המרתון הראשון שלי / ערן ויצפלד

 

00:50 בלילה שבין שישי לשבת המרתון כבר מאחורי ואפשר להגיד שדי התאוששתי.

אבל אני מוצא את עצמי שוכב במיטה ולא מצליח להרדם, כנראה האדרנלין עוד זורם בדם. האמת לא מטריד אותי יותר מידי שאני לא מצליח להרדם, הלילות האלו ללא שינה לא זרים לי. בתחילת המשבר שחוויתי היו לילות שלמים ששנתי נדדה ואז מישהי חכמה אמרה לי שאם גם ככה אני לא מצליח לישון אז לפחות שאני אעשה בזמן הזה דברים מועילים. אז היום אני מתנחם בכך שלפחות יש לי זמן לשחזר את החוויה המטורפת שעברתי היום ולנסות קצת להעביר אליכם את התחושות שחוויתי.

 

יריית הזינוק
7:00 מרתון תל אביב יוצא לדרך, מזג האויר מושלם בשעה הזו.  האמת הייתי בטוח שאתרגש יותר אבל כנראה עשיתי הכנה מנטלית מספיק טובה כך שאני מצליח להפיג את רוב ההתרגשות והחששות, אני עובר את קו הזינוק מפעיל את השעון ומתחיל את האתגר הזה שנקרא מרתון.
הקילומטרים הראשונים לא זרים לי בכלל, האדרנלין בשיאו ואני פותח בקצב קצת מהיר. לאט לאט אני מתייצב על הקצב שתכננתי ומתחיל להנות מהאוירה ולקשקש קצת עם הרצים. בקילומטר השלישי בערך מישהו שאני לא מכיר פונה אלי ושואל אותי מאיפה השמחת חיים שיש לי ומה לקחתי לפני? אני מתרץ לו את זה בשחרור אנדרופינים ועוד כל מיני "שטויות" מדעיות אבל בפנים אני מחייך לעצמי וחושב בלב "לך תסביר לו איפה הייתי עד לפני שנתיים וחצי ושבעצם הריצה הזו היא סוג של חגיגה אישית בשבילי של נצחון".

 

FB_IMG_ערן ויצפלדוכך הקילומטרים עוברים להם, אני משתדל לא להתעסק בשעון יותר מידי אלא רק בשביל לבדוק את הקצב ונותן לנוף לחלחל עמוק. עשרת הקילומטרים הראשונים של הריצה עוברים חלק ובדיוק לפי התכנון שלי, אנחנו עוברים את נמל תל אביב ומתחילים לפגוש את המקצים האחרים במרוץ.אנחנו רצים לאורך הטיילת עד ליפו, בשלב הזה השמש מתחילה לחמם והריצה הופכת מ"רק" אתגר של שמירה על קצב ומעבר מרחק גם לניהול משק מים ותזונה על מנת לא למצוא את עצמי מרוקן לגמרי.

הקילומטר ה21, נמל יפו. אני כבר באמצע הדרך, השמש לא מרפה ואני חושב לעצמי איזה מזל שהבאתי כובע אחרת הייתי נצלה. למרות החום הקל אני מרגיש מצוין, הרי את המרחק הזה עשיתי כבר יותר מפעם אחת. על אף תוכנית הריצה שלי אני משתדל לשמור על קצב מתון ולא להגביר על מנת לשמור כוחות להמשך.

קילומטר 24, אנחנו נכנסים לתוך לב תל אביב, רח' אלנבי ולאחריו שדרות רוטשילד. את התוואי הזה אני מכיר טוב גם משנים עברו וגם מהאימונים למרתון. למי שלא מכיר, אלנבי נפתח בעלייה נחמדה שאחרי 24 קמ של ריצה הופכת למעצבנת, אני משתדל לא להסתכל יותר מידי קדימה כדי לא לחשוב על העלייה אלא להתעסק בטווח הקרוב וברצים מכל המקצים השונים שעוברים מולי בדרכם לנקודת הסיום. כבר משנים קודמות פיתחתי לעצמי הרגל נחמד והוא לא להתעסק בריצה שלי ובקילומטרים שנשארו אלא לחפש פרצופים מוכרים בין אלו שרצים מולי. למזלי אני מצליח לאתר בין עשרות אלפי הרצים את החברים שלי לקבוצת הריצה, מה שנותן לי בוסט רציני להמשך.

הקילומטר ה27, אנחנו ברחוב החשמונאים, בנקודה הזו (מכיוון שאני מכיר את המסלול וכמה עוד נותר לי לעבור) אני מרגיש כאילו אין סיכוי שאני מסיים את הדבר הזה, או בשפת הרצים סוג של "קיר" קטן ( קיר הוא מצב בו המאגרים בגוף מרוקנים והוא משדר למוח לעצור) או אולי ההגדרה היותר נכונה היא חומה נמוכה. בשלב הזה מתחילה מלחמה בין המוח לגוף. למזלי, איך שהוא אני מצליח להתעשת על עצמי. אני עושה הערכת מצב, לוקח כדור מלח, מוריד קצת קצב ומנסה לחשוב על קו הסיום ועל המשפחה שמחכה לי שם.

הקילומטר ה29, אנחנו חוזרים חזרה לרוטשילד ואלנבי. לשמחתי, המשבר מאחורי. אני מגיע לסוף רחוב אלנבי בואכה הירקון, שוב סוג של עליה. אני חוזר לקצב המקורי ועד מהרה אני מוצא את עצמי ברחוב דיזינגוף. בשעה הזו השמש כבר ממש גבוה בשמיים ואני מחפש לרוץ עד כמה שיותר בצל. אנחנו מגיעים לדיזינגוף פינת ארלוזרוב (פוטו פרג' המפורסם למי שמכיר) בין כל הקושי הרגשות מציפים אותי,  אני מכיר את הצומת הזו כל כך טוב, ביליתי באזור כל כך הרבה בתור ילד כיוון שסבתי זכרונה לברכה היתה גרה ממש מעל פוטו פרג'. פעם כשהייתי ילד להגיע לתל אביב היה יום חג, נוסעים לעיר הגדולה, לרחוב הכי עמוס ושוקק חיים. אני רץ ונזכר איך בשבתות כשהיינו מבקרים את סבתי אבא שלי היה לוקח אותי לשוט בירקון, איך לא יכולתי לשבת דקה בשקט ורק חיכיתי לרדת לרחוב וללכת לאורכו עד דיזינגוף סנטר ובאמצע לעצור ולהסתכל בחנויות השונות.

בחזרה לריצה, אני מגיע לקילומטר ה36, בעצם עד לכאן הגעתי באימונים וכל קילומטר שאני עובר מפה והלאה הוא מבחינתי הישג. עוד קצת ואנחנו כבר באבן גבירול, אני מתחיל להריח את הסוף. הרגליים קצת כבדות והראש עובד חזק מנטלית על מנת להתגבר על הקשיים שהגוף מעביר, בשלב הזה כבר קשה לי לחייך לצלמים אבל אני מנסה להינות מהאוירה ומהמוזיקה ומיישם טיפ שקיבלתי מחברה טובה והוא להקדיש כל קילומטר מהקילומטרים האחרונים לכל בן משפחה.

FB_IMG_ערן ויצפלד - רצים

 

הקילומטר ה40. זהו, עוד 2.2 קילומטרים למנאייק, אנחנו כבר בפארק הירקון, אני מזהה מרחוק את אזור הסיום אבל זה מרגיש לי כאילו הוא בכלל לא מתקרב, אנשים עוברים מולי ומעודדים ואומרים שזהו, אין עוד הרבה ואני רק מקלל בלב שיגמר כבר.

400 מטר לסוף נכנסים לשרוול הסיום, אני פוגש את אותה חברה עם הטיפ של הקדשת הקילומטרים וההתרגשות עולה, אני נע בין גבול הדמעות לשמחה כשהיא רצה לידי ומעודדת אותי להמשיך. קשה לתאר עד כמה לפגוש אנשים שאתה מכיר בסוף נותן לך כוחות.

50 מטר לסיום, פתאום אני שומע שקוראים לי מהקהל, אני מפנה את הראש ורואה את גיסי שסיים לפני יחד עם הילדים, כמה רציתי והיה חשוב לי שהם יחוו איתי את ההישג הזה ועכשיו אני כבר ממש מעודד, אני שולח ניפנוף לשלום ונשיקה באויר וחוצה את קו הסיום. זהו זה נגמר, מסתכל  בשעון שמראה 4 שעות ו12 דקות ואני מרוצה עד הגג, לא יכולתי לבקש טוב יותר בתנאים האלה. הרגליים קצת כואבות ואני משתדל ללכת ולא לעצור במקום ומתקדם לקו חלוקת המדליות. הפגישה עם המשפחה מרגשת אותי נורא ואני מזיל דמעה בזוית העין.

42.2 קילומטרים, קשה להאמין אבל עשיתי זאת, ניצחתי את השדים שבאו לבקר באמצע הדרך והוכחתי לעצמי שהתחזקתי מנטלית. ומה הלאה? קודם ננוח קצת, אחר כך נחפש אתגר חדש.

 

מאת: ערן ויצפלד –

בן 36 מכפר יונה. נשוי ואב לשניים. רץ כבר 4 שנים, התחלתי לרוץ כחלק מהתמודדות עם משבר דיכאוני שעברתי. עד היום רצתי את 3 החצאים בתל אביב משנת 2013 ואת המקצה המלא השנה.