כל הדרך אל הישראמן

או – איך שכנעתי את המאמן שלי שאני יכול לעשות איש ברזל?

מאת: מושיק כהן. תמונות: zalemoti

 

את השורה שסוגרת את הסיפור שלי, אגיד כבר עכשיו:
סיימתי את תחרות איש ברזל (ישראמן נגב 2015) ,כאשר נהניתי כמעט מכל הרגעים שאומרים שהם קשים, בעיקר בזכות העובדה שהיה לי מאמן מצוין, שהוא גם בן אדם משכמו ומעלה.

ועכשיו להתחלה –
חיפשתי קבוצה להצטרף עליה שמתמחה בטריאתלון, הקריטריונים היו ברורים לי מאוד:

  1. מאמן מקצוען – שיודע להעביר אימון, אבל גם מבין למה עושים כל תרגיל ולא מקריא מהספר, אלא מבין את הנחיצות והאפקטיביות של כל אימון.
  2. מאמן שהוא בנאדם – אנושי, חייכן, שמשרה אווירה נעימה, שהאימונים מועברים בצורה רצינית ומקצועית אך לא באווירה של טירונות, הרי בסופו של יום זה תחביב.
  3. קבוצה מפרגנת, תומכת, שבאה להתאמן ולמצות את עצמה מצד אחד אך שומרת על צניעות, חיוך, ותמיכה.

אחרי לא מעט חיפושים, מצאתי את הקבוצה, לצורך ההכנות לתחרות, קבוצת RoadRunner בהנהגתו של ניר יגודה.
ההתחלה הייתה קשה.
התחלתי לשחות, בלעתי הרבה מים ובאימוני חיזוקים די השתרכתי מאחור.
לאחר מכן הצטרפתי לאופניים ולריצה.

שאלתי אותך אם אפשר שתאמן אותי לאיש ברזל ענית 'לא', מאוד חד וברור. לא הבנתי למה.
בפעם השניה ששאלתי – אמרת ש'הזמן קצר מידי ושאני מסתכן בפציעה, עדיף לעשות דברים לאט אין למה למהר', עדיין לא הסכמת.
בפעם השלישית, שוב אמרת לא.
רק בפעם הרביעית הסכמת בתנאי אחד: "התכנית תהיה לאיש ברזל מלא, אבל יכולה להשתנות במחנה האימונים אם אראה שאינך מוכן ותעשה את החצי". "אה", והוספת "תכין את עצמך לתקופת גיהינום".

התחלנו ביחד:
קיבלתי תוכנית, מתחיל אימון ריצה ואתה מבקש ממני לרוץ לאט, אני לא מזיע. הרבה מחשבות עברו לי בראש אבל בעיקר התמקדתי באחת:  הוא בטח לא מכיר אותי מספיק, במשוב לתכנית אעביר את הדפקים שלי ושבוע אחרי זה קצבי הריצה ישתנו.
אימון אופניים: בדיוק ההפך. עובד חזק, אני די נקרע יוצא מאזור הנוחות שלי. עולה על הטריינר – "מכשיר העינויים השבועי שלי" כל דקה מרגישה כאינסוף.
אימון שחייה: לא מצליח לחשוב, עסוק בעיקר בלא לבלוע מים.
קצב הריצה לא משתנה. מתלבט מה לעשות, אך לאחר שיחה עם חבר שאומר לי: "שחרר, תן לו להוביל" החלטתי לזרום, בדיעבד זה היה אחלה טיפ.
באופניים – עולה ויורד את נס הרים, ושוב עולה ויורד, ושוב. והמלצות לפרוטוקול אוכל. ועוד טיפ קטן ועוד אחד. בשחייה – המחשבות התחילו לעוף, הפסקתי לבלוע מים. אבל שומר על קצב נעים – מחר שוב עולה ושוב יורד את נס הרים, לא רוצה להגיע גמור.
ובריצה – אני רץ, מתחיל בחושך והחבר'ה מתחילים להגיע, החבר'ה עושים תרגילים ואני רץ, החברה צוחקים ואני רץ, החברה הולכים ואני רץ… ולכל אורך הדרך אני מתייעץ איתך, המון ווטסאפים שלי, המון תשובות שלך. מנסה לרשום הכל, להקפיד על הדברים הקטנים – בסוף זה מה שעושה תחרות למוצלחת.

הגענו למחנה האימונים החבר'ה אומרים שהיה עמוס וקשה. אני לא זוכר.
זוכר רק  שהיה קר. בעצם לא קר, קפוא.

והימים עוברים והתאריך מתקרב, ותדריך אחד על אחד, רושם הכל, המון דברים קטנים:
שלוקים קטנים, ג'ל בין סיבוב לסיבוב בשחייה, לבוש שצריך, שטוחים, אוכל, שתיה, עבודה.

ואז ציינת שתלווה אותי עם האופניים בריצה. שתי מחשבות רצו לי בראש:
הראשונה: זה ארוך, הוא הולך ללוות אותי את הכל? השנייה: אני אוהב שקט בריצה.

ומגיע יום רביעי, הכל מועמס, מתכונן לנסיעה בערב, מקלחות לילדים.
איך מסבירים לתאומים בני שש ולילדה בת 4 מה אבא הולך לעשות ביום שישי. שואלים אם אני אזכה בגביע, ואז אני מסביר שכל מי שמסיים את התחרות הוא אלוף.
ויהלי, הבן שלי שואל כמה זמן זה.. איך מסבירים לילד בן שש את כמות השעות שיעברו עד שאסיים.
ניסיתי לתאר לו את הזמן דרך הסדר יום שלו: כשאבא ישחה בים הוא יתעורר, אמא תארגן אותו בבוקר, כשהוא יגיע לגן אני בדיוק אהיה על האופניים, לאחר מכן א. צהריים, מקלחות, פרק של קופיקו, שנת צהריים ואני עדיין אהיה על האופניים.. אני מרגיש את העיניים שלו נפתחות נראה לי שהוא מתחיל להבין אני חושב לעצמי. אתם תלכו לסבתא, תאכלו ארוחת ערב, אחרי זה פפוקורן ואז אני אסיים. ואז שמעתי אותו אומר – וואו אבא איזה אלוף, ולרגע הרגשתי כזה.

ובדרך למצפה רמון בנסיעה, אני מתחיל להרגיש את הפרפרים, המסע מתחיל אני אומר לעצמי, ולרועי שנסע איתי וגם משתתף. קם בחמישי לזריחה על המכתש, אני מרגיש שהולך להיות מדהים.
החלטנו לרדת לאילת דרך מסלול התחרות, ובדרך הדגלים של התחרות, ושלטים- של תחנות הזנה ומרחקים. הרימו פה הפקה אני אומר.

זה נראה טוב, והכניס אותנו לאווירה.
ויורדים את הירידה לנטפים, הים האדום נפרס, מחר בשקיעה אני ארוץ כאן, עם הנופים המדבריים האלו ומזג האוויר הצפוי זה הולך להיות מושלם. ובכניסה לעיר,רכבים עמוסים באופניים, ומיליון אנשים עם בגדי ספורט, כשביניהם מסתובבים המון ילדים קטנים.
בטח ביום ראשון הם יגידו בגן עם המון גאווה שאבא או אמא הם אנשי ברזל.
אוספים את הערכות, הכל מתוקתק. אפילו תפרו את המספר שלי לתיק.
הייתי בהמון אירועי ספורט בארץ, כאן זה מרגיש חו"ל – הפקה מהודקת, ומושקעת. שיחקו אותה אני אומר לרועי. התרגשות, אנרגיה, הכל מתערבב, מכאן הזמן טס – נכנסים לתדריך, מכינים את הציוד, תדריך קבוצה ומחכים למחר.

וחימום, וזינוק, ובלגן בבטן, ונטפים, והזמן מתחיל לרוץ.
ופתאום עוד טיפ קטן שלך שנזכרתי בו והציל לי את התחרות, ושלוקים קטנים – בנוהל, שוב עצה ממך שהצילה אותי. מגיע החצי השני של התחרות מבחינת שעות ואני מאוד רענן. החלפה בין אופניים לריצה של ארבע דקות..
מתחיל לרוץ פוגש אותך ואת עומרי בכיכר שחמון – אחרי כל כך הרבה זמן שהייתי בשקט, המילים יוצאות לי מהפה בשטף. והאושר בשמיים..
שמחתי שאתה שם. ואז מישור, ואיזה קטע זה בדיוק הקצב שרצתי באימונים, והיה לי נעים, והרגליים זזות כמו מכונה. קראת לזה: "לאלף איש ברזל".
ושוב התייעצות איתך: הדברים הקטנים, העצות האלו אני אומר לעצמי עכשיו אחרי שהתחרות נגמרה עשו לי את התחרות. מאמן מקצוען הציל לי את התחרות.
ואחרי כמעט 30 ק"מ נזכרתי שאני אוהב שקט. אוהב את השקט בריצה.
והיית שם כדי לזהות את זה, ונתת לי את הלגיטימציה לבקש את השקט. מאמן שהוא בן אדם הציל לי את התחרות. ואז עוד ג'ל שביקשת שאקח ועוד אחד, לקחתי אותם, כי ידעתי שאתה לא מבקש סתם שאקח אותם. והם עזרו.

והסוף – הרגשתי גאווה ללבוש את החולצה של RoadRunner.

מה הלאה?
אחרי שמסיימים מבינים טיפה יותר למה זו נחשבת לאחת התחרויות הקשות בעולם.
בעבר, תמיד היה יעד, תמיד הייתה עוד פסגה לטפס עליה, ופתאום אני מרגיש שטיפסתי לפסגה הכי גבוהה על הרכס. עכשיו נותר לי לרדת בזהירות מהרכס, לחבק את רעות אשתי, ואת עומר, יהלי ומתן הילדים הכי מדהימים בעולם ולעצור לנשום.

השתנו בי הרבה דברים בזכות ההשתתפות בתחרות המדהימה הזו, אני רוצה לתת להם לחלחל פנימה, להיות איש ברזל לא רק של התחרות אלא גם של המשפחה המדהימה שלי.


02300