כל הדרכים מובילות ל…אילת / דנה מורן

ביום שישי אחד בנובמבר אשתקד, ארבע שעות אחרי אור ראשון, מיוזעת, עייפה ומתרגשת, חציתי את קו הסיום של המרתון המדברי בפעם הראשונה. שניה לאחר מכן, עוד לפני שהדופק ירד, כבר ידעתי שאגיע לפה שוב לאותו מסלול שטח מיוחד.

אז למה לרוץ דווקא את המרתון המדברי?

נופי אילת הם יחודיים לארצנו הקטנטונת. הנוף של הר שלמה והר שחמון, נחל רודד ונטפים והקרבה הזו לים.. זהו נוף ייחודי רק לקצה הזה של הארץ והוא שמשך אותי לרוץ את המרתון הזה בפעם הראשונה.

במדבר יש איזשהו שקט בלתי מוסבר ושלווה מאוד מיוחדת. למרות שיצאתי לריצה חמושה באזניות – נפטרתי מהן במהרה, נתתי לראש לבחור לבד את השירים שהוא רוצה לשמוע ומתאימים לנוף המהפנט הזה.

קצת לאחר שנכנסתי לקצב שיוט, שמתי חיוך על הפנים ורק נהנתי להביט, לא על השעון! על התצורות המיוחדות של הסלעים, על הפרחים שמתאמצים בכוח לגדול בתנאים האלו, על היכולת של הטבע לייצר סקלת גווני חום צהוב מרהיבה ועשירה (בכל זאת מעצבת פנים...) ועל האנשים.

רצי שטח, לטעמי, קורצו מחומר אחר. צריך יותר מהתשוקה לתוצאה מרשימה כדי לבוא עד לפה ולרוץ על האבנים הקטנות. צריך כנראה לאהוב את הארץ. מרבית הרצים הללו נהנים מהדרך לא פחות מאשר מקו הסיום ורואים את המאמץ והחיוך ביחד על פניהם. כזו היא ריצת שטח ודברים ייחודים כאלו מזמין המדבר.

אני גרה במרכז, אבל כחיית שטח ותיקה (40+) יוצא לי להסתובב לא מעט בשבילים. אני אוהבת את הארץ הזו קצת יותר מדי וגם קצת יותר מאחרים מתרפקת על הנופים המגוונים שלה.

אני נוהגת להשתתף בריצות שטח רבות, שבחלקן הן ריצות-טיול ולהעריך את היופי שאני רואה תוך כדי ריצה ולהתרגש - בחיי, מי שרץ לידי שומע מדי פעם קריאות התפעלות... אפילו מסתוונית קטנה שהרגע פרצה מהקרקע...וגם אחר כך צריך להתמודד עם התמונות הרבות שאני מצלמת... אבל זה כבר סיפור אחר:)

עם כל הפסטרוליות והכיף, מרתון זהו מרחק שאינו מה בכך ומרגע שנרשמתי הבנתי שעליי להתכונן לאתגר הזה. רצה בכירה אמרה לי פעם שהדרך למרתון לרוב חשובה יותר מהאירוע עצמו..שעות רבות אנחנו משקיעים בדרך הזו ולכן, מעבר לתועלת של המרחק והזמן, חשוב שנהנה ממנה.
מאותו רגע זה המוטו שלי. אני באה להנות!

להכנות למרתון התאספנו כמה חברים משוגעי שטח והחלטנו שאנחנו באים להנות!. בנינו מסלולים מיוחדים ושונים שמוסיפים לאימונים את מימד ההנאה והכרת הארץ, כך שמצאנו את עצמינו רצים בין מטעי תפוחים במורדות החרמון, מטפסים ויורדים את הר מירון, חולשים על בקעת צין ועין עקב... ומשתתפים בהיירוס אולטרה מרתון... כמעט במקרה.

בעוד פחות משבועיים אעמוד שוב על קו הזינוק. עבורי זו הזדמנות נהדרת להגיע אחת לשנה לאזור הקסום הזה ולהנות ממה שלהרים האלו יש להראות לנו. בעיקר חשוב לי שוב להתענג מהנוף, מהצבעים ומהאנשים.

אחרים יספרו עד כמה האירוע מתוקתק ומתוזמן וערוך ברמה מאוד גבוהה. אני רוצה לתת את הקרדיט בראש ובראשונה למסלול ולטבע...

הקליקו לעמוד הפייסבוק של דנה מורן

אז שיהיה לכולנו בהצלחה!