולות שלי, נדמה היה לי שכבר לא היה לי מחסום ששואל האם אני מסוגל לעמוד באתגר אלא הבנה שאני מסוגל ויכול לעמוד בו, אני לא מפחד להתמודד עם הקושי ואני הולך אליו ברצון ובמוטיבציה. אני יורד לאילת מאוחר מהמתוכנן יחד עם שני חברים המלווים אותי איתן והדר וגומע 160 ק"מ, למחרת מתעורר בבוקר ומחליט כי למרות שאני רשום לשלשות בחצי איש ברזל יחד עם משלחת "טיול שחרור" (קבוצת פצועים של צה"ל, שב"ס ומשרד הביטחון אשר לראשונה בחייהם מתמודדים בתחרות האיש ברזל הישראלי) אני אלך לשחות את מרחק השחיה של הישראמן המלא (3.8 ק"מ) ולאחר מכן אמשיך במרחקים של חצי הישראמן (90 ק"מ אופניים ו-21.1 ק"מ ריצה) בשחיה אני יוצא בזמן חסר תקדים יחד עם העלית של התחרות (יחד עם אלתרמן שאחר כך גם ניצח במקצה המלא) וממשיך יחד עם מתחרי משלחת טיול שחרור. אני מסיים את התחרות במצב מדהים, מרגיש מושלם מה שבונה אצלי את הביטחון. למחרת בבוקר אני מתעורר למשחה ים סוף למרחק של 7.5 ק"מ, מיותר לציין כי הייתי עייף ותכלס דיי נמאס לי מלשחות, עם התלבטויות עד רגע הכניסה למים אני רואה את חברי לקבוצה ולא יכול להעלם, קופץ למים לאחר 1:55ש מסיים את מחנה האימון המסכם. דיי, סיימנו, כל כך הרבה הכנות לתחרות וכל כך הרבה ציפיות והנה זה הגיע, עכשיו ללקק את הפצעים לחבוש את השריטות ולהיות מוכנים לרגע האמת…

השבת האחרונה לפני היציאה לתחרות היתה לקוחה מהאגדות, לאורך השנה האחרונה כבר התרגלתי שאימון חייב להכיל חושך זריחה שקיעה ושוב חושך, קושי הולך ומתגבר ונשימה הולכת ומתקצרת, אבל הרכיבה האחרונה היתה נינוחה, קלה ונעימה, אני לא רגיל לחזור הביתה ויש לי כוח לתקשר עם העולם, זה היה שינוי מרענן. הימים שלפני התחרות הכניסו בי מתח ועצבים, גם מבלי ששמתי לב הפכתי קצר רוח ומהורהר, רציתי להכין את הכל כמו שצריך כדי להגיע במיטבי ואיתי הציוד הטוב ביותר שיכולתי לדאוג לעצמי. ביום שני 13/02/2017 24ש טרם שריקת הזינוק, יצאתי יחד עם אבא שלי נמרוד למלון גלי כנרת רימונים בטבריה להכין את הנפש ולהגיע רגוע ככל הניתן לשריקת הפתיחה. הגעתי לפני רוב המתחרים כדי לא לשקוע למחשבות ולחץ על הביצועים של האחרים, לראות את המים הרגועים של הכנרת ולהספיק לנוח כמו שצריך, כמה שיותר לנוח. שיניתי מוד, נכנסתי לראש של לוחם לפני מבצע מיוחד, הכנתי את כל הציוד למסדר וסגרתי בקופסאות מסודרות לפי הימים ומה ככל הנראה אצטרך בכל יום, יחד עם תדרוך לאבא שלי, האיש הקרוב אליי ביותר בשלושת הימים הקרובים הגעתי אל התדריך לתחרות. מפות, הסברים, מרחקים, הכל נראה בלתי יאמן שהגענו עד הלום, והנה עוד רגע זה קורה. "הסעודה האחרונה", והולכים לישון, הכל מוכן. רק תנו לצאת לדרך כבר! הציפיה הפכה להיות קשה יותר ממהכנות, סתם לא, אבל כבר רציתי להתחיל.

ultra rimonim 3

יום ראשון: זינוק מחוף גלי כנרת רימונים ל-10 ק"מ שחיה ו-145 ק"מ רכיבת אופניים לחוף הלידו

קבעתי לעצמי נוהל שבו אני לא מסתכל על מה המתחרים האחרים עושים, אני מתרכז בעצמי ובמה שנכון לי, לא פועל ביחס למישהו אחר אלא פועל ביחס למה שאני מרגיש שאני צריך לעשות למול התכנית שבניתי לי. זה בא לידי ביטוי עד שניית הזינוק בדרך בה התארגנתי לאט לאט עד רגע לפני הזינוק, כולם כבר היו מוכנים רק רועי עוד לא הגיע, אבל ידעתי בדיוק מה אני עושה ולמה. מהרגע הזה דממה פנימית, כניסה לריכוז, פוקוס על המצוף הראשון ויצאנו לדרך! המים קפואים, 15 מעלות והפנים מתעוותות, הנשימה הכבדה עקב דרכי הנשימה המצטמצמות ממלאות במהרה את העדשות המשקפת באדים, כל כמה תנועות אני נאלץ לשחרר את המשקפת מעל העיניים ולשטוף אותה במים קפואים כדי לפזר את האדים, מיותר לציין שאני בולע מים תוך כדי שאני מנסה לייצב את עצמי ולצוף. המשימה היתה לבצע 4 הקפות של 2.5 ק"מ בין שני מצופים לבנים ואדומים (באפילוג אודה רבות לצוות הלוגיסטי על ארגון מופתי ומקצועי ברמות הגבוהות בעולם) הדרך שלי להתמודד עם המרחק הענק הוא להסתכל כל פעם על המצוף הבא ואיך אני מצליח להגיע אליו בצורה הקצרה ביותר ללא הארכות מיותרות, תוך כדי שאני מתחקר את עצמי ומפיק לקחים לשיפור. ידעתי שכל יום כולל בתוכו המון נעלמים שאני לא מסוגל בשלב זה לתת להם מענה ולכן החלטתי לבצע תחקירים תוך כדי דיבור לעצמי על מה אני עושה טוב ומה עליי לשפר לסיבוב הבא. העובדה שהתחרות ארוכה מאפשרת לך לבצע תיקונים גם תוך כדי ביצוע מה שקשה מאוד לבצע בתחרות בה הזמן קצר. בדיעבד השיטה הזו העבירה לי את השחיה בצורה חלקה, מצאתי את הקצב שהיה נוח לי מבלי להשקיע יותר מדיי אנרגיה תוך כדי שהמתחרים הנוספים מאחורי. בהתחלה עוד היתה מידה של לחץ כיון שיריב הלר הציג יכולות שחיה מדהימות ואף עקף אותי עד המצוף של ה5 ק"מ אבל אז ניצלתי הזדמנות וברחתי קדימה. מהמים יצאתי במקום הראשון לאחר 2:55ש זה לא היה הזמן הטוב ביותר שלי אבל מבחינתי עניתי על מה שרציתי וזה לצאת ראשון ולהרגיש טוב כך שאעלה טרי לאופניים, וכך היה. ידעתי משיחות מוקדמות שכל המתחרים הולכים לצאת בוא נגיד, קצת הפוכים מהמים, ומתכננים להתקלח ולהתארגן בצורה רגועה לפני שעולים על האופניים. הבנתי שבגלל שאני יחסית לא מהחזקים ברכיבה אוכל לנסות למצוא יתרון אלטרנטיבי באמצעות זה שלא אתקלח בכלל, אתלבש במהירות שיא ואצא לדרך. בדיעבד, זה מה שעזר לי לנצח את היום הראשון לתחרות. הרכיבה נפתחת בגשם וברוח, הגוף רועד מהקור העז, המרפקים כואבים, הכתפיים תפוסות אבל הרגליים טריות וזה מה שחשוב. אני משנן לעצמי כל הדרך ברכיבה כדי להכין את התירוצים מראש שהשאלה היא לא האם יעקפו אותי אלא מתי יעקפו אותי ולכן אין לי מה להילחץ ולרכב בקצב שלי. יום לפני התחרות עוד שמעתי ספקולציות ספק שחצניות משאר המתחרים כמה זמן ייקח להם להדביק אותי, כשעברו 30ד ואני עדיין מוביל הכל התפוצץ. אני מרגיש טוב ורוכב בממוצע שהוא נכון בשבילי ולא מגזים לרגע, ידעתי שהמתחרים שלי עוצרים כל 80-90 ק"מ ולכן החלטתי כבר ביום הראשון לנסות ולבצע את הרכיבות והריצה בצורה כמה שיותר רצופה כדי לנצח את זמן הברוטו הקובע. הרכיבה בבקעת הירדן משגעת ביופייה, הגשם הכבד שיורד מדיי פעם קצת מקשה ליהנות מהנוף אך הירוק וההרים בלתי ניתנים להתעלמות ומספקים תפאורה נפלאה לרכיבה. אחרי 100 ק"מ של רכיבה אני כבר לא מתאפק ולא מפסיק להסתכל לאחור, מחפש את הרוכבים שישיגו אותי, הרוכבים לא מאחורי, אין אף אחד מאחורי ואני שואט בקצב מסחרר אל קו הסיום, לא מאמין שסיימתי ראשון את היום הראשון עם הרבה אויר בריאות ותחושה מעודדת להמשך, ובלב מתפלל שלא אשלם על זה למחר. על צוות הליווי שלי אספר באפילוג ואודה להם בהרחבה אבל הניצחון ביום הראשון מוקדם להם, רן עובדיה חניך שלי בארגון המסלול ואבא שלי נמרוד פלג. בקו הסיום מחכה לי "מאמה" בעלת המסעדה בצומת הלידו, שתי פיתות עם נקניקיות וצ'יפס נעלמות בין רגע לתוך הבטן שלי יחד עם ליטר קולה, אני כבד וצריך עזרה להחליף בגדים, גם פה עוזר לי רן עובדיה הנהדר שמטפל בי (פער גילאים של 14 שנה בנינו) הצוות לוקח לי את האופניים ומעמיס אותו על רכב הליווי, אני נכנס לאוטו, מתיישב, מרים רגליים, ונושם סוף סוף לרווחה. עולים לירושלים, מהקור הירושלמי אני בורח לתוך מלון רימונים ירושלים בתפילה לאמבטיה חמה להרגיע את הגוף. משם רצים לארוחת ערב עם מרק חם שמעיר את כל הגוף אבל כבר מתחיל להיות קשה להכניס אוכל, הגוף בטראומה לאורך שלושה ימים. ברגע הראשון שסיימתי את האמבטיה ישנה נפילת מתח גדולה מאוד, ברגעים ראשונים אני מרגיש ספק גדול לקראת היום למחרת אבל מבין עם עצמי שזה יעבור. שטיפה לאופניים, שימון שרשרת וכמה מילות תפילה לאופניים שיסעו אותי בכבוד מחר ליום הקשה ביותר עד כה. צלילה אל המיטה כמה שיותר מוקדם כדי לצבור שעות מנוחה קריטיות לטובת ההתאוששות של הגוף והנפש.

ultra rimonim 5

יום שני: 275 ק"מ מחוף הלידו בים המלח למלון רימונית אילת

כבר בערב של היום הראשון למרות שסיימתי אותו במקום הראשון אני מסכם עם עצמי ומבהיר לסובבים אותי שיום המחר הולך להיות שונה לחלוטין. מכל האימונים המשותפים למדתי שאינני בין הרוכבים החזקים ועליי לשמור כוחות ליום האחרון. אני נכנס ליום הזה ללא ציפיות וללא תקוות למקומות הראשונים, נחיתה בצומת הלידו, אני רץ מהר לשירותים להתארגן ובראש כמה שניות של שקט ושאלה ביני לבין עצמי, מה, באמת אני הולך לצאת עכשיו ל275 ק"מ?!. הכל עובר כל כך מהר לעזאזל לאן אנחנו ממהרים, לפני שאני שם לב האופניים מורדות מהמתקן ואני מוכן לזינוק. 07:00 יצאנו לדרך, איחולי הצלחה לכל שאר המשתתפים, ניכר שכל אחד כבר מכונס בתוך תכנית הפעולה שלו. באופן לא מפתיע כמעט כולם עוקפים אותי על ההתחלה, קצת מלחיץ ואני מנסה להשאר מרוכז כדי חלילה לא להתפתות לקצב שאני יודע שלא מתאים לי. מזהה את אריאל הלר במרחק לא רב ממני, אריאל מבחינתי שמבחינתי הוא הרוכב המנוסה ביותר והמתחרה המנוסה ביותר  כיון שבמחסנית שלו תחרות אולטרה מן אחת בפלורידה ומכיר את השלבים. אני מחליט לרכב במרחק בטוח ממנו ולראות מה הוא עושה, אמרתי לעצמי שאם אריאל לא לוחץ ורוכב רגוע כנראה שיש לו סיבה מצוינת. לאחר 40 ק"מ אני מרגיש מצוין ומגביר מעט את הקצב, רוכב לבד עד מלונות ים המלח ומרחוק מזהה את רכב הליווי של איציק גרשון, אני לא מאמין אבל לאט לאט אני מצליח לצמצם על איציק ובהמשך אני רואה גם אייל, שני הרוכבים החזקים ממני משמעותית. בשעון עברו 75 ק"מ וידעתי כי המתחרים יעצרו לתדלוק בערך במרחק הזה. אייל מתוכנן כמו שעון שוויצרי עוצר בדיוק בנקודה בה תכנן ובה ידעתי שיעצור ואני עוקף גם אותו. אני שני! אני שני! רכב שמסתובב באמצע הכביש כמעט מעיף אותי ואני בצרחות אימה מקלל את נשמתי. כאילו הקרמה אמרה לי שלא הייתי צריך לעקוף וללחוץ על הדוושה ולהמתין בסבלנות, זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה ברכיבה שהרשיתי לעצמי ללחוץ על דוושת הגז. אייל ואיציק עוקפים אותי בחזרה אבל אני שומר על מרחק בטוח מהם, אני שולט במצב ורואה אותם מרחוק. צומת הערבה מתקרב ואני יודע שהם הולכים לעצור, בדיוק כמו שציפיתי הם עוצרים ואני טס קדימה במטרה לתפוס כמה שיותר זמן ברוטו. באותה תחנת הדלק גם מתן עצר ומבלי ששמתי לב אני במקום הראשון. זה לא החזיק יותר מדיי זמן כי מתן חזק ממני משמעותית ברכיבה אבל זה גם לא הלחיץ אותי כי במהלך כל הרכיבה ידעתי שיעקפו אותי ולכן לא פיתחתי ציפיות. אבל העקיפות לא באו ואני רוכב לבד. נכנסתי למדבר העצום, נוף שונה לחלוטין מיום האתמול, שקט אלמותי ורק צליל הדיסק מהדהד בכל סיבוב של פדלים. כושי רמון ו-90 ק"מ לאילת הגיעו ורק מתן לפני, כל ק"מ שצברתי ברכיבת הסימולציה משרתות אותי היטב ואני מכיר כל עיקול וכל יישוב שאפגוש בדרך, אני יודע מתי יגיע הנשר של עין יהב ומתי אראה את קטורה, כלום לא מפתיע אותי, אני שולט בסיטואציה ורגוע. בתחילת הרכיבה לקחתי סיכון אדיר שיכל להרוס לי את הכל, סוג של טר"ש או צל"ש, הכל או כלום, על החיים ועל המוות, אני יוצא לבצע את הרכיבה במה שנקרא one shot  ולא עוצר לרגע! ספק מחשש שיעקפו אותי ספק מהחשש שאם אעצור לא אצליח להמשיך ואצא מתכנית המשחק שלי, וכמו מילות השיר don’t stop me now  של קווין אני לא עוצר, אפילו לא כדי להשתין פעם אחת. 50 ק"מ לאילת אייל עוקף אותי במהירות ואני מחכה שגם איציק יצטרף לחגיגה אבל כשאני חוצה את הקו הסיום אני במקום השלישי!! התרגשות עצומה ותחושת הישג אדיר. זריקת מוטיבציה כל כך חשובה עבורי לקראת היום האחרון. הגעתי בשעה סבירה ואני מנסה להתאושש, בראשי כבר המחשבה על היום הבא, בוא אני נדרש לרוץ 84.4 ק"מ, לא מרחק שאני לא מכיר ובכל זאת העומק שצברתי מתחיל להתמלא. בערב אני מגלה שתכנית התזונה שלי ליום למחרת לא מתאימה לתוואי השטח שנבחר לריצה ואני צריך להיערך מחדש, אני עייף ומחשבות שליליות בשילוב עם עצבים מתחילים להשתלט עליי. בנס, מגיעה למלון אוריין הרץ שלמחרת תלווה אותי את המרתון השני ונותנת לי "כאפה" של חיוביות וחשיבה בונה וביחד מצליחים לבנות תכנית מפורטת על דף, אוריין מדברת, אני מנסה להקשיב אבל השעה כבר 22:00 ואני כבר אמור להיות לפני שעה במיטה, המפגש בין אוריין לביני היה כמו קרון ישן שעומד במקום לבין קטר חדש שטס ב120 קמ"ש והיא מצליחה לגרור אותי לסופר קרוב כדי להכין את כל 25 תחנות ההזנה החדשות, הכל מאפס. 23:00 אומר שלום לאוריין וגורר את עצמי בקושי למיטה, לא הכנתי לבוש, מספר חזה, כלום למחר, העיקר לעוף לישון, התכנית שלי היתה בנויה ברובה על מנוחה ויכולת התאוששות. נו טוב, זה כבר לא יקרה. נרדמתי.

ultra rimonim 2

יום שלישי ואחרון: 84.4 ק"מ ריצה ממלון רימונים אילת ליטבתה וחזרה

כולם מתעוררים ב05:00 אני מושך עד 06:00 הזינוק רק ב07:00 והוא צמוד למלון, לא כמו אתמול שהיינו צריכים לצאת מוקדם כדי להגיע מירושלים, ואני מרשה לעצמי לגנוב עוד כמה דקות שינה יקרות כדי לנוח, הגוף כואב, הראש ריק מאנרגיה ואני כבר ממש צריך להזכיר לעצמי למה לעזאזל החלטתי לעשות את זה לעצמי, למה אני צריך את זה ולמה לי להמשיך. על החיים ועל המוות יאללה קמים. הרגליים כואבות והשכמות תפוסות, מנסה לעודד את עצמי שעם הצעדים הראשונים בריצה זה יעבור (שקר) . 2 קרואסונים, למי אכפת כבר מה אני אכניס הכל יישרף בדרך. כמו ברכיבה אני יודע את המקום שלי, יש הרבה חזקים ממני בריצה וזה גם לא התחום החזק שלי בכלל, מניסיון המרוצים הקודמים קשה לי במרחקים ארוכים אז אני מחליט שבמודע לפתוח בקצב איטי מהרגיל. לריצה מתלווה אליי יונית אבנר אותה לא הכרתי טרם התחרות והסיכום בנינו היה שהיא מלווה אותי 15-20 ק"מ, שהפכו בלי לשים לב ל42.2 ק"מ משותפים ולא מתוכננים (אכתוב לה את התודה באפילוג), מכיוון שהתאמנתי עם אייל ואיציק ידעתי שהתכנית שלהם היא כל 10ד שתיה (חייבים להאט) וכל 30ד הם עוברים להליכה של 2ד לאכול. כמו בריצה אני לוקח סיכון אדיר שיכל לשבור לי את סיום התחרות, ומחליט לרוץ רצוף ללא עצירות (מצד אחד טירוף מצד שני ההצלחה בריצה הוכיחה לי כמה לא ללכת בעקבות אמירות חד משמעיות של מאמנים לגבי טכניקה ולוגיסטיקה בריצות ארוכות, אלא למצוא את מה שמתאים לי) כדי לנסות להרוויח כמה שיותר זמן ברוטו (זמן הברוטו הוא שניצח לי את התחרות), בפעמיים הראשונות אני עדיין לא עוקף את השלישיה המובילה, אייל מתן ואיציק אבל בעצירה השלישית זה קורה, אני עובר אותם ואני עובר בפער, משם אני ממשיך להגביר, הרגליים זזות מעצמן והליווי של יונית נותן לי מוטיבציה, על מה אני הולך לחשוב במשך כל זמן הריצה, על כל כך הרבה דברים וניסיונות לעבוד על עצמי, לדוגמא: שיונית היא זו שרצה ואני מלווה אותה לכן אסור לי לאכזב אותה ועליי לשמור על קצב דומה לשלה, כדי שלא תרגיש לבד, ועוד הרבה שטויות שאני מנסה לסגל לעצמי כדי להתמודד עם הקצב, המרחק והעייפות. 7 ק"מ לסיבוב ואני בפער של שמונה דקות על אייל ואיציק. אוריין מחליפה את יונית כרצה מלווה ואני מצליח לשמור על קצב אחיד, שטוב לי, ומאוזן, קצב שמעולם לא רצתי בחיים שלי. ואז מגיע הק"מ ה65. ידעתי שיגיע השלב הקשה, ומכיוון שידעתי שזה הולך לבוא גם ביקשתי מאוריין שברגע שזה קורה שיתחילו פטישי המוטיבציה שלה לעבוד עליי, ידעתי שאני הולך להתמודד עם כאבים אז במהלך הריצה הצלחתי להכניס לגוף שלי מספר כדורי אדוויל והגוף כבר לא כואב, לא מרגיש כלום ולא כואב. ההחלטה לרוץ את המרחק ללא עצירות מתחילה לתת את אותותיה, הגוף מתחיל לצעוק מכאב, זה מתחיל בברכיים ועובר לגב וממשיך לכל הבטן והחזה, אני כמעט ולא שותה, ולא אוכל כלל, אני יכול רק להמשיך קדימה, מרחוק אני שומע צעקות שאם לא אוכל, יורידו אותי מהמסלול והפרמדיק בדרך אליי, השופט מבקש ממני לשתות ולאכול ומאוריין שתשגיח שלא קורה לי כלום. אני נכנס למין טראנס שבו האוזניים כבר לא שומעות כלום וכל מה שאני מסוגל לעשות זה להתקדם. אני לא מוותר לעצמי אבל כל משאית שעוברת בסביבה מביאה אתה קיר של רוח שמקשה עלי להתקדם ואף מעיפה אותי כמה ס"מ לאחור. ייאוש ועייפות מזדחלים אט אט ואני לא מצליח להתרכז כמו במרתון הראשון. במשא ומתן עם אוריין תוך כדי שהיא צועקת עליי סיכמנו שנעצור במחסום המשטרתי בדרך לאיילת לאכול, לשתות וגם לנוח. גם לאוריין כבר היה קשה כיון שרוח פנים "מלטפת" על פנינו כבר כמה עשרות ק"מ. אבל הסיכום נשבר ואני לא מסוגל לעצור, אני ממשיך לזוז, בשולי הכביש הולך כמו שיכור ולא עוצר מחשש שלא אוכל להמשיך. אוריין קולטת את זה ורצה אליי במהירות, גם אבא שלי מזהה שאני לא עוצר ולמרות ברכיים "דפוקות" הוא מנסה לרוץ אליי ולהגיש לי מים. אני נעול להמשיך ועקשן, באופק כבר קו הסיום. אייל עקף אותי 10 ק"מ לפני כן אבל אני מחליט שלא "לעשות שטויות" ולרדוף אחריו, בדיעבד מזל שלא עשיתי את זה אחרת לא הייתי מסיים את התחרות. איציק כבר נושף בעורפי ואני מרגיש שאני הולך לאבד את המקום שלי. בעלייה אני דוחף את כל מה שיש לי ומגיעים לכיכר האחרונה, משם כבר ישורת אחרונה, בתחילת הריצה עוד סיפרתי לעצמי שכשאגיע לכיכר זה כבר יהיה הסוף ואין צורך בכלל לספור את הק"מ עד הסיום. אבל כל מטר של ריצה נראה לי כמו נצח, אנחנו 2.5 ק"מ מהסיום ואוריין מתחילה לספר לי כמה ההישג הוא ענקי ושעליי להיות גאה בעצמי, אני לא שומע כלום וכל מה שאני רוצה זה שזה יסתיים ויגמר הכאב והסבל. בכוחות אחרונים אני מגיע מטרים משער הסיום, ואז מגיעה הצעקה של יונית שרק לפני רגע סיימה מרתון לא מתוכנן," אתה הולך לנצח בתחרות כולה..".  אני חוצה את קו הסיום במקום השני הבלתי יאמן מבחינתי לידיים המחבקות של אבא שלי כולו בדמעות מחכה לי ומחבק אותי בחזקה. אני נופל מהרגליים, לא נותר בי ולו טיפת כוח נוספת. סיימתי.

ultra rimonim 6

את התחרות הזו ניצחתי מול מתחרים עדיפים ממני פיזית לתחושתי כי ידעתי לזהות מה היתרון האלטרנטיבי שאני יכול לייצר למול החזקות שלהם. לאורך כל התחרות הייתי מספיק קשה עם עצמי אך גם מספיק גמיש כדי להבין שהתכנית יכולה להשתנות וזה בסדר שדברים לא יקרו בדיוק כמו שרציתי. כי ידעתי לרסן את עצמי לאורך כל הדרך ולחלק את הכוחות שלי נכון ולא איבדתי כמה מעט פוקוס לאורך כל מקצה. ניצחתי כי לאורך כל ההכנה לתחרות הייתי זנב לאריות שלימדו אותי שיעורים של מנצחים, של ווינרים, למדו אותי לא להיות בכיין ולא לספק תירוצים אלא להתמודד עם מסקנות ולקחים כמה קשים שרק יהיו ולנסות לשפר או לקבל אל חיקי. את התחרות הזו ניצחתי כי בשלב כלשהו הבנתי שהמתחרים "חוששים" ממני בדיוק באותה מידה שאני חושש מהם ולכן אין לי מה להיות חסר ביטחון ועליי להאמין ביכולותיי. את התחרות הזו ניצחתי בזכות צוות הליווי האדיר שליווה אותי במהלך התחרות ולהם אכתוב תודה באריכות בחלק הבא. את התחרות הזו לא באתי לנצח, באתי לסיים, מבחינתי הניצחון הוא מעצם הסיום. בתחרות הזו זכיתי להיות חלק מקבוצה של אנשים אמיצים, משוגעים, מוזרים שעוד יגידו עלינו יום אחד, שאנחנו היינו הראשונים.

ultra rimonim 1

אפילוג – תודות

הכישלון הוא יתום ולהצלחה הרבה אמהות ואבות, אני מרגיש שהצלחתי להגשים את החלום שלי לא רק בזכות היכולות האישיות שלי אלא בזכות עזרתם, תמיכתם ונוכחותם של לא מעט אנשים במהלך השנה האחרונה ולהם אני רוצה להודות.

ראשית לאשתי היקרה ורד. ההחלטה שאני  "הולך על זה" שינתה את כל שגרת הבית, בעיקר בסופי שבוע בין השעות ארבע לפנות בבוקר לארבע אחר הצהריים ובאמצע שבוע בערך בכל יום. על הבית היה להתגייס כדי שאצליח לדרוך על קו הזינוק וכלום מהדרך המדהימה שעברתי לא היה קורה אם את לא היית מחליטה שאת הולכת/זורמת/מתמודדת/מוותרת/מעקמת/מעגלת פינות/מבליגה עם ה"שיגעון" הזה. השיא היה בשבוע של התחרות בו הרגשתי כמה שאת גאה בי, מתרגשת ומצפה לחדשות מ"שדה הקרב", אני אוהב אותך, תודה, זכיתי.

לאבי, נמרוד פלג, "כשהודעתי" לך כמעט שנה מראש שאתה הולך ללוות אותי בתחרות זו התה אז נראית כמו בדיחה גרועה במקרה הטוב ורעיון גרוע במקרה הרע. לא ידעתי עד כמה טעיתי בכמה שאתה תהיה מסוגל לתת למעני, לזרום איתי ולהתחבר למטרה של הצוות. היית ראש הצוות הכי מדהים שיכולתי לבקש לעצמי. לא התלוננת פעם אחת ואפילו ניסית לרוץ אליי למרות שהברכיים לא משהו מתוך דאגה עמוקה לשלומי. אין לי מילים אבא, מרגיש שבין הגילויים החדשים על קצה גבול היכולת גיליתי גם את היכולת הגדולה שלך להעניק לי.

לרן עובדיה, אופיר קמרה, יונית אבנר ואוריין הרץ. צוות הליווי המדהים שליווה אותי כל התחרות יום יום. רן שלא מגיע כלל מעולם הטריאתלון והוא בכלל חניך שלי בתכנית ההכנה לצה"ל הפך את כל העולם רק כדי להגיע ולעזור לי ליום אחד, כל כך הרבה כוונות טובות ורוח חיובית. אופיר, מודה שקצת חששתי כשהצטרפת ליום השני, הרי אנחנו כבר באמצע, אבל היום השני הוא שלך לגמרי, נכנסת לעניינים מהר והיית ספורט דיירקטור מושלם. ידעת לתזמן אותי, לדחוף אותי ולתמוך כשצריך, נתת לי שקט לעבוד בדרך שלי אבל שמרת על אכפתיות לכל הדרך. התוצאה היתה נראית אחרת לחלוטין אילולא הנוכחות שלך. יונית עד הרגע האחרון לא היה לנו ברור האם תוכלי ללוות אותי ובסוף תראי מה יצא, הנוכחות שלך הצילה לי את החלק הראשון של הריצה, לא הייתי צריך לחשוב על כלום חוץ מלהוציא מעצמי את המיטב ולדחוף את עצמי קדימה. עזרת לי המון ובכלל ההישג שלך לרוץ מרתון ללא תכנון מוקדם הוא ראוי להערכה. אוריין, כבר בחודשים שלפני התחרות, ברגע שאמרת שאת איתי ידעתי שאני מסודר. מהערב שלפני התחרות עם הכנסת רוח חדשה למפרשים אל הריצה עצמה היית הפטיש שסגר את האירוע בצורה מושלמת. לא הייתי יכול לבקש מלווה לריצה יותר טוב ממך. לצוות הליווי שלי אני מתנצל אם דיברתי בעצבנות, אם פגעתי הכל היה מתוך להט התחרות ואני אוהב אתכם מאוד.

לנטלי שילון המעודדת שלי בתחרות, תודה על כל התמיכה והדחיפה בעיקר בריצה ובעיקר בעזרה לחזור לעניינים בערב האחרון, הרצון העז שלך לעזור היה אחד הגורמים להצלחת הריצה והעידוד שלך בכל מקטע אפשרי בערך היה כמו זריקות אנרגיה, בחיים לא עודדו אותי ככה על המסלול וזה היה פשוט כייף.

לכל אחד מהמתחרים בתחרות: אייל פרל, איציק גרשון, מתן פרטמן, אריאל הלר, אורן בכר, יריב הלר, מיקי אוחיון, עינב, מרדכי פיקאר, ניר ישראלי, חיים אייז. תודה על ההזדמנות להיות יחד איתכם ולקחת חלק באתגר שלעיתים נראה לא אפשרי. אנשים שחלקם הפכו להרבה מעבר למתחרים, הפכו לחברים לדרך מופלאה ומשקף בצורה מופלאה המשפט האלמותי, זר לא יבין זאת…

תודה ענקית לזאב על הארגון הלוגיסטי, לצערי אנחנו רגילים ליותר מדיי פאשלות של שילוט, מצופים, שערים, וארגון לוגיסטי באירועי הטריאתלון בארץ ואתה כמו מופע של איש אחד דאגת להכל עד הפרט הקטן ובצורה כל כך שקטה ונינוחה ותמיד מחייך עם אפס תקלות באירוע ראשון, נדיר. לא יודע איך עשית את זה אבל זה היה מדהים

שלי כל כך מפוקסת, כל כך רצינית ומקצועית, כייף להיות משתתף באירוע שהאנשים בו יודעים מה הם עושים ודואגים שהמשתתפים ירגישו את החוויה בצורה הטובה ביותר. תודה על שהצלחת להעביר בצורה מעולה את "חווית המשתמש" והצלחת האירוע נזקף באופן גדול מאוד לך.

אריאל הלר – תודה על כל העזרה המקצועית, לימדת אותי כמה שיעורים חשובים שאני לוקח איתי לחיים ולקריירה עם משפטי מחץ כמו " לסיים זה ערך…" עם ציוד שכנראה לא היה לי אילולא העזרה שלך והשילוב באימוני my way  תודה!

איציק גרשון – כמו אח גדול ואבא ליווית אותי מהרגע הראשון, עם עצות חכמות והמון סבלנות לשאלות של חובבן, מנטור לכל הדרך שלי אל התחרות ותוך כדי. גיליתי בן אדם שהוא מחנך ולמדתי ממך המון על מקצועיות, על תשומת לב לפרטים הקטנים, למה כן ומה לא ותמיד בשמחה לעזור לי.

אייל פרל – תודה על ההזדמנות להיות חלק מתחרות האולטרא איירון מן הראשונה בישראל. מעריך אותך מאוד על כל העזרה בתכניות האימון המצויינות, הליווי בכל תחרות שעשינו יחד, למדתי ממך המון על דרך ארץ, לנשוך שפתיים כשצריך ועוד הרבה מעבר. אני אומנם ילד לידך בגיל אבל מעולם לא נתת לי להרגיש פחות ממך, תמיד בגובה העיניים ועל זה תודה!

ניר עמוס, עוד לפני שידעתי שאתה הצלם שמלווה אותנו פניתי לאייל באופן אישי ורציתי להמליץ עלייך, לא הופתעתי שאייל אמר שברור שאתה מלווה אותנו. אתה צלם מספר אחת ותודה על הזכרונות המדהימים שהשארת לנו לשנים קדימה.

נותני חסות:
Gu, TYR
Moshe Gabay– מדידת זמנים
Haim Cohenטרק – רכב טכני
Lenny Engelhardt– ביגוד קסטלי
Amos Rind אוקלי
וכמובן – רשת מלונות רימונים על המתקנים המעולים, על כל הרבה דברים לא מובנים מאליו שלרובם בטח שלא שמנו לב, נתתם לנו פאסיליטי מדהים לביצוע התחרות ומחירים חסרי תקדים שאפשרו לנו להגיע, לנוח כמו שצריך ורק להתחרות.

מאת: רועי פלג.

השארת תגובה