הכל אפשרי בחיים

מאת: לימור וקס בלטקסה

שמי לימור וקס בלטקסה, בת 46, מורה לחינוך גופני בתיכון שהם. בנוסף אני מדריכת עיצוב ופילטיס בסטודיו בשהם. כמו כן אני מובילה פרוייקט שיקר לליבי – מרוץ לזכרה של שרית שניאור, זאת השנה ה-11. שרית היתה תלמידתי בתיכון שהם ושירתה כתצפיתנית בנצרים. היא נרצחה לפני כ-12 שנים כאשר מחבל חדר לבסיסה והרג 3 חיילים. הוריה וחברי המשפחה החליטו להנציחה במרוץ אשר מתקיים מדי שנה. המרוץ המתחיל מנחל עוז שעל גדר המערכת בעזה ועד שהם, במשך יומיים. תלמידי י"ב עוברים כחמישה חודשי הכנה ורצים מרוץ שליחים של כ-110 ק"מ. פרוייקט ערכי חינוכי מהמעלה הראשונה.

שנה שעברה הדלקתי משואה בערב יום העצמאות על תרומתי לחינוך הגופני בשהם.

 

איך התחלתי לרוץ?

אני רצה מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל לפני כ-4 שנים התחלתי לרוץ חצאי מרתונים ומרתון מלא. התחלתי להתאמן בקבוצת אינטרוואל בשהם אותה מאמן אלון גבע. הקבוצה נותנת לי המון כוח וחיזוק פיזי ומנטלי.

לפני כשנתיים וחצי,קיבלתי החלטה לרוץ מרתון מלא ונרשמתי למרתון טבריה 2013. התאמנתי כ-4 פעמים בשבוע בשעות הבוקר המוקדמות וההתרגשות מבחינתי היתה גדולה. כחודש וחצי לפני התחרות, נקרע לי שריר התאומים ונאלצתי בבכי רב לוותר על ההשתתפות במרתון. שי שלו, המעסה שלי, אמר לי שזו פעם אחרונה שאני בוכה בגלל ריצה ואיך שאני יוצאת מהטיפול – אני נרשמת למרתון תל אביב שהתקיים חודשיים אחר כך.

לימור וקס

 

נרשמתי למרתון תל אביב האלטרנטיבי שקיימו ישראמן (המרתון המקורי נדחה בעקבות מזג האוויר). מספר חברים ״התחלקו״ במספר הקילומטרים וליוו אותי כל המרתון!! מעולם לא חוויתי עוצמות כאלה של עמידה במטרה, כוח רצון, חברות ותחושות של התעלות נפש. וכן בכיתי – בפעם השניה – כאשר הצלחתי להגשים חלום והוא לרוץ מרתון אחד בחיים! העוצמות היו מטורפות והחלטתי לרוץ כל שנה שני מרתונים.

 

חוזק נפשי ומנטלי     

הריצה מעניקה לי אושר עילאי. גיליתי כי יש בי חוזקות גופניות ומנטליות. הבנתי שגם השמיים הם לא הגבול. עברתי מספר פציעות כמו קרע בשריר ודלקות בגידים אשר השביתו אותי ושינו לי את תוכנית האימונים, אבל זה לא שבר אותי. הידיעה שהמסלול מחכה לי, הזריחה, הנופים והאושר שבריצה, נותנים לי כוחות לאסוף את עצמי ולהמשיך הלאה.

לימור וקס

דגל ישראל על אדמת גרמניה

מאחורי 4 מרתונים – מרתון תל אביב לפני כשנתיים, מרתון פאריז, מרתון בודפסט ולפני כשבועיים סיימתי לרוץ את מרתון המבורג שבגרמניה בתוצאה 3:46 שע'. את המרתון האחרון, בהמבורג, החלטתי לרוץ עם דגל ישראל בכיס. מין חשבון קטן לסגור מול הגרמנים. יום לפני המרתון,עשינו סיור באוטובוס תיירים ונודע לי שבקילומטר ה-40 קיימת כיכר, שבתקופת מלחמת העולם השניה היתה הכיכר המרכזית אשר נאספו בה יהודים ומשם נשלחו למחנות ההשמדה.ידעתי שבק"מ 40 אני מוציאה את הדגל. כבר לא היה אכפת לי מהתוצאה. ירד גשם שוטף והתפללתי שהדגל לא יפול, כי להתכופף יהיה קשה… וככה סיימתי את המרתון – דומעת כולי – שוב, מהעוצמות של הנפת דגל ישראל כשאני כובשת את היעד שלי על אדמת גרמניה. כשהראתי את התמונה לילדי, לתלמידי ולכל החברים – התגובות היו מדהימות! אז כן שי, אני בוכה שוב, אבל הפעם מאושר ענקי.

אני מקווה להוות דוגמא לכל הסובבים אותי לאורח חיים בריא ולעיסוק מתמיד בספורט.

תזכרו הכל אפשרי בחיים.

תודה לימור

לימור וקס