לרוץ את חלום המרתון

מאת: גל הראל

שמי גל הראל בת 26.5 מרעננה, בתם של אריאלה – מדריכת פילאטיס וגונן – מדריך טריאתלון מנוסה שמביא אנשים להישגים והצלחות בחיים. בחודשים האחרונים התאמנתי בהנאה מרובה ביחד עם קבוצת "גם וגם – רצי גונן" לריצת המרתון הראשונה שלי וגם של מרבית חברי הקבוצה. יצאנו משלחת של 43 רצים ומלווים לחוויה מחשמלת וקסומה עבורי – מרתון וינה שהתקיים בתאריך 12.4.2015. זה היה לא רק מרתון ראשון עבורי אלא גם פרק חדש בהסטוריה בהיותי ספורטאית ספיישל אולימפיקס ישראל הראשונה (גברים ונשים) שרצה מרתון מלא לאורך 42.2 ק"מ. אבא שלי רץ איתי כל הדרך במשך 5 שעות ו-46 דקות. כמו שניתן להבין מהתוצאה, היו הרבה קשיים בדרך, אך למרות זאת המשכתי ולא ויתרתי ואת שער הסיום של המרוץ חציתי עם שמחה בלב ובנשמה ועל הדרך גם הגשמתי את החלום לסיים כמו אלופה עם דגל ישראל מונף וידיים למעלה.

1

לפני פחות מארבע שנים הספורט היחיד שהיה חביב עלי ובו עסקתי, היה באולינג. על ריצה בכלל לא היה מה לדבר, אפילו לא על הליכה. ההתחלה היתה כמו הרבה דברים אחרים בחיים שלי, קשה ואיטית. לאט לאט עם הרבה סבלנות מצד משפחתי ורצים אחרים סביבי, התקדמתי ממרוץ 5 ק"מ למרוץ 10 ק"מ וכך הלאה, נבנתה היכולת שלי לרוץ. פתאום זה כבר היה פחות קשה ובהמשך אפילו עוד יותר קל.

מאז, בשלוש וחצי השנים בהן אני רצה, השתתפתי במרוצי 10 ק"מ רבים ובחצאי מרתונים, כשמהרגע הראשון הססמא שמלווה אותי היא "מי שמאמין לא מוותר". בכל זאת לא חשבתי לפני שנה ויותר, כשהצלחתי לרוץ 10 ק"מ בפחות משעה, שתחרות ריצה בחו"ל שהובטחה לי על ידי אבא שלי כפרס על ההישג, תהיה דווקא מרתון מלא. את רעיון הנסיעה לוינה יזם יחד עם אבא שלי גם דורון ברטל, חבר לקבוצת "גם וגם – רצי גונן" שחזר ממרתון פריז עם הברקה של נסיעה קבוצתית למרתון בחו"ל. אבא נדלק על הרעיון ומיד רשם את שנינו ורבים הצטרפו בהמשך. אני זוכרת את ההפתעה והשמחה שהרגשתי כשראיתי באוגוסט האחרון בדף הפייסבוק הקבוצתי הודעה שאבא שלי פרסם עם תמונת אישור הרישום למרתון ושאל מי עוד מצטרף אליו ואלי להרפתקה. באותו רגע הלב שלי התחיל לרוץ מרתון.

4

תקופת ההכנה המעשית למרתון החלה בדצמבר ובמהלכה אני מרגישה שעברתי כמה אבני דרך מאוד חשובות למשמעת חזקה, אמונה, התמדה וכוח רצון והמון אימוני ריצה וחיזוקים. זה התחיל עם ריצות ארוכות של 20 ומשהו קילומטר ועבר לריצות של 30 קילומטרים, 32, 33, 34 ו-36. חלקן קלילות וזורמות וחלקן הצריכו התמודדות לא פשוטה וחיפוש פנימי אחרי עוד קצת יכולות שלא ידעתי שיש לי. משבוע לשבוע, מאימון לאימון, הרגשתי איך היכולת ממשיכה להיבנות ואיך האמונה החזקה שלי במטרה גם תביא אותי לשם. את הריצה המסכמת רצנו שלושה שבועות לפני המרתון ומיד אחריה… בום. התחיל לי כאב חזק באיזור התחתון של רגל שמאל ובכל פעם שניסיתי לרוץ זה פשוט לא נראה טוב. אבא החליט על הפסקת ריצה מוחלטת ובשבועות של הטייפר, לא רצתי בכלל. לחו"ל המראנו שבוע לפני המרתון לטיול של מספר ימים באוסטריה המהממת בדרך לוינה. כאילו לא הספיק הכאב ברגל, רוב הטיול גם הייתי חולה וסבלתי מהקאות רבות. זו הייתה הפעם הראשונה שאפילו האמונה שלי בעצמי נחלשה והבנתי שאולי לא ארוץ את המרתון. שאלתי כל הזמן את אבא מה יהיה ואפילו הוא לא ידע לתת לי תשובות ברורות. נגיע לקו הזינוק, הוא אמר, ומה שיהיה יהיה. כמה שאני בכיתי באותם ימים… גם כשכבר כל הקבוצה נפגשה בוינה ויצאה לשתי ריצות קלילות, אני הסתכלתי על כולם בקנאה מהלובי. היה קשה. אבא כבר פחד שאתייבש מרוב דמעות.

ביום המרוץ, כמה דקות לפני הזינוק, שוב זלגו ממני דמעות בפני הוריי, אבל הפעם, לראשונה, היו אלה דמעות של אושר. כשאבא שאל אותי מה אני הולכת לעשות היום, עניתי לו במילה אחת: היסטוריה! תחילת הריצה היתה בסדר, נראה לי. במשך 12 הק"מ הראשונים שמרתי על הקצב שתוכנן מראש ולדעתי הרגשתי מצויין למרות שמרוב ההתרגשות, אני לא בדיוק זוכרת. אחרי 12 ק"מ אבא עצר לשירותים וכשהשיג אותי שוב, הוא הרגיש שמשהו בקצב כבר לא אותו דבר. קצת יותר לאט, קצת יותר בכוח, קצת… מוקדם מדי. בקילומטר ה-16 כשהתחילו לעבור אותי חברי הקבוצה שעד אז השתרכו מאחוריי וראיתי שאני לא מצליחה להצמד אליהם, גם אני כבר הבנתי שכנראה קשה לי. אבא הציע שנסיים בחצי ונעבור בשער הסיום. אבל עם רצון מברזל לא הסכמתי ואמרתי לו שאם הוא רוצה וקשה לו הוא יכול לעצור. אני ממשיכה גם אם אסיים את כל הדרך בהליכה. אז המשכנו.

הקושי של החצי הראשון היה קטן מאוד לעומת הקושי של החצי השני. כאן כבר היה ממש קשה. קצב הריצה לקילומטר ירד מ-7 דקות ל-7.5 דקות, ל-8, 8.5 ואפילו ל-9. בקילומטר ה-24 אבא אמר בפעם הראשונה שאני מבולבלת וחייבים לעצור. לא זוכרת מה עניתי לו (כנראה שבאמת הייתי מבולבלת) רק ידעתי שבשום מקרה אני לא מפסיקה. אחרי דקה של אוויר, מלחים, ג'ל ומים המשכנו, לאט. עוד קילומטר ועוד קילומטר. זה נראה כאילו לא ייגמר. כשנכנסנו לפארק בפעם השניה החלו לחלוף מולנו חברי הקבוצה שכבר היו בדרך החוצה לכיוון 7 הקילומטרים האחרונים שלהם, לי היו עוד 14. רצנו, פנינו שמאלה לאצטדיון, חזרנו לדרך הפארק הראשית והתקרבנו לנקודת הסיבוב האחרונה של הפארק. כשנשארו עוד 9 ק"מ לריצה אבא הציע שאפתח טיפה את רוכסן הפאוץ' בו היה הדגל ואמשש אותו מעט כדי שיזכיר לי וייתן לי כוח להמשיך. זה באמת עזר מאוד. לקילומטר אחד. עם 34 קילומטרים מאחורי ועוד 8 לפני, הקצב המשיך להתדרדר וכבר נשק ל-10 דקות לקילומטר.

אמרתי לאבא שאני לא מרגישה יציבה ולא רואה כלום. שחור בעיניים. עצרנו ואבא חיבק אותי חזק כדי שלא אפול מעולפת. שוב אוויר, מלחים, ג'ל, מים וגם קוביית סוכר נחמדה ועדיין אין אישור מהמאמן הראשי להמשיך. בצד השני של הדרך כבר רואים את הרכב הנועל של המרוץ מתקרב. זה שכשהוא עובר אותך, הכל נגמר. אבא אני בסדר ואני ממשיכה, אני מודיעה לו. התחלנו בהליכה ואחרי כמה צעדים ריצה איטית. כל מה שאני זוכרת מקטע הריצה הזה הוא שעבר אותנו רץ עם דגל ובגדים של קבוצת הכדורגל ברצלונה. בשלט המורה 40 ק"מ הוצאנו את דגלי ישראל שהבאנו איתנו והחזקנו אותם מקופלים ביד. אבא אמר לי שעכשיו זה דגל מול דגל ואני צריכה להחליט איזה דגל מגיע קודם – של ישראל או של בארסה. בשלט של 41 ק"מ פרשנו את הדגלים על הכתפיים ובעזרת הכוח שהעניקו לי עברתי גם את הדגל של ברצלונה. אמא באה מולנו וגם חברים של אבא מקבוצת רצי רעננה עודדו בקילומטר האחרון וממש לפני קו הסיום חיכו לי בהפתעה מוחלטת חברים ממשפחת ה"גם וגם". חשבתי שכולם סיימו לרוץ והלכו למלון. כשעלינו על השטיח הכחול, גאווה גדולה השתלטה עלי. הנפתי את הדגל הכי גבוה שהצלחתי וחציתי מאושרת, בוכה ומחייכת את קו הסיום, אל זרועות אוהבות ותומכות. אבא, אמא וחברים. צעירה וטריה אבל עכשיו גם אני מרתוניסטית. או כמו שאבא צעק: ישששששש!!!

3

ריצת המרתון עבורי היא עדות לחוזקה ועוצמה הנבנות ממשמעת והקשבה לגופינו ואותי אישית היא מדרבנת במובנים שונים בחיי האישיים. בכלל, עולם הריצה והספורט מחזק אצלי דברים מאוד חשובים בחיים כמו ביטחון עצמי, חוש התמצאות מפותח וטיפוח חברות טובה במשפחת ה"גם וגם – רצי גונן" ומחוצה לה. כמו שאתם מבינים, אני נהנית מעולם הספורט ובגלל שאני נחשבת לחינוך מיוחד אין לי ממש אפשרות לעבוד בתחום הזה שאותו אני אוהבת אבל זה חלום נוסף אותו אני הייתי שמחה להגשים.
את מרתון וינה עברתי בהצלחה רבה בזכות הליווי והעידוד של אבא שלי במהלך הדרך ובזכות העידוד והאהבה שקיבלתי מהמשפחה ומהסביבה לפני הזינוק. כמו שכבר כתבתי וכולם יודעים הסיסמא שמלווה אותי במשך שלוש וחצי השנים בהם אני מתאמנת באופן רציני היא: מי שמאמין לא מוותר.
המשמעות בעיני של המשפט הזה היא אם יש אמונה הכל אפשרי. למרות כל הספקות והחששות של הימים האחרונים אם ארוץ או לא, חלמתי בלילות על שער הניצחון שהוא שער הסיום של מרתון וינה שאותו סיימתי בסופו של דבר בהצלחה וגבורה. לא ויתרתי. המשכתי עד הסוף והגשמתי את החלום.

צילום: עינת רז, מיקי שמואלי, מאיר ליכט.