חוזרת לנשום – ערד מצדה לזריחה / מיכל רג'ואן

"מה חשבתי לעצמי כשנרשמתי למירוץ הזה?". זו הייתה המחשבה היחידה שרצה לי בראש עד שהגענו לערד בשעה 19:00.

יותר משמונה חודשים עברו מאז שעמדתי על הקו הזינוק במטרה לתת כמעט כל מה שיש לי, רציתי קצת לאתגר את עצמי, קצת כדי לטעום את הטעם של הסיפוק הזה בסוף, כמובן שהכל היה תלוי בדורבן שהחליט להישאר איתי מעבר לצפוי.

מיכל רג'ואן - שמחה בעיניים00:30 בלילה, אני, ערה בשעה כזו ועוד בשביל לרוץ, יש יותר הזוי מזה? מסתבר שיש, כי כמוני היו עוד 1500 איש באותו מתחם. התרגשתי קצת, האנרגיות האלו, לראות את כולם, לדעת שעוד רגע אהיה על קו הזינוק למירוץ המאתגר הזה, שאין לי מושג מה המסלול שלו וטוב שכך.. המולה של רצים שנראים כמו ששעת צהרים עכשיו בחוץ, זכר לעייפות לא קיים במתחם הזה, המון סלפי, אנשים וירטואליים פוגשים את האנשים האמיתיים ממש פנים מול פנים ונותנים "לייק" על ידי לחיצת יד או חיבוק, תצוגת אופנה של תלבושות ריצה, ווואו, איזה כיף כאן!

"אנחנו נעלה את העלייה הזו?" שאלתי, בעודי מסתכלת עליה, "ברור,  זו העלייה הראשונה של המירוץ"..

ואז שאלתי את עצמי שאלה שהתשובה עליה לא פשוטה "מתי התחלתי לפחד? מה היה השלב בחיים שלי שהתחלתי לפחד, לחשוש שאולי כדאי להוריד קצת את הרגל מהגז, קצת לוותר לעצמי" ספגטי של מחשבות ודיבורים עם עצמי (אתם יודעים כבר שאני ממש טובה בזה)…

"מיכל, אולי די, את אומרת לכולם שהכל בראש ואת מנמיכה ציפיות? את יודעת שאת חזקה בראש, במקרה הכי גרוע תורידי קצת אבל אל תחשבי על זה מעכשיו! באמת? בשביל זה באת עד לכאן?"

מיכל רג'ואן - וברק דוד

נשמתי עמוק, יריית הזינוק, 1300 רצים לערך התחילו את הריצה "להתחיל לאט, להתחיל לאט, להגביר בהמשך", העלייה הזו, על ההתחלה הרגל התחילה לכאוב לי "מיכל, זה בראש את יודעת שזה בראש, תרוצי, תמשיכי לרוץ אפילו לאט" חשבתי על דברים אחרים, הסתכלתי קצת מסביב, והמשכתי..

ערד מצדה לזריחה - רצים ופנסים

לא ידעתי שירידה יותר קשה מעלייה, עקפו אותי בירידות הראשונות, ואני מסתכלת עליהם קצת בקנאה, קצת בחיוך ואומרת לעצמי "לכל שבת יש מוצאי שבת".. אראה את חלקם בחצי השני של המירוץ.

בקילומטר ה – 5 בערך באמצע עלייה, כשאני עם המסך היורד שלי,  מנסה להתרכז בנשימות, הגיע  איזה רץ, עם ריצה קלילה כזו, מחוייך ודופק קצב 60 בדקה (שלי היה על 180 פלוס), והתחיל לדבר איתי.. הזעפתי לו פנים ואמרתי לו שקשה לי לדבר בזמן הריצה…הוא הבין את הרמז והמשיך הלאה.

אני לא סנובית, באמת, פשוט בא לי לרוץ בשקט שלי, במיוחד כשקצת קשה לי …

לא יודעת להצביע באיזה שלב זה הגיע, אבל זה היה שם, הפסקתי לפחד, הספגטי שלי בראש פתאום הפך לאורז גרירים והתחיל להסתדר. נשמתי,  "את מרגישה טוב אז אולי תאמיני בזה, אולי תאמיני בעצמך??", הריאות שלי נפתחו והעזתי, בפעם הראשונה מאז הפציעה טיפה להגביר קצב, טיפה לתת לרגליים שלי את המקום לקחת אותי, להראות מה אימוני החיזוק תרמו, עד לאותו רגע לא הבנתי את זה… ברור שזה גם הראש נו, ברור שזה רק הראש, משם הרגליים קיבלו את הביטחון להראות מה הן מסוגלות (אבל אל תגלו להן), פתחתי צעדים, הבטתי לסביבה והבנתי גם שכל הדרך השתמשתי באסטרטגיה מאוד ברורה למירוץ כזה. הורדתי קצב בירידות, הגברתי בעליות ובמישור וזה גרם לי להרגיש טוב.

קילומטר 8 הגיעה עלייה, "נו בסדר, עוד רגע היא נגמרת, תורידי מסך ותמשיכי".. "הנה המישור.. לא רגע עוד עלייה? באמת? מה נסגר? מי מצא את המסלול הזה? היא תיגמר מתי שהוא??"

בקילומטר ה 9 שוב פגשתי את הרץ הקליל עם דופק 60, מחייך אליי, אבל הפעם, בגלל שהרגשתי קצת יותר טוב, הבנתי, שאם אני רוצה קצת אתגר אז אצטרך להיצמד אליו, מאוחר יותר כבר ידעתי את שמו, גיא גורן, נצמדתי אליו, השתמשנו באותה הטכניקה, התחלתי לעקוף רצים בעליות ובמישור, התחלתי לחייך, הסתכלתי על השעון וחייכתי יותר, אני, מיכל מחייכת במירוץ, נותנת מעצמי לא מעט כאן ועדיין מחייכת, גיליתי את המתכון ("תנוחי") ?

עוד שני קילומטרים לסיום, ירידה לא שפויה, אני מסתכלת על השעון, לוקחת אוויר ונותנת את מה שיש לי, כשאני מלמלמת  משפט  שהבטחתי לעצמי במרתון טבריה 2012  "תתני את כל מה שיש לך לנקודה הזו, כדי שבקו הסיום, תחייכי ותגידי שנתת הכל" וזה מה שעשיתי… חוץ מזה שידעתי שלמחרת אני לא אזוז…

"קו הסיום! דייי, איזה יופי אני מרגישה! כמה אנרגיות, איזה כיף לי" , הסתובבתי בגאווה, חייכיתי ואפילו קצת התרגשתי, התרגשתי שהרגשתי טוב, שלא כאב לי, התרגשתי שיכלתי לתת מעצמי ולהרגיש את העוצמה הזו בלסיים מירוץ בהרגשה עילאית, התרגשתי בזהירות שאולי הגיע הזמן שלי לחזור למסלול..

מיכל רג'ואן - פודיוםהעזתי ללכת ולראות בלוח התוצאות אולי אולי אולי לקחתי פודיום בקטגוריה .. מקום 2 בקטגוריה? רגע.. הייתי צריכה לחזור לשם שלוש פעמים לראות כדי להאמין.. אני מקום שני בקטגוריה??

מותר לי ללכת כמו טווס, מותר לי לחייך ולהגיד לעצמי שהאמנתי אז עשיתי את זה.

העזתי, בזכות עצמי, בזכות גיא גורן היקר שעכשיו הוא כבר יודע, אבל הוא היה המרדף שלי לאמונה הזו בעצמי, הקצב שלו, הכתיב לראש שלי ולרגליים את הקצב של הריצה ואת האמונה שאני מסוגלת.

מירוץ ערד מצדה, אמנם אני בקושי הולכת עכשיו, השרירים שלי צורחים אבל הסיפוק הזה .. אך.. אין שני להרגשה הזו…

חוויה בלתי נשכחת של אנרגיות ומסוגלות עצמית

תשמרו על עצמכם, תאמינו, תעזו, רק ככה תגשימו את היעדים של עצמכם.

ערד מצדה, בהחלט אחזור לשם

שלכם,

מיכל

מיכל רג'ואן - ערד מצדה לזריחה
מיכל רג'ואן – ערד מצדה לזריחה