הכירו את – קבוצת הרצים של מפעל הפיס

מצטער חייב לרוץ / מאת: רוזי גולן

לכל אחד יש את הרגע הזה, המיוחד, שבו חייו השתנו לתמיד. הרגע שבו משהו נגע בו וגרם לו לצאת מהכורסא הנוחה עם נעלי הבית והתה ולעשות משהו חדש, אחר, משהו שונה לא מעולמו המוכר והבטוח. הרגע שאחריו הוא יאמר "איך לא עשיתי את זה קודם", שאחריו הוא יאמין קצת יותר בעצמו.

את הרגע הזה אפשר ממש לחוש בכל אחד ואחד מחברי קבוצת הריצה של מפעל הפיס.

הקבוצה מונה שבעה חברים, ששה גברים וגברת קטנה אך גדולה. מה שמאפיין בעיקר קבוצות מסוג זה הוא השוני. סביר להניח כי אנשים אלה לא היו נפגשים ומתחברים באף מעגל אחר בחייהם ופה החיבור הוא יוצא דופן. אין חשיבות לגיל, מין, משקל, דרגה, מצב משפחתי. כולם רוצים דבר אחד – לרוץ.
רצי מפעל הפיס 005תמיד שואלים אותנו "לאן אתה רץ ? לאן אתה ממהר ? החיים שלנו בקצב מהיר, משפחה, ילדים, בית, עבודה, חוגים. מרוץ החיים אינו נפסק לרגע, אז מי המשוגע שבוחר באופן חופשי, במודע לרוץ ? ולמה ? לאן הם רצים ?

כנראה רק מי שרץ יכול להשיב על כך.

נציגת הנשים בקבוצת הריצה של מפעל הפיס, לילך, נראית כמי שכל חייה רצה למרחקים. לעולם לא היית משער בנפשך כי בילדותה ספורט לא היה הצד החזק שלה. רק לאחר לידת בנה השני, תוך כדי היכרות עם חברה לעבודה שהתכוננה למרתון אמסטרדם, העזה לשקול להאמין בעצמה כי תוכל לרוץ. הדבר נראה לה בלתי אפשרי, אך בעידודה של החברה ובסיוע תכנית הריצה שהכינה עבורה והצטרפותה של חברה נוספת לאתגר זה, היא יצאה לרוץ. חלפו חמישה חודשים בלבד והיא מצאה את עצמה משתתפת גאה במרוץ הלילה של ת"א, מרוץ של עשרה ק"מ תמימים.

רצי מפעל הפיס 003
שימי הציב לעצמו מטרה שלושה חודשים לפני יום הולדת 40 לא רק להשתתף במרתון ת"א, אלא גם לסיים את המקצה בפחות מ- 60 דקות.

שימי, שלא רץ מאז שירותו הצבאי, הצליח לעמוד ביעד ומאז מציב לעצמו יעדים חדשים, אותם הוא משיג בזה אחר זה בהצלחה.

 

רצי מפעל הפיס 007

 

רן, לאחר חמש שנות היעדרות מריצה ולאחר שהשיל 15 ק"ג ממשקלו, החל להתאמן למרוץ ת"א עם יעד ברור – לסיים מקצה של 21 ק"מ בפחות משעתיים.

החשש לפני המרוץ היה גדול וההתרגשות רבה, מה שגרם לו להתעורר ב- 3:00 לפנות בוקר, אך למרות כל זאת הריצה עברה בהצלחה והיעד הושג לשמחתו הרבה.

 

קובי לא תאר לעצמו כי תוך כמה חודשים ימצא את עצמו על מסלול הריצה. כשעלה רעיון הקמת קבוצת הריצה במקום העבודה הוא ענה בשוויון נפש כי אין בעיה ובוודאי וכמובן שיצטרף ולהפתעתו הרבה הקבוצה קמה.

רצי מפעל הפיס 009עד אז ריצה לא נתפסה בעיניו כפעילות מהנה, נהפוך הוא, אך עם הזמן, בזכות האימונים בחברותא וההישגים האישיים תחושת הסיפוק החלה לחלחל ומבלי שהרגיש מצא עצמו מחכה לאימון הבא וליעד הבא שיכבוש.

ראובן נהג להמתין לבנו שהתאמן לאליפות הארץ למרחקים 800 מ' ו- 1500 מ'. באחד האימונים פנה למאמן וביקש את רשותו להמתין לבנו בתוך האצטדיון וכך מצא את עצמו מתאמן פעמיים-שלוש בשבוע ונהנה מכך. בינתיים הבן גדל והתגייס לצבא וראובן ממשיך לרוץ.

עמיר היה בן 40 פלוס שלושים קילו כאשר קיבל צלצול השכמה מרופאיו. כשהוסבר לו כי עליו ליטול כדורים להפחתת הכולסטרול החליט לקחת אחריות על חייו ובמקום זאת להפחית ממשקלו.

רצי מפעל הפיס 014בחיפוש אחר ספורט שיסייע לו בהשגת מטרתו הוצעו לו הצעות משונות בעיניו לאיש בגילו כגון קראטה. עמיר התקשה לראות את עצמו שוכב על המזרן מצמיד זכר נוסף לקרקע ובחר באפשרות שקרצה לו יותר – טריאתלון. לא שהוא ידע מה זה אומר, אבל זה נשמע הרבה יותר מתאים.

וכך החל לרוץ, לשחות ולדווש ולאט אך בטוח הגיע למרחקים של 5 ו- 10 ק"מ.

דורון, בניגוד לשאר חברי הקבוצה, החל לרוץ עוד בצעירותו. הריצה תמיד הייתה חלק בלתי נפרד מחייו.

הדרך בה כל אחד מחברי הקבוצה מצא את עצמו על מסלול הריצה שונה מאחד לשני אך התחושות זהות. האמונה בעצמך כי אתה מסוגל להשיג את הבלתי אפשרי בעיניך, הגאווה בהשגת יעדים שהצבת לעצמך, השקט הנפשי, הריכוז, שיפור התחושה בחיים בכלל, ההתרגשות לקראת כל אימון או מרוץ, החברותא, הפרגון ההדדי, אהבת עצמך, כל אלה הן חלק מהתחושות שתוארו ע"י חברי הקבוצה ובהחלט גורמים חשק לקום מהספה, להעיף את נעלי הבית הכי רחוק שאפשר, להוציא מהארון (יותר מדי פנימה) את נעלי ההתעמלות שהעלו אבק ולרוץ חברים, לרוץ…

 
בתמונת השער – קבוצת הריצה של מפעל הפיס:
עומדים מימין- שימי כהן (רכז הקבוצה) ,דורון פולק ,רן אריכא, קובי שמואלי, ראובן מועלם, לילך קבילי, עמיר רובין (לא מופיע בתמונה כי לא ויתר לעצמו על ריצת שחרור)

השארת תגובה