המבוגר האחראי / מיכל רג'ואן

אתם מכירים את ההרגשה שאתם מחזיקים משהו מכל כיוון אפשרי, כדי שהוא לא יפול לכם מהידיים בשנייה אחת מבלי ששמתם לב? אז זו אני והיעד של המרתון בחודש וחצי האחרונים.

הייתי בשיא האימונים שלי, בשיא הכושר שלי גופנית ומנטלית.

גמאתי כל אימון,  איכות או ארוכה והייתי קשובה לגוף שלי, אם כי כנראה שלא קשובה מספיק.

היה שם את הכאב הזה, שניפנפתי מתוך מחשבה ש"עוד אחד, הוא יעבור", אבל הפעם הוא לא עבר, ריצה אחת ארוכה לפני חודשיים גרמה לי להבין שהגיע הזמן לטפל ברצינות, וכנראה שהטיפול הוא מנוחה.

אני לא יודעת לנוח, אולי לא מכירה את המנוחה, האדרנלין בריצה נותן לי את עצמי כיום. חיה,רגועה ומחייכת.

חודש וחצי של מריבות עם הראש, עם הגוף שלי, עם הנשמה שלי. האופניים היו הידיד שלי בתקופה הזו אבל לא יכולתי לזנוח את החבר הטוב ביותר שלי, את הריצה.

אז רכבתי על טריינר כמו מטורפת כדי לקבל את התחושה של הריצה, אבל אחרי שלושה ימים חוזרת לרוץ וסובלת. מילא אם הייתי חוזרת לרוץ  10-15 ק"מ, אבל ישר חזרתי לארוכה של שבת – 35 ק"מ לפחות, ומיד משביתה את עצמי לעוד שבוע של התחליף הלא ראוי מבחינתי – אופניים.

"אני לא יכולה לוותר, לא עכשיו, בטוח שיש משהו שאני יכולה לעשות". הלכתי למטפלים, הם החזירו לי את האופטימיות לריצה ארוכה אחת שהלכה נהדר. ואחרי זה? שוב הייתי מושבתת.

חיפשתי בגוגל קסמים, שיעזרו לי לטפל בבעיה, "אין מצב שאני לא מגיעה לטבריה". עשיתי זריקה שהעבירה לי את הכאב לשבועיים שלמים! תחושה של אופוריה בפארק. לא, לא שמרתי על קצב איטי, כי אם כבר אני יכולה לרוץ – אז לא לרוץ קצת מהר? קצת להרגיש חיה? מותר לי, ממש קצת… קצת שעלה לי בכאבי תופת.

ואז הגיע הרגע  הזה, שרציתי רק לרוץ, לא מהר, לרוץ בלי כאבים, הערכתי את  הנגיעה של הרגליים בקרקע בזמן ריצה ולסיים אותה יותר מאשר על איזה קצב רצתי ואמרתי לעצמי ולסובבים אותי "לא אכפת לי מהתוצאה בטבריה, העיקר שאוכל לרוץ על המסלול, שאוכל להגיע לקו הזינוק, שאוכל לסיים 42 ק"מ".

למרוץ אייל הגעתי כדי ללוות את המתאמנים שלי – "רק לרוץ זה כל מה שאני רוצה עכשיו". שמחתי כשהם שברו שיאים, אך היה לי שברון לב שלא הגעתי אל התחרות כמו שרציתי להגיע ולהביא לידי ביטוי את האימונים הלא שפויים שעברתי חודשיים שלושה לפני כן.

151213_093918_COLLAGE-1דיברתי עם עצמי כל כך הרבה, כי מי שמסביבי כבר אמר שאני לא שפויה וצריכה לנוח. שאלתי את עצמי כל כך הרבה שאלות: "את אומרת לכולם לנוח כשכואב להם, את מרצה על פציעות ודוגלת בלהקשיב לגוף, אז איך את עושה את זה לגוף שלך?". אין לי תשובה אמיתית לשאלה הזו, אני עדיין מחפשת אותה בעצמי.

ואז הגיעה נקודת המפנה – הקילומטר ה-19 בעמק המעיינות. כן, עמדתי על קו הזינוק עם כאבים בשתי הרגליים והם עברו כשנשמעה יריית הזינוק, כשהראש לקח פיקוד. אבל אי שם, שני קילומטרים לסיום, כף רגל שמאל החלה לכאוב בטירוף, אנשים החלו לעקוף אותי ושאלתי את עצמי אם ככה אני רוצה להרגיש במרתון.  סיימתי עם תחושת פספוס איומה. אמרתי לכולם שרצתי ממש קל ולקחתי באיזי, אבל האמת היא שניסיתי קצת להגביר ופשוט לא יכולתי. דווקא הפעם, כשהראש היה מוכן לחלוטין לקחת פיקוד, הרגליים מנעו את זה.

אז עברו 4 ימים לא קלים של מחשבות, ללא ריצה, עם אופניים וטיפול דיקור אינטנסיבי שאחריו יצאתי לרוץ היום בבוקר ואז זה הגיע – בקילומטר ה-10 , כמעט התחלתי לבכות. כאב לי. הייתי מתוסכלת ואמרתי לעצמי "לא, לא ככה אני רוצה לרוץ מרתון. לסיים אני אסיים, אבל יכול להיות שאסיים גם את קריירת הריצה שלי. לא ככה אני רוצה להרגיש, אני רוצה ליהנות ואני ממש סובלת".

חודש פחות יומיים לפני המרתון, הייתי המבוגר האחראי.

שלושה חודשיים של אימונים קשים שאין כמותם, ואחריהם חודשיים של סבל מנטלי וגופני, ולפני שהכל נופל לי מהידיים – אני מניחה את זה בעדינות ולא נותנת לזה ליפול בבת אחת – אני מוותרת על המרתון.

מכירים את תחושת הפספוס הזו? אז אני יכולה להגיד לכם שכן, הרווחתי את הגוף שלי בחזרה, אבל אני מרגישה פספוס וזה לא משנה כמה מרתונים עברתי.

לגוף שלי לא מגיע לסבול. ברגע אחד התבגרתי, אז למה זה כואב לי כל כך ואני ממש רוצה לבכות? ממש כואב לי נפשית, הכאב של הרגליים כבר לא מעניין.

TF_MHM15_TOM19318~3~3~3ואני אומרת לכם, זה קשה, קשה לוותר על משהו שכמעט היה שם. כבר דמיינתי איך אני מגיעה לקו הסיום, מסתכלת על השעון ובוכה מאושר, אבל אם בחודש האחרון הדמיון הזה הפך להיות של סיום (סיוט) מרתון עם כאב נוראי, אז אני מוכנה לוותר עליו.

אני אהיה שם, אתרגש ואבכה כשהחבר שלי יסיים עם תוצאה מטורפת, כשהמתאמנים שלי יגיעו בפעם הראשונה לקו הסיום במרתון, ובטוח גם על זה שאני לא מסיימת בשיא ואולי עוד חודש או יותר, אתחיל לחשוב על המרתון הבא.

כרגע? מרשה לעצמי קצת להתבאס, ממש עוד כמה ימים ואז אתחיל לטפל ברגליים שנתנו לי עשור של ריצות נהדרות.

לא בטוח שלא אחזור על טעויות בעתיד, בטוח שאשמור על מי שאני מאמנת ואמשיך להטיף לכם להקשיב לגוף.

.

ותזכרו, תחיו את הריצה אבל תפרגנו לגוף. תהיו המבוגר האחראי.

שלכם,

מיכל רג'ואן

היכנסו לעמוד שלי

https://www.facebook.com/MoveW