לפעמים יש רגע כזה בחיים שבו אתה מבין שהכיוון הוא אחד / לירון תמם

לעלות על המסלול ולהמריא משם

בחיים יש רגעים בהם אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים על מסלול לכיוון אחד, שישנה מגמה מסוימת ואנחנו זורמים איתה. זה יכול להיות מסלול של הצלחה בו שום דבר לא יכול לעצור אותנו או מסלול שמוביל אל התרסקות מפוארת.

אני מניח שבדרך כלל אנשים הנמצאים על מסלול להצלחה מודעים לכך, הם מבינים שהצליחו לעלות על הדרך הנכונה, צוברים ביטחון עם הזמן ואם הם לא עושים טעויות הם גם בסוף מצליחים להשיג את המטרות שלהם. לא מעט אנשים צוברים לצד הביטחון גם יהירות והופכים שאננים, ואז מהצלחה עוברים בשלב מסוים להתרסקות.

לא פעם אנחנו יכולים לראות, מצב בו עולים על מסלול של הצלחה בספורט. למשל במשחק בודד שבו קבוצה שנמצאת בפיגור, מצליחה לצאת ממנו עד לניצחון, או בעונה שלמה שאז קבוצה עולה על מסלול ניצחונות עד האליפות. שום דבר חוץ ממנה (אותו אלמנט של שאננות ויהירות שציינתי קודם) לא יכול לעצור אותה. אפשר לראות את זה גם אצל ספורטאים שנמצאים ב"זון", למשל, כדורסלנים שקולעים 40-50 נקודות בערב ושום דבר לא יכול לעצור אותם, לא משנה כמה הגנות התחלפו מולם, וכמה שחקנים שמרו עליהם.

אנשים אשר נמצאים במסלול הפוך, קרי התרסקות, לא תמיד מודעים לכך או שהם מודעים ומעדיפים להדחיק עד שכבר נהיה מאוחר מדי. לעיתים הם דווקא מתעקשים לעשות דברים בשביל לשנות את המצב, אך הם עושים את זה מתוך פזיזות ופחד, וזה מוביל אותם להתרסק. במקום לעצור, לבדוק את הנתונים ולחשב מסלול מחדש.

מה שאני מתאר לא קורה כאמור רק בספורט, זה קורה בכל דבר בחיים. בין אם בחיים האישיים שלנו ובין אם בחיים המקצועיים. בספורט, כמו בפוליטיקה או עסקים, מאוד קל לראות את זה (אולי בגלל שבתחומים האלה זה מדיד ואפשר לראות את הכישלון או ההצלחה במספרים).

ולמה בעצם אני מספר לכם את זה? כי בשבועות האחרונים זה מה שאני מרגיש, כמו אחד שעלה על המסלול הנכון ומשם הכל התחיל להתחבר לאט לאט. בין אם זה האימונים ובין אם זה התחושות. הכל מתחבר, ומתחילים לראות תוצאות.

מתי זה התחיל ולאן זה הוביל

כדי שאוכל להסביר את הכוונה שלי, אני בוחר להתחיל את המעקב מנקודה מסוימת, אימון ספציפי בו הכל הלך הפוך, אימון שבמובן מסוים מדגים את מה שהיה עד אז, וממנו דברים התחילו להשתנות.

אני בוחר באימון שעשיתי עם חבר בתחילת יולי, ריצה של 15 ק"מ על קצב של 5.11 לק"מ. לכאורה קצב סביר לתקופה (26 מעלות, 70 אחוז לחות), רק שהתחושה שלי הייתה גרועה. מרבית הדרך הוא היה צריך למשוך אותי, ונאלצתי לוותר על קילומטר אחרון מרוב שהרגשתי לא מחובר. לאחר מכן היו כמה אימונים ארוכים, גם אם הם היו בקצבים לא גבוהים כמו שאני רגיל במהלך העונה, הרגשתי תחושת שיפור בתחושה, הרגשתי שאני לא מושך את עצמי בכוח. עדיין דשדשתי אבל התחלתי לראות סימנים ראשונים של שינוי כיוון.

ואז התחיל אוגוסט. פתחתי אותו באימון עליות ראשון בקצב טוב עם תחושה נוחה בגוף, לאחר מכן ריצה של 16 ק"מ בקצב בינוני ומאוזן לאורך כל הריצה, שבוע לאחר מכן, אימון של 6 כפול  900 מטר על 4:40 כשבין לבין הליכה של 100 מטר, וכמה ימים לאחר מכן, אימון עליות של 12 כפול 250 בקצב של פחות מ-4:30, הכל התחיל להתחבר כמו שרציתי.

נקודת הסיום, בינתיים, היתה ריצה של 18 ק"מ עם אותו חבר, במסלול שדומה לזה של אותה ריצה ביולי. בקצב של 5:09 לק"מ, כשעד הקילומטר ה-14 היינו על קצב של פחות מחמש דקות. כל זה בתנאי מזג אוויר של 27 מעלות ו-74 אחוז לחות.

אומנם לא מדובר עדיין על קצבים שקרובים לאלה שאני מגיע אליהם באוקטובר או נובמבר, אז בריצות של 20 או 25 ק"מ, אני עומד על 4:50-5:00 לק"מ, אך אני יכול לראות כאן כניסה מוקדמת למומנטום חיובי. לעומת שנים קודמות בהן השינוי התחיל בשלב הרבה יותר מאוחר, הרי בקיץ עם החום והלחות היה לי תמיד קשה (כמו לרוב הרצים אני מניח) ולכן רק בסביבות אוקטובר הייתי חוזר לעצמי, ברגליים ובראש. בשנתיים האחרונות זה מצאתי לכך הקשר באימונים לקראת המרתון, היה שלב באותם חודשים, בהם הבנתי שאני יכול לעשות את זה, אני יכול לרוץ 42 ק"מ. מאותו רגע רמת הביטחון שלי עלתה, הרגשתי שאני נמצא על המסלול הנכון, ואכן התוצאות שלי השתפרו בהתאם.

הפעם זה אחרת. אני קושר את זה לכך שתוכנית האימונים שלי לא עמוסה מדי כעת ואני נמצא בפרופורציה נכונה מאוזנת, בין האימונים שאני מבצע לבין תנאי התקופה והציפיות שלי. יצא לי לעבור לאחרונה על אימונים שערכתי בשנתיים האחרונות, והבנתי שאין מצב להיות בכושר של נובמבר כבר באוגוסט. מכאן שכל שיפור קטן יוצר תחושה חיובית, גם אם הוא רחוק מהתוצאות האיכותיות שלי. המסגור של הדברים כאן הוא משמעותי. אפשר להסתכל על זה מחצי הכוס המלאה או מחצי הכוס הריקה. זה משפיע על ההתבוננות ומכאן שגם על האימונים והתוצאות.

כמו שכתבתי במאמרים הקודמים, התקופה הזאת היא סוג של שינוי בשבילי. אני עובד אחרת. תוכנית האימונים שהרכבתי לעצמי כוללת יותר ימי מנוחה וזמן התאוששות, אני מבצע הרבה יותר חיזוקים לגוף, שיניתי את התזונה שלי, לאט לאט אני מרגיש את זה, מרגיש איך הסוויץ' קורה, בראש וברגליים.

תקופה של אימונים טובים מזכירה לי תמיד את הפעם הראשונה כשראיתי את ברוס ספרינגסטין בלייב. זה היה במדריד בשנת 2007, הוא עלה לבמה, הלהקה התחילה לנגן ועוד לפני שהוא התחיל לשיר הוא שאל את הקהל  "Is there anybody alive out there?", ומיד החל לשיר את Radionowhere, מהאלבום MAGIC. למה זה דומה? למרות שזה היה השיר הראשון בהופעה, מאותו רגע היה ברור שהוא לא יאבד את זה, הוא יחזיק את הקהל חזק בעניינים ויוביל אותם כל הערב. כך בדיוק היה ואני מניח שלא רק אני הרגשתי ככה באותו ערב. זה היה רגע בו הבנתי שאנחנו נמצאים על מסלול לכיוון אחד ושום דבר לא יכול לרסק אותנו.

לא להיכנע לתחושה הטובה

לצד התקופה הטובה שעוברת עלי בשבועות האחרונים, אני יודע שעוד יגיעו אימונים רעים. הרי אי אפשר כל הזמן רק לטפס למעלה ורק להרגיש טוב. ימים רעים כמו ימים טובים עוד צפויים לנו. כשהרף יעלה ורמת הקושי תשתנה, סביר להניח שיהיו לא מעט אכזבות, אצטרך לדעת לקבל אותן. שהרי בסופו של דבר, זה חלק בלתי נפרד מתהליך של אימונים- למידה ושינוי.

אני מתאר את המצב באופן הבא: עד עכשיו הייתי במגרש מסוים, דשדשתי בו כמה שבועות, יותר מדי סיבות גרמו לי להישאר על קצבים מאכזבים. עכשיו אני במגרש אחר. הרבה יותר נוח. אני לא בטוח שזה כלל קשור לרגליים ולא קשור לראש, זה כמו שספורטאי שובר שיא עתיק יומין, וכתוצאה מכך מרגישים ספורטאים אחרים, גם כאלה שלא שברו את השיא עדיין, שמשהו השתנה ושזה אפשרי.

מה ההבדל בין המצב עכשיו למצב קודם או למצב רגיל? ראשית, הזמנים התקצרו, אני מגיע כבר לקצבים שדומים יותר לאלה שאני מכיר מאזור אוקטובר-נובמבר או פברואר-אפריל, והתרחקתי מהקצבים ששל יולי-אוגוסט בתקופה קצרה יחסית. שנית, בעבר הקצבים האיכותיים נקבעו בתוך תוכנית אימונים שלמה, על רצף אימונים ממושך ולא בתוכנית חלקית. שלישית, פעם אחרונה שהרגשתי טוב לגבי הריצה  שלי הייתה בסוף מאי. רצתי 22 ק"מ על קצב של 5.10 לק"מ. אחרי האימון הזה נכנסתי לניתוח, אחריו הקצבים השתנו. מאחר וחלפו כמה שבועות מאז, הגיע הזמן שארגיש טוב באימונים, לא? רביעית, זה פתח, אומנם צר עדיין, ובכל זאת פתח ממנו אפשר לפרוץ קדימה. וכל זה, כאמור, קורה כבר באמצע אוגוסט.

כשאני בוחן את הסיבות לשינוי ברור לי שלא מדובר רק בשינוי של תנאי מזג האוויר (ברור שככל שהקיץ יעבור, עומס החום והלחות ירדו אז יהיה קל יותר להתאמן ולהגיע לקצבים איכותיים, אבל אנחנו עדיין לא שם), הרי הטמפרטורות נעות עדיין סביב 25-27 מעלות (גם כשאני יוצא לרוץ בחמש או חמש וחצי בבוקר) והלחות נעה סביב 70 אחוז ומעלה, גם המסלולים לא השתנו (למרות שמבנה האימונים השתנה במקרים מסוימים). מה שכן השתנה אצלי זו התזונה, אני צורך הרבה פחות פחמימות ומתוקים, יותר חלבונים וירקות, ואני עושה הרבה יותר חיזוקים ברגליים ובחזה, אז אני מרגיש הרבה יותר חזק ונינוח פיזי, התוצאות מביאות גם לנינוחות מנטאלית.

מה שמוביל אותי לנקודה האחרונה. אנחנו כבר באמצע אוגוסט, עונת המרוצים בפתח, אני רשום כבר ל-4 מתוך הרשימה שלי, עד ינואר, כולל חצי מרתון טבריה. יש תוכנית ברורה עד סיום הפגרה וברור לי מה אני רוצה שיהיה אחר כך, אז מתחילים לצבור תאוצה. אם אשתמש בפראפרזה על דברים שמולי אפשטיין העיר במהלך הפרשנות שלו בריצת המרתון מאליפות העולם האחרונה, המוח יודע כשאנחנו עומדים להתחיל או לסיים משהו, אז הוא גורם לנו להאיץ. אולי גם אני יודע שאוטוטו מתחיל הדבר האמיתי, אז אני מתחיל להרגיש את השינוי באוויר.

מה עכשיו?

בעוד חודש אני אמור להשתתף במרוץ של עמותת אתגרים. בינתיים מתכונן למרוצים האלה עם אימונים מהירים, כשמדי שבת אני רץ את ריצת הנפח, בתקווה שעד סוף הקיץ אספיק לעשות ריצה של 26 ק"מ לפחות. הנפח השבועי שלי עומד כרגע סביב 50 ק"מ. מתוך כוונה להתחיל ולעלות אותו בספטמבר, לקראת אימוני חצאי מרתון הצפויים בהמשך.

לירון תמם רץ במרתון טבריה מאמר מאת לירון תמם ,

כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט,

בעל אתר שירים חדשים פרי עטו.

מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב לכל הכתבות של לירון תמם.