לזה לא ציפיתי / אסף מיכאלי

לזה לא ציפיתי - מרתון טבריה

אני לא רץ מאד מנוסה, זאת הפעם השלישית בסך הכל שאני ניגש למרתון.

אם זאת למרתון הזה ניגשתי בכבוד, לא ביראה.

כבוד, כי גם אלוף עולם וגם איש ברזל לא מזלזל בריצה של 42.2 ק"מ. הכנה נכונה צריך לעשות.

אם זאת לא היה בי חשש, במהלך כל האימונים הרגשתי וידעתי שאת המרחקים הללו אני יכול לעשות, התאמנתי כמעט בכל מזג אוויר שמדינת ישראל יכולה להציע, כולל אימון בקור של פחות מ5 מעלות.

ידעתי איך הולכת להיות הריצה, ידעתי מה אני צריך לעשות, הקשבתי לגוף במהלך ההכנה, דילגתי על אימון או שיניתי הרכב אימונים בהתאם לתחושה שלי.

עד בוקר המרוץ בקושי הייתה בי התרגשות מיוחדת, ניגשתי למרתון הזה כמעט מתוך הרגל שנרכש אצלי בשנתיים האחרונות, בסוף אוגוסט רמת האימון עולה ולפני ששמים לב אנחנו ב25 ק"מ סתם כך בשבת, מכאן הדרך ל42.2 כבר לא ניתנת לעצירה.

מה שהיה שונה שהחבורה שהקיפה אותי בשנתיים האחרונות התחילה איתי את המסע, אבל אחד אחד פנו לאתגרים אחרים, נשארתי רק עם רן.

בדיעבד, זה אולי הדבר הכי טוב שקרה לי. רן התאמן לקראת המרתון הראשון שלו, אבל היכולות שלו היו כאלו שלקחו אותנו למקומות טובים, כך שמצאתי פרטנר שהתאים לי כמו כפפה ליד.

רן היה שם בכדי לגרום לי לקום כל בוקר ועוד שמח לשמוע את כל סיפורי הגבורה שלי על שני המרתונים הקודמים, מצד שני הצלחתי לחזק אצלו את האמונה שהוא מסוגל ליותר ממה שהוא חושב מבחינת התוצאה, כך שהפכנו לצמד ששורף את כביש 424, על כל 13 הק"מ בכביש הזה ותאמינו לי ספרתי כל מטר בכביש הזה.

אם זאת עדיין לא צפיתי את התרחיש שקרם ענניים וממטרים מול עיני החל מיום ראשון בתחילת השבוע.

זה התחיל בתחזית הראשונה שדיברה שבוע לפני המרוץ על גשם ביום המרתון. בסדר אמרתי לעצמי, שנה שעברה היה קר מאד ואפילו גשום קצת, לא הפריע לי לשפר תוצאה, להיפך, מזג האוויר היה מצוין לדעתי, וזה עדיף, אין רוח מזרחית באזור עין גב, שזה הכי גרוע.


בימים שלישי ורביעי החזאים כבר יותר מדויקים, סערה ביום שישי, ואני? אני אומר זה טבריה, כבר שנתיים בקושי יורד שם גשם, יהיה בסדר.

יום חמישי בערב, אחרי התדריך של רמי שיהיה קר וגשום וחשוב להקפיד על זה ועל ההוא בגלל התנאים אני עדיין מאמין שיהיה בסדר. בשעה 21:15 דני רופ מסביר, גשום מאד קר וסוער, תשארו בבית, פה אני מתחיל להבין שאולי יהיה משהו שונה.

יום שישי קמים נוהל אוטומט, הכל מוכן, יוצאים לטבריה, אין גשם טמפרטורה סביב 12 מעלות, מצוין. בשבע בבוקר נפגש עם רן בלובי של המלון, פתאום השמיים נפתחים, מאות רצים דחוסים בלובי, מחכים שהגשם יירגע, הוא לא יירגע. בשעה 7:15 מתחילה נהירה לכיוון קו הזינוק, אנחנו עוד חושבים שאפשר להשאר יבשים, על זה נאמר מפגרים אבל אופטימיים.

בשרוול הזינוק ברחוב הבנים בטבריה אף אחד לא נשאר יבש, עוד לא יצאנו וכבר כולם רטובים. נייק, סאקוני ברוקס או אדידס, אף מעיל לא עומד בעומס הגשם.

מרתון טבריה 2016 - אף אחד לא נשאר יבש
מרתון טבריה 2016 – אף אחד לא נשאר יבש

יריית הזינוק רן ואני מנסים להצמד לפייסר ולשמור על הקצב שקבענו 5:20 לפחות לחצי המרתון.

את מה שקרה בשני הקילומטרים הראשונים קשה להסביר, כל הרחוב שבו רצים זורם כמו נהר, אנשים מנסים לברוח מהמים ונתקלים בעוד מים. 2 קילומטר עברו, כולנו ספוגים בעיקר בכפות הרגליים, והגשם ניתח על ראשנו ללא הפסקה עוד מלפני הזינוק.

אחרי 2 קילומטר יוצאים מטבריה, אבל הפייסר איננו, רן ואני עם עצמנו ועם הגשם.

את מה שיקרה עד קו הסיום הסביר פורסט גאמפ בסרט, פתאום הגשם ירד והוא לא הפסיק, הגשם ירד בכל הצורות שאפשר, מלמעלה, מלמטה מהצד, על הפנים ועל הגב, עם רוח בפנים ועם רוח מהצד, טיפות קטנות או כמעט ברד. בכל צורה אפשרית רק דבר אחד לא קרה, הוא לא הפסיק.

מרתון טבריה 2016 - Photos RunnerScanner 4עם זאת החצי הראשון הולך בסדר, אנחנו מבינים שהתוצאה תהיה מעט יותר איטית היום אבל זה לא חשוב, מרתון כזה חייבים לסיים, יש בריצה היום משהו מיוחד.

מייד אחרי הסיבוב בחצי הדרך התנאים הופכים אפילו מבאסים יותר, הגשם מתחזק, הרוח בפנים והקטע הזה נמשך 9 ק"מ בערך 50 דקות של ריצה קשה מאד, אם זאת אנחנו מצליחים לשמור על הקצב, אבל יש מחיר. בפעם הראשונה מאז שהתחלתי לרוץ לפני שלוש שנים, ברך ימין מאותת שיש בעיה, אני מתמודד אם המידע הזה בדרך היחידה שאפשר, אני מסביר לה ( לברך )באופן רציונלי  שאני עסוק עכשיו, השעה בערך 10:00 בבוקר, אני אתפנה אליה סביב 11:25 ואז יהיה לי זמן, זה עובד.

הזמן עובר הקילומטרים חולפים רן ואני מושכים אחד את השני כל אחד ברגעים הפחות טובים של כל אחד מאתנו ופתאום בלי לשים לב, העלייה של בית ירח עוברת והקילומטר ה34 גם, אנחנו מבינים שמכאן אין קטעים קשים וגם הקיר כבר לא יגיע, נכון שקשה והגשם לא מפסיק, אבל עכשיו הוא כבר לא מפריע. אנחנו למרות הקושי מתאפסים על עצמנו ומתחילים לשייט לכיוון הסוף. פתאום השלטים 37, 38, 39, 40, 41 עוברים, אנחנו בקילומטר האחרון, הקהל כבר נמצא על המסלול, אנחנו מגבירים קצת, כמו שאמרנו אחד לשני, לסיים בסטייל.

הנה קו הסיום, מסתבר שהוא בעליה, כל המשפך זורם מים כמו נהר, לאף אחד זה לא מפריע, בפעם הראשונה פותחים את העליונית, זה עובד, הכרוז מכריז : רן שוורץ ואסף מיכאלי מקבוצת עוצמה.

הזמן 3:51:19, נכון לא שיא, אפילו קצת רחוק ממנו ( 8 דקות ) אבל המרתון הזה היה אחר, לא יודע אם יהיה עוד אחד כזה. זהו סיימנו, תמונות למזכרת, כוס קפה חם, מדליה לילדים וזהו זה פתאום נגמר.

אבל אני יודע, זה היה מרתון שכל מי שרץ אותו, בין אם הוא מקצוען של 2:16:00 או חובבן, לא ישכח, זה היה מרתון קשה מאתגר, כזה שמוביל אותך לקצה גבול היכולת, כזה שאני שמח שעשיתי.

מרתון שגורם לך להגיד תודה לכל האנשים בדרך שעזרו, לחברי קבוצת עוצמה שרצו איתי ותמכו בי כמו תמיד, לאור שטיפלה בי במקצועיות, כמובן לרמי מיכאלה הבלתי ניגמר, לרן השותף המושלם, שאני רק מקווה שנמשיך לרוץ עוד הרבה ביחד, ומעל לכולם ליעל נעם ואלון שקיבלו באהבה את הטרוף הזה שנקרא מרתון, בלעדיכם זה לא היה קורה.

אני לא יודע מה יקרה בשנה הקרובה, אבל המרתון הזה פתח אצלי קו מחשבה חדש על גבולות היכולת.

מאת: אסף מיכאלי