שלושה ימים לפני עמוק בתוך ההתרגשות של האריזות והרשימות, הכל כפול בתיקים שונים, שלא יהיו פדיחות. התיק של הריצה עולה איתי לטיסה, אין מצב לתקלות בתחרות הזו.

טיסות נוראיות קונקשן בטורקיה ועוד איחור של הטיסות. בחילות, כאבי אוזניים, אוכל נוראי, ילדים בוכים שמעירים את האימא שבי ומזכירים לי את הילדים הבוכים שאני השארתי מאחור, אני נזכרת בהם בערגה, אבל נשארת ממוקדת; דבר אחד מוביל את התודעה- את הולכת לעשות את זה. כבר שנתיים שאת מתכוננת למרתון הזה (למרות שעברתי בדרך את הראשון בת"א).

המטרה שהתחלתי ממנה: לרדת מ-4 שעות. המטרה שמוטי קבע: 3:55. המטרה האמיתית: לרדת מ-3:50. המטרה שעומר קבע: 3:47. על מי מהם אני הולכת? עוד לא ברור

2015-10-23 14.10.32מזינה את הראש בפריימים של האצטדיון, קו התחלה, קו סיום… התרגשות מטורפת!!! הדמעות עולות בלי להרגיש בכלל.

יומיים לפני, קמה בבוקר אחרי חמש שעות שינה בקור כי הרדיאטור לא עבד, קופצת כמו פנתר אבל לא מסוגלת להוציא את עצמי לרוץ. מפחדת מהמקום, מפחדת מהקור, מפחדת מהגוף שלי שפתאום יראה סימני חולשה..

הולכים לאקספו לקחת את המספר, הדבר מזכיר לי לחץ של כניסה לבי"ח ליולדות, זהו, זה רשמי- יש מספר, את עוד מעט הולכת ללדת.

ועומר… עומר שמלווה אותי כל הזמן כמו עננה שמרחפת מעל.. לפעמים אני רואה אותו צוחק עלי "י'מפגרת, ממה את דואגת, את עושה את זה כמו גדולה" ולפעמים אני פשוט עומדת מול הבור השחור שהוא השאיר לי בלב. איך עזבת אותי עכשיו? תקופה כ"כ ארוכה ליווית אותי בדרך ליום המיוחל הזה, וחודש לפני אתה נוטש אותי לבד?? ומי אמר שאני בכלל יכולה לעמוד בזמנים שקבעת לי?

קניות.. קניות זה תמיד עוזר, ויעלי איתי אז בכלל טוב. ואח"כ גם אוכל, הכי חשוב פסטה עם רוטב אדום. להעמיס כמה שיותר פחמימות. עובדת כמו מנטרה אחרי מה שאמרו לי כ"כ הרבה פעמים, ליהנות מהמקום (!) ואין על אמסטרדם כדי ליהנות, ולהירגע. מה שבטוח, החיוך לא יורד לרגע.

2015-10-18 18.04.13

 

יום לפני, יעלי מעירה אותי בבוקר בסמס שהיא לא מצליחה לישון, ברור, גם היא בלחץ היסטרי מרתון ראשון שלה איך תישן? כאילו אני הצלחתי לישון משהו. כמו תלמידה טובה, אני עולה על בגדי ספורט ארוכים, חולצה של הקבוצה לזכור שאני לא לבד פה ויוצאת עם האוזניות החוצה, שש וחצי ועדיין חושך וקרררר. עומדת רועדת מחכה שהגרמין האהוב ימצא GPS ושנוכל להתחיל, דקות ארוכות שהביאו אלי בחורים צעירים (ודי שיכורים) להתחיל איתי, יש דרך טובה מזו לפתוח אימון? אני מחייכת בנימוס, ולשמחתי שומעת את הצפצוף המיוחל שאפשר להתחיל. יוצאת לדרך מלאת אנרגיה ומסיימת אחרי 7 ק"מ חביבים. קצב סביר בשביל אימון לא מחייב ובקור שהגוף עוד לא זוכר, אבל רחוק מלהיות קצב המרתון שלי. מתחיל להיות לחוץ ומפחיד, אני מסוגלת להחזיק כ"כ הרבה על הקצב הזה? ובכלל על איזה קצב אני הולכת?

היום מתחיל בחששות, ארוחת בוקר, מלא לחם לבן (העמסה ראשונה) סיבוב קניות לשחרור הראש, כאילו אפשר לשחרר אותו מזה, ופסטה לארוחת צהריים (העמסה שניה, בלי חוכמות- רוטב אדום פשוט).

ניסיונות למנוחה, ארוחת ערב, (והעמסה שלישית) שוב פסטה ברוטב אדום, הפעם עם סלט קטן ליד כי חייבת משהו, וכבר נפרדת מיעלי בחיבוק ומתחיל הלילה הלבן.

השדים יוצאים מהארון, לוחשים לי ללכת על הבטוח. 3:55 לפי הקצבים שמוטי נתן לי זה לוקח אותי באיזי עם חיוך ענקי, אבל את זה כבר לא אוכל לשנות או לשפר הרבה אחרי החצי. הברך שוב קוראת לי בדרכה. אני מסוגלת?

11898806_10207886742431012_6623905926315220109_n

יום המרתון, בחמש אני קופצת מהמיטה, הרבה לפני השעון המעורר. מי צריך אותו ביום כזה?

תוך כדי הקפה אני עונה לשדים שלי שאני מסוגלת, אני הולכת לעשות את זה ושלא יפריעו לי יותר. הם עונים לי בחיוך- ואת באמת מאמינה בזה? אני שותקת.

מנסה לשטוף אותם במקלחת חמה ונעימה, עומר שוב עולה מולי, מחייך את החיוך הנצחי. מחשבות טובות, זה מה שאני צריכה בראש, מחשבות טובות ושמחות. זה רק מרתון, וכבר עשית אחד, אין ממה לדאוג, זה קטן עלייך.

אני משננת את המנטרה שאיתן הכניס לי לראש. זה רק טיול שאת עושה בריצה, או כמו שאמנון היה אומר: לכי לישון וקומי עוד ארבע שעות (מינוס).

בודקת את השעון, ואת השותף הוירטואלי שמתריע לי כל פעם שאני עולה מ- 5:30, החלטתי לקרוא לו עומר. הכל עובד.

פוגשים את החברה, נוסעים עם כל שאר אומות העולם שהתקבצו לתחנה המיועדת. כולם נראים אותו דבר: נרגשים. מלאי אנרגיות וחדורי מוטיבציה.

האם לבשתי את הבגדים הנכונים? קר מדי בשביל גופיה קצרה, ומזו הארוכה אני מתכננת להיפטר מיד אחרי שאתחמם. ועוד לא עשינו חימום בכלל, וכבר השלט "לרצי המרתון בלבד" מתקרב. נשיקה אחרונה לבעלי, צילום אחרון עם יעלי ונכנסים לאצטדיון. טרוף, מלא אנשים! אני לא מעכלת את זה בכלל. כמה אנשים יש פה? עשרות אלפים? והאצטדיון עצמו מלא ברצים שאין בכלל מקום לעשות חימום כמו שצריך, וכבר מתחילים להתפצל לצבעים השונים ויעלי ואני לא באותו צבע. אני מסתכלת לה בעיניים נותנת לה חיבוק ענקי יודעת שהיא תנצח בענק, זה המרתון הראשון שלה. כל תוצאה תהיה טובה, אבל מה איתי? אני יעמוד במשימה? ואם כן, של מי מהם? אני מרגישה כמו בצירים.

נכנסת לשרוול שלי, רועדת מקור ולא שמה לב בכלל לדמעות שמציפות אותי. עומר היקר.. איפה אתה עכשיו? אני מלטפת את המדבקה שכ"כ קרובה לי לחזה "לתת את הנשמה ואת הלב, לתת כשאתה אוהב"…

מזניקים את הקנייתים ושאר ה- VIP שהביאו עד לכאן, ולאט לאט מוזנקים הצבעים השונים, אני במקצה השלישי של המרתון (3:30-4:00). ופתאום מתחילים לרוץ, ז"א עד כמה שאפשר לקרוא לזה ריצה בצפיפות הזו.

מרגישה את האדרנלין מתחיל לשטוף, מתמכרת לרעש של המעודדים מסביב אבל עוד לפני שאני יוצאת מהאצטדיון אני מבינה שיש בעיה. נפרדתי מהטרנינג מהר מדי ביחס לתחילת הריצה, ולא עשיתי חימום למעט קפיצות במקום. הרגל הימנית שלי מהברך ומטה כואבת בצורה בלתי רגילה. משהו שם לא תקין וזה הולך לעלות לי.
חוק ה-2 ק"מ מקבל הארכה ל-5 ק"מ. אני לא מוותרת וזה לא מה שישבור אותי, הבעיה היא שגם בק"מ ה-5 וה-6 הכאבים המשיכו. לא נורא, זה מחייב אותי לא לפתוח מהר מדי. קצב ממוצע של 5:40 זה לפי התוכנית של מוטי, הכל טוב. אבל שום דבר לא טוב, "עומר" מצפצף לי יותר מדי פעמים. אני יודעת שאני חייבת לשחרר את זה בראש. אני מלטפת את התהילים הקטנים שבאו איתי בכיס, ואני מתחילה לדבר אליו למעלה. השדים חוגגים ומתחילים לפתוח את השולחן. אני לא מוכנה לוותר, הכל עוד ניתן לשינוי. כדי להרגיש מחויבת אני מסירה את הגופיה הארוכה מעלי ומחליטה להתחיל להגביר טיפה. ק"מ 10 אני כבר על ממוצע כולל של 5:30, זה כבר מתחיל להיראות אחרת. "עומר" מתחיל להירגע. השדים סוגרים את השולחן אבל נשארים בפינה.

ק"מ 13 אני מבינה שאני כבר לא אפגוש את בעלי בנקודה הראשונה שקבענו, ואני רואה את האמסטל שאנחנו רצים לגדותיו. אני מחליטה לשוט, צוללת למוזיקה ונותנת לעצמי להיסחף וליהנות מכל רגע. קר וגשום מהרגע שהתחלנו לרוץ, גשם לא מזיק אבל בהחלט לא נעים. אני מדברת עם עומר ושרה לעצמי. את החצי עברתי כשאני שומרת על אותו ממוצע אבל מרגישה שיש בי עוד כוחות. מדי פעם אני מנגבת מהמדבקה של עומר את טיפות הגשם.

בק"מ ה-26 הוא כבר חיכה לי, זיהיתי את בעלי מיד. הוא שמח ושימח, עודד וצילם. זה בהחלט תרם המון, זריקת אנרגיה בדיוק בנקודה שהייתי צריכה אותה כי אחריה אני ממש לא זוכרת מה היה, הק"מ פשוט טסו לי מול העיניים. הייתי ממוקדת והחלטתי שאין יותר ממה לפחד. "עומר" כבר לא ציפצף בכלל, ידעתי שהוא שמח. השדים חזרו לארון, אני הולכת על זה.

ק"מ 35 אני כבר על ממוצע של 5:25 ואני לא מבינה איך הגעתי לפה כ"כ מהר? החוויה הזו עוד שניה נגמרת אלוהים!

2015-10-23 14.11.28אני ממשיכה להגביר, יש לי כוחות להכל, אני יודעת שאני אשלם על זה אח"כ בכאבים אבל כבר לא אכפת לי. מי אמר שיש פה קיר?

נכנסים שוב לפארק, יואוו זה כבר ממש קרוב, אני זוכרת שהיינו פה לפני רגע כשרק הוזנקנו. אני ממשיכה להגביר, צפיפות האנשים שעומדים מסביב מתחילה להיות מורגשת. פתאום שלט: 500 מ', זה הולך להיגמר! אני כבר נכנסת לאצטדיון מנסה להפעיל איזה שיר שתכננתי אבל מחליטה להעיף את האוזניות ולהקשיב לאנרגיות מסביב. אביב שאומר לי: תרימי את הראש למעלה, ואני מרימה אותו, ויש שם מלאאאאאאא אנשים צועקים, משתוללים, מוחאים כפיים. "היולדת" מולי כבר רואה את הראש של התינוק.

אני מנגבת מעומר את הגשם ומחליטה להתאבד על זה, אין עכשיו על מה לשמור, מזהה מולי מישהו פותח את דגל ישראל ואני טסה לכיוונו, מתחננת שיתן לי להיצמד אליו, אולי להחזיק טיפה את הדגל, ואנחנו חוצים יחד את קו הסיום.

אני ישר זזה הצידה, מנסה להסדיר את הנשימה אבל הדמעות עולות, הכל יוצא החוצה.. אני יכולה להישבע שהרגשתי את עומר מחבק אותי שם.

אין לי מושג איך אבל מצאתי את עצמי ממשיכה עם הזרם של האנשים והדמעות לקבלת המדליות ומשם ליציאה.

את המרתון סיימתי בתוצאה של 3:49:52 שניות.

התינוק יצא בריא ושלם.

 

תודה לאמנון, ליערה, לאיתן, ליעלי על הדרך המדהימה שעשינו יחד, למוטי ואלונה המהממים שהכל בזכותם, ולכל משפחת מוטי מזרחי שתמכה בי לאורך כל הדרך.

תודה לעומר ז"ל השותף שזכיתי שילווה אותי ולאוסנת מנוס האישה הכי חזקה שאני מכירה.

תודה למשפחה שלי, ולאהבה שלי. בלעדיכם כל זה לא היה שווה.

מאת: עילית שפיגל