הספורט כדרך חיים

מאת: חלי עוז

שמי חלי עוז ואני במחצית השנייה של גיל הארבעים שלי.

ספורט אצלי הוא דרך חיים ובעצם צורך קיומי בדיוק כמו לאכול ולישון. מאז שאני זוכרת את עצמי אני

מתאמנת בתחומים שונים ומגוונים. תחילת דרכי הייתה כשחקנית טניס. כילדה/נערה ממש חייתי על

המגרש, כשבמקביל גם רקדתי בלהקות שונות שהופיעו בכל הארץ.

כיום אני מדריכת זומבה, פילאטיס ומאמנת אישית TRX. עובדת קבועה בברשת "גו אקטיב" ומזדמנת

במכונים שונים בארץ. כשאני מדברת עם אנשים שלא עוסקים בספורט ומחפשים תירוצים מתירוצים

שונים שאין להם זמן וכח בסוף יום עבודה, אבל הם ממש רוצים… קשה לי להתחבר לזה. כן, גם אני

למדתי, שירתתי בצבא, גידלתי שני ילדים, הייתי אישה ועקרת בית, לימודים אקדמאים… ואף לא

לשבריר של שנייה חשבתי לוותר על אימונים, ולא רק משום שאני אוהבת את זה, אלא כיוון ובעיקר

משום שזה חשוב לשמירה על בריאות הגוף ואפילו בעיקר לנפש. אין כמו להרגיש את הגוף דינאמי,

חיוני, רוקד ומלא באנרגיה.

כמו כל אדם, גם אני עברתי תקופות קשות בחיי אולם תמיד טענתי שהעיסוק בספורט הוא זה שמשאיר

אותי שפויה ואפילו אופטימית ונמרצת. כך שבמקום ללכת לפסיכולוג ולדיאטנית ביחד הצלחתי באמצעות

העיסוק באימונים גם לחסוך הוצאות כספיות.

אחד הדברים החשובים שאני רואה בעיסוק הזה הוא לשמש מודל לדור הבא. הילדים שלי ראו והפנימו.

הבן הגדול גולש כבר מגיל קטן מאוד ולא מוותר על קימה מוקדמת, מזג אוויר סוער או כל מכשול אחר.

הבן הקטן יותר מטפח את גופו דרך קבע בריצות, מכשירי כושר ותזונה נכונה.

שנים רבות במספר אני עובדת מדינה. מתעוררת ב-6 בבוקר לעבודה ומסיימת ב-17:00 ובכל ערב

מאמנת. וכן, גם חיה ומבלה ומתפקדת בבית ובקשר עם חברים. כל זה נכנס ב-24 שעות ביממה, אם רק

רוצים. החיים אמנם מתחילים עם המתח, העבודה על המחשב, האתגרים היומיומיים, אבל מסתיימים

בסיפוק וחיוך גדול בתום אימון.

הזומבה חיברה אותי מחדש לשנות נערותי בהן הופעתי כרקדנית על במות. שוב אני חווה את הכיף

האדיר בלגרום לאנשים לשמוח ולרקוד. הופעתי שנתיים על בימת "אתנה – נשים הולכות רחוק", מרתון

"נייקי", מרתון תל אביב, ב-"גוד לייף פסטיבל של סופרפארם" ועוד במות שונות ומגוונות ומסיזומבות

למיניהן וכל כולי כוונה ותקווה להמשיך בכך בעוד שנים רבות.