יש חיים אחרי טבריה / לירון תמם

לפני שהתחתנתי, בזמן שאשתי ואני היינו עסוקים בהכנות לאירוע, ניהלתי שיחה עם בת דודה שהזהירה אותי שאחרי האירוע אחוש תחושת ריקנות ונפילת מתח חדה, ולכן היא המליצה לי שאחפש פרויקט אחר שימלא לי את הזמן.

מאמרים רבים עוסקים בנפילת המתח שנוצרת אחרי שמסיימים מרתון, בוודאי אם מדובר במרתון ראשון. פתאום מתפנים חלונות של זמן, פתאום הראש פנוי למחשבות אחרות, פתאום אין איזה תאריך יעד להשקיף עליו, שלא נדבר על כך שאין יותר את ההתרגשות הגדולה שהיתה קודם לכן כמעט בכל יום. כעת צריך למצוא משהו חדש שירגש או פשוט לשקוע בשגרה. חלק מהמאמרים ממליצים לסמן יעד חדש, אפילו רחוק, בשביל שהמתח לא ייאבד ותהיה מטרה חדשה להגשים, במאמרים אחרים נטען שזה דווקא לא חכם, עדיף לתת לדברים להירגע ורק לאחר מכן להתחיל לתכנן תוכניות.

אני לא אשקר יש הרבה יתרונות בתקופה הזאת, פתאום הבקרים חופשיים יותר, אפשר לאכול קצת יותר, לישון קצת יתר וללכת לישון מאוחר יותר, פתאום אין חשש שמה נהיה חולים או נפצע, אם זה יקרה נתאושש, לא נפסיד כלום. לא שאני מצפה שזה יקרה אבל אם זה יקרה, הלחץ לא יהיה כמו שהיה לפני המרתון.

אך אין ספק שהיתרון הגדול של הימים האלה, הימים שאחרי סימון היעד של 42 ק"מ, הוא שפתאום הכל נראה קטן מדי. שוב יש מי שיסתכלו על זה בצורה פסימית, מה יכול להתמודד עם ריצת מרתון, איזה ריגוש כבר יכול לעמוד מנגד? עוד ריצה של מרתון? זה עוד מאותו דבר בסך הכל. אך אפשר להסתכל מהצד הנכון, האופטימי, אם רצנו 42 ק"מ במשך למעלה משלוש שעות, אז פתאום כל דבר נראה קטן ואפשרי. מה זה לרוץ 10 ק"מ או 21 ק"מ? מה זה לכתוב עשרים מאמרים ביום (שזו עבודתי), מה זה לעשות דברים שנגמרים תוך שעה? בכלל החבר'ה שרצו במרתון בטבריה יכולים להוסיף לעצמם בונוס, אם הם שרדו את הריצה בגשם ונאלצו להיכנס לכל שלולית, אז מה זה יהיה בשבילם לרוץ בסערות הבאות?

4-לירון-תמםאפרופו שגרה ויעדים, אחד הדברים שכנראה לומדים עם השנים זה שהדברים לא משתנים באמת. אם בתור ילד הייתי חי בתחושה שאחרי תאריך מסוים בו אמור להתרחש משהו חשוב עבורי (נסיעה לחו"ל, גיוס, מבחן, כל דבר) הכל ישתנה, הרי שהיום אני יודע ששום דבר לא באמת ישתנה, אחרי המרתון, נחזור לשגרת חיינו, ימשיכו הריצות, ונמשיך ליעד הבא. זה אולי נשמע פסימי אבל זה לא, זה דווקא מאוד אופטימי, כי אם בתור ילד התאכזבתי כשגיליתי כששום דבר לא קרה, כעת אני מבין שזו צפיית שווא, צפייה מיותרת, ואני פשוט ממשיך בדרכי אל השלב הבא.

לצד היתרונות שמניתי של התקופה שאחרי המרתון, יש גם כמה דברים פחות נעימים. פתאום מסתכלים על דברים שהתרחשו בזמן המרתון בצורה קצת יותר עמוקה, פרופורציונאלית. פתאום אפשר לחקור את מה שהיה בצורה אחרת, יותר שקולה.

אז נכון, היה הישג אני לא מסתיר את זה, והוא היה די טוב למען האמת, אך זמן המטרה היה שונה, זמן המטרה היה 3:30 ש', אז איך הגעתי לפחות מזה? פתחתי קצת יותר מדי מהר ממה שהייתי צריך (5 שניות בממוצע יותר מהזמן שהייתי אמור לרוץ), במילים אחרות, לא עמדתי ביעד הראשון שהצבתי לעצמי וזה לפתוח לאט. ניסיתי, במשך כל הקילומטרים הראשונים אמרתי לעצמי, תפתח לאט, נכון, שמרתי על קצב אך זה פשוט היה קצב מעט מהיר מדי. זה פגע בי ב-12 הק"מ האחרונים.  אומנם סיימתי את המרוץ על הרגליים, ורצתי את כולו, לא עצרתי לרגע, אפילו הצלחתי לסיים בזמן המטרה המקורי שלי, מה שמוכיח שהיכולת קיימת. לגבי המשמעת, נו יש עוד על מה לעבוד. מניח שזה עניין של ניסיון, לדעת לזהות את המצב.

כל הכנה למרוץ, לא משנה אם מדובר במרוץ של 10 ק"מ או מרתון, מתחלקת לשני חלקים. חלק אחד מתייחס לנפח של הריצה, כאן ההכנה עוזרת לעבור מרחקים ארוכים בלי שניפול מהרגליים, וחלק שני שמתייחס למהירות ועוזר להשיג תוצאות טובות. אם נעבוד רק על חלק אחד, החלק השני לא יתבצע ולא עשינו כלום בכך. אני התאמנתי על שניהם בצורה אופטימאלית, בזכות תוכנית האימונים המאמן והמשמעת שלי (אם יורשה לי לומר בשיא הצניעות), הבעיה היא בתזמון, וכידוע תזמון זה הכל בחיים.

מרתון טבריה 2016 - לירון תמם ואשתונקודה אחרת שבחנתי היא כשהגעתי לקילומטר ה-32, שזה המאני-טיים של המרתון, לא הצלחתי להגביר את הקצב. כמעט כל מי שרץ מרתון בעבר ודיברתי איתו על כך שאני עומד להשתתף בפעם הראשונה בעצמי בריצת מרתון, הסביר לי שבקילומטר הזה, פחות או יותר מתחיל המרתון, כאן מתחיל הדבר האמיתי. אז מצד אחד, הראש עבד, הכוח הפנימי שבי עבד, לא עצרתי, לא חשבתי לעצור, עם כל הכאב, אפילו נהניתי. מצד שני, וזה מתקשר לנקודה הראשונה שציינתי, לא הצלחתי להגביר את הקצב אלא להיפך, לאט לאט הוא ירד. מה שאומר שלא הגעתי מספיק מוכן לחלק הזה. מבחינה פיזית אין ספק שזה נבע מכך שההתחלה היתה מהירה מדי, מבחינה מנטאלית, אומנם לא נשברתי מה שאומר שכן הייתי מוכן, אך גם לא הפנמתי מספיק לפני הריצה את החשיבות של שלב זה במרתון. כלומר לא הבנתי לעומק עד כמה הוא משמעותי. אז בזמן ששמחתי על כך שרצתי את כל המרתון, לא התייחסתי לנקודה הזאת. כעת שיש זמן פנוי, ואני נאלץ לקבל את הנקודה הזאת.

יש עוד נקודות שיצא לי לחשוב עליהן אחרי המרתון, למשל, אולי לא הייתי צריך לנסות לעקוף כל שלולית, הרי בסופו של דבר גם ככה נרטבתי, אולי הייתי צריך לשתות בכל תחנה ותחנה (ניסיתי אך לא תמיד הצלחתי), אולי הייתי צריך לקחת איתי יותר ג'ילים מאשר הכמות שלקחתי (4) ועוד.

אני יודע שהתעסקות עם שאלות כמו "אם", ו"מה היה קורה אילו" הן מעוותות ואין בהן תועלת רבה, אך הן הכרחיות ברמה מסוימת, אחרת איך לומדים? וחוץ מזה, אם לא נלקה את עצמנו, מי יעשה את זה בשבילנו?

חוץ מלחשוב על מה שהיה ומה יכולתי לעשות טוב יותר, הימים שאחרי המרתון כוללים גם שני חלקים נוספים.

חלק אחד הוא התאוששות וחזרה לריצה סדירה. בימים הראשונים רק הלכתי, אחר כך הוספתי להליכה גם ריצה קלילה מדי כמה מטרים, וכך תוך מספר ימים ויתרתי על ההליכה ונשארה רק הריצה. לא ריצה מהירה, לא ריצה ארוכה, אך מצאתי את עצמי כבר רץ 10 -11 ק"מ ומצליח לרדת מחמש דקות לקילומטר. מספר ימים אחרי המרתון כבר מצאתי את עצמי רץ עם הקבוצה ושבוע אחרי כבר רצתי אימון שכלל קילומטרים על 4.30 דק' (כל זה בגשם, כנראה שהוא עדיין כאן למרות הכל). מלבד החזרה לאימונים, יש מס'זים לרגליים, מתיחות, מנוחה וגם לא מעט אוכל, עליו אני לא מוכן לוותר.

חלק שני מתעסק בתוכניות לעתיד. בסוף פברואר יש את מרתון ת"א, שם אני מתכוון להשתתף במסלול של 10 ק"מ. כשהמטרה היא לשבור שיא, כלומר לרדת מ-44 דקות. המאמן טוען שזה אפשרי, אני מקווה כך. שבועיים לאחר מכן, יש את מרוץ כפר סבא, גם הוא  10 ק"מ. מצד אחד מדובר במסלול בעייתי, יש בו כמה עליות לא פשוטות, מצד שני, זה מסלול ביתי שאני נוהג לרוץ אותו כמעט מדי יום, אז זה יכול לעזור.

בטווח הרחוק, אני מקווה לעשות מרתון נוסף כבר בשנה הבאה, עד אז אחפש לעצמי ריגושים חדשים או שפשוט אתמכר לשגרה.

 

מאמר מאת לירון תמם , כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט, בעל אתר שירים חדשים פרי עטו. מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב.

לכל הכתבות של לירון: בדרך למרתון טבריה חושבים על החיים.