היום שבו נולדתי מחדש והתחלתי באמת לחיות

היום שבו נולדתי מחדש והתחלתי באמת לחיות

מאת: יעל טקומי

אנשים שואלים אותי איך עשית את זה? תשתפי אותנו אנחנו גם רוצים, התשובה שלי תמיד זהה: "פשוט החלטתי שאני רוצה שינוי", וכדי להבין את השינוי הזה בעצמי, בחרתי לשתף אתכם. אני יעל בת 27 סטודנטית להנדסת תעשייה וניהול וזה הסיפור שלי.

בטוח שמעתם פעם או נתקלתם במושג הזה שנקרא משבר גיל ה-50 שאחריו אומרים שאנשים מתחילים לחיות באמת, אז אני זכיתי ואצלי זה הגיע בשלב מוקדם יחסית בחיים, אחרי רצף של כמה שנים קשות שבהן לא הלך לי בדיוק כמו שציפיתי בתחומים שונים בחיים. התואר הלך הרבה יותר קשה ממה שציפיתי, הזוגיות לא פרחה ובכללי, האוויר באזור ירושלים, מקום מגוריי, כבר מיצה את עצמו בעיני. כדי לחתום את כל זה עברתי תאונת דרכים שבה שברתי את יד ימין וזה השבית אותי לגמרי. אתם יודעים איך זה, הרבה שעות בבית מול הטלוויזיה גורם לנו לחשוב והרבה.

נקודת המפנה הייתה בשבילי ערב אחד שישבתי עם הורי מול הטלוויזיה וברקע בדיוק התחילה תכנית דוקומנטרית על קבוצה של חמישה אנשים עם כל מיני סיפורי חיים, שלא היו ספורטיביים במיוחד ומנקודת התחלה זו הגיעו לרוץ במרתון ברלין. זה הרגע שהסתכלתי על ההורים שלי ואמרתי להם ששנה מהיום גם אני רצה מרתון.

3

מי שמכיר אותי יעיד על זה שכשאני מחליטה משהו הוא יקרה. יש כאלו יגידו עקשנית ואם תשאלו את אמא שלי היא תגיד ראש בקיר.

אחרי שהורידו לי את הגבס, הגעתי לנקודה בה החלטתי שאני חייבת שינוי, ואז נזכרתי באהבה הראשונה שלי – הספורט, ובינינו כולם יודעים שאין כמו האהבה הראשונה.

באותו רגע של זיכרון מתוק נרשמתי לריצת לילה של ת"א – 10 ק"מ. היה רגע של התלבטות אם להירשם או לא אבל לחצתי מהר על כפתור אישור הרשמה ואמרתי לעצמי זהו בלי חרטות. למרות שתכלס פחדתי מוות כי זו הפעם ראשונה שתכננתי ריצה ארוכה. בתיכון שנאתי ריצות ארוכות, הייתי מעולה בקצרות ואפילו הייתי בנבחרת, אבל שנים אחרי התיכון, ריצת 2 ק"מ נראתה לי סיוט ובכל זאת לא וויתרתי כי בראש שלי ליוותה אותי ההצהרה הזו שהכרזתי עליה אז בסלון שאני עוד ארוץ מרתון.

וכך התחלתי לאמן את עצמי. כל יומיים ריצה של ק"מ ואז העלתי בדרגה ל-2 ק"מ. ואז נתקלתי הפרסום להרשמה לקבוצת ריצה בחסות "קרנרג'י" כהכנה לריצת הלילה עם שני אימונים בשבוע בת"א. החלטתי לנסות את מזלי למרות שאני בכלל מתגוררת בהר אדר שליד ירושלים. כנראה שהמזל האיר לי פנים ופתח לי את הדלת בחזרה לאהבה שלי. בהתחלה האימונים היו קשים, בעיקר בגלל השילוב הזה של מרחק הנסיעה עם אימונים קשים מאוד והפחד הזה לרוץ מרחקים ארוכים. בערך באימון ה-6 קרה דבר מדהים, התאהבתי בעולם הריצה. יש משהו בעולם הזה שממכר. אינני יודעת אם זה פעימות הלב המתמזגות עם המוזיקה או זה שאתה עם עצמך, אבל בעצם תמיד יש מישהו שרץ לידך ונותן לך את החיוך הזה, גם אם הוא לא מכיר אותך. נראה לי שהחלק הממכר הוא בעיקר שעת השקט שלך עם עצמך בסוף הטירוף היומי השייך לחיי השגרה של היום-יום. אתה וזמן האיכות שלך עם הבן אדם הכי קרוב אלייך, וזה אתה.

מאימון לאימון רמת הקושי עלתה ואצלי החיוך הלך וגדל, יחד עם הקושי. במקביל המשכתי באימוני הקיקבוקס שאהבתי וגם התחלתי תהליך ליווי צמוד עם תזונאית ספורט.

1ככל שעבר הזמן התאהבתי יותר ויותר בעולם הספורט ובאורח החיים הבריא. מה שמשך אותי אליו הוא לא "הפוזה" או לא בגלל שלא אהבתי את הגוף שלי. להפך, בגלל שאהבתי אותו והרגשתי שמגיע לו את הטוב ביותר. אהבתי את מה שהעולם הזה מוציא ממני. בתור אחת שאוהבת אתגרים תמיד מצאתי אתגר חדש לעמוד בו, תמיד חיפשתי את קצה גבול היכולת שלי וכל פעם שברתי אותו מחדש. קשה לתאר במילים את התחושה הזו לסיים פעם ראשונה ריצת 10 ק"מ או כל מטרה/אתגר שהצבת לעצמך. זה אושר פנימי שאין שני לו. אותה התחושה שמתקבלת באותה השניה שחוצים את קו הסיום – אתה מתמלא גאווה עצמית ותחושת סיפוק עצמי ברמה מטורפת כי אתה יודע שעשית את זה! שכל האימונים וכל הזיעה וכל הקושי מתנקזים לרגע אחד של אושר עם חיוך ענק כמו של ילד בחנות ממתקים, עם הרבה שרירים תפוסים. זה הרגע שאתה מתאהב לחלוטין בעולם הזה. וכנראה שיש אמת מאחורי האמרה: "כשעושים מה שאוהבים האושר בא עם זה". החיוך שיש לי על הפנים שכשאני מתאמנת ועומדת באתגרים שאני מציבה לעצמי הוא האיפור הכי יפה שיש לי.

היום, שנה אחרי, ירדתי ממשקל של 73 ק"ג למשקל 58 ק"ג, ירדתי מ35% אחוזי שומן ל17.5% אחוזי שומן. אני חיה אורח חיים בריא לחלוטין, מאמנת את עצמי באימוני כוח בעצימות גבוהה, מקפידה לרוץ לפחות פעם בשבוע מרחק של לפחות 5 ק"מ, עושה פעמיים בשבוע אימוני קיקבוקס. סיימתי קורס מדריכי קיקבוקס, וכעת משלימה לתעודת מדריך חדר-כושר ומאמן אישי. אני אפילו פוזלת לכיוון תואר שני במדעי התזונה ותזונת ספורט. חלום המרתון שהתחיל את כל התהליך עדיין שם ועכשיו אני בעיצומם של אימונים לחצי מרתון.

נכון, השינוי החיצוני הגיע יחד עם התהליך, אבל זכיתי במשהו הרבה יותר גדול מזה. זכיתי וגיליתי את עצמי מחדש, בצורה טובה יותר. נולדתי מחדש, מצאתי את האהבה שלי והצלחתי להגדיר אותה מחדש.

עכשיו אני יודעת מה התשובה לשאלה "מה עשית?" שאנשים שואלים אותי הרבה. התשובה היא, החלטתי לאהוב את עצמי, החלטתי לתת ל"אני האמיתי" לצאת החוצה ומאז החיוך לא יורד לי מהפנים. אפילו מעבר לזה, כמו שעולם הספורט על כל גווניו רווי באתגרים, כך גם החיים האמיתיים, למדתי דרך הספורט וצליחת האתגרים שהוא העמיד לפני, להשליך את זה לשאר התחומים בחיי.

לאנשים ששואלים אותי "מה לעשות?" התשובה פשוטה: תאהבו את עצמכם. ואם שואלים "ולמה דווקא ספורט?", התשובה שלי תהיה "למה לא? יש לספורט הרבה יתרונות". ביננו, הספורט הוא הפסיכולוג הכי טוב והכי זול שיש, זאת המתנה הכי טובה שאתה יכול לתת לעצמך, אתה זה שמכתיב את הקצב, את השעה שתתאמן ואת משך הזמן שתתאמן. אתה אפילו קובע את המוזיקה שתעשה לך את זה להכי כיף שיש. יש אנשי מקצוע שיקיפו אותך ויעודדו ויתמכו בך אבל ההצלחה והסיפוק יהיו שלך ורק שלך. אתה תדע ששמת לעצמך מטרה ועמדת בה ואתה זה שזוכה בעצמך. אז תאהבו את עצמכם ותנו לחיוך הזה להגיע גם אליכם – כי לכל אחד מגיע לחזור להיות הילד הזה בחנות הממתקים, עם החיוך הכי גדול בעולם ואושר ענקי. הדרך לא קלה ואין קיצורי דרך, דרוש הרבה כוח רצון והתמדה אבל הסיפוק הוא עצום.

וביננו אין כמו מקלחת אחרי אימון בו קרעת את התחת J