ביקור אצל זאוס \ מאת ספידי שגב אפלבאום

כשאלו את מטפס ההרים ג'ורג' מאלורי בעת שגייס כספים למסע לאוורסט, בשנת 1923 מדוע החליט לטפס את ההר, ענה מאלורי בפשטות – Because it's there.

זה בערך דומה מאד למה שדחף אותי לנסוע לכרתים ולטפס את הר הפסילוריטיס, הגבוה ביותר באי, במסגרת תחרות הקרויה על שם ההר. אגב, זהו ההר שלפי המיתולוגיה היוונית היה מקום הולדתו של זאוס.

כבר על הנייר המספרים היבשים מלמדים שלא מדובר בתחרות קלה. מרחק מצטבר של 35 ק"מ עם  טיפוס של 1654 מטר עליה ועוד 2342 מטר ירידה, ברובה סלעית. נשמע מאתגר? נוסיף את הנוף הפראי של ההר ואת העיתוי של סוף חודש מאי והרי לכם תבשיל נהדר למסלול ריצה תובעני אבל מהנה לא פחות.

מרוץ זארוס פסילוריטיס של כרתים התקיים השנה בפעם החמישית, במתכונת קטנה יחסית של רצים. מדובר במרוץ עם המון פוטנציאל שיכול למשוך קהל רב של רצים המחפשים אתגרי שטח מגוון. היוונים מאד גאים במרוצי השטח שלהם וצוברים מוניטין בזירה הבינלאומית. בזכות הקרבה הגיאוגרפית והתרבותית, מרוץ הזארוס פסילוריטיס יכול להיות מאד אטרקטיבי לנו הישראלים.

זארוס3חברת זארוס ישראל, המשווקת את המים המינרליים מכרתים, זיהתה את הפוטנציאל והקימה את קבוצת TEAM ZAROS הישראלית בשיתוף עם אתר איי יוון הישראלי, www.greece-islands.co.il המתמחה בתיירות ליוון. בין חברי הקבוצה אור שילון, רץ האולטרא הבכיר, אפרת כהן, מנהלת מכון כושר נורדאו, אסף ליפינסקי, מנהל המותג של חברת זארוס בישראל ואנוכי שגב אפלבאום, אתלט תחרותי ותיק.

בניגוד למרוצים מרובי משתתפים, כשכל מתחרה מרגיש כמו טיפה בים, התחושה ביום התחרות היתה הרבה יותר משפחתית והיחס יותר אישי למתחרים החל בערכות המשתתפים שכללו יין ושמן זית, הקראת שמות על קו הזינוק, והדאגה לכל אחד בכל שאלה או בעיה. למרות שרחבת הזינוק נראתה שוממת ונטולת עניין, היתה תחושה מיסטית כאילו האלים היוונים עומדים בצד ומחזקים אותנו רוחנית לקראת המסע שצפוי. לא היה צריך מוזיקת טרנס מחרישת אזניים או כרוז קולני בכדי לספוג את האנרגיות. העוצמה של הטבע הפראי סביבנו, סיפקה את הכוחות הדרושים.

פסילוריטיס 1

הזינוק החל ב Nida, הרמה הכי גבוהה בכרתים בגובה 1400 מטר. ברבע הראשון של המרוץ, הריצה היתה מישורית בשדה פתוח וירוק. פתחתי בהססנות, אך מהר מאד הגברתי לקצב עבודה. מלפניי, אור שילון ורץ מקומי בכיר פתחו מבערים ונעלמו לאט לאט באופק. נראה היה שגם אני נעלמתי מעט למתחרים מאחוריי, דבר שדרש ממני להיות ערני לכל סימון של הדרך. למעשה, הסימון היה מינימאלי ובוצע עם ספריי אדום על גבי אבנים וללא שילוט. מהר מאד החל שלב הטיפוס, שנראה כמעט אין סופי. העליה הסלעית הפכה יותר ויותר מפרכת ככל שהגובה הצטבר. האבנים החדות והרופפות, שהיו פזורות לכל עבר דרשו לוליינות וזריזות. כל טעות עלתה ביותר ונדמה היה, שמשהו הלם ברגליי עם פטיש כבד בכל פעם.

המאמץ להגיע לפסגת הר הפסילוריטיס גבה את המחיר, לאט לאט הרגשתי את העייפות המצטברת עם העליה בגובה. את הריחוף והקלילות החליפו צעדים יותר כבדים ומגושמים. המשכתי לרוץ כמה שיכולתי אך היה ברור לי שזה לא ימשך לעד. בנתיים חלפתי על פני מראות יפים של הנוף הטרשי ובניהם טלאים של שלג שטרם נמסו. בשלב זה הדביק אותי אחד הרצים והוריד אותי מהפודיום הכללי, למרות שהנחתי שעוד הכל יכול להיות עד קו הסיום. רק צריך להשאר אופטימיים.

העליה לנקודה הכי גבוהה במסלול הקרויה Timios Stavros  שהיתה בגובה 2424  מטר, נראתה תלושה מהמציאות. מעבר תלול עם מדרון מאיים, מלא באבני דרדרת, בקצה היתה מעין כנסיה קטנה עשויה מאבן המשמשת גם מקום מנוחה למטפסים. מסביב למעלה התלול נשקף נוף עוצר נשימה של האי, פשוט מהמם.

כשהגעתי לפסגה, תשוש ומסוחרר, הבנתי שעשיתי זאת. זאת היתה תחושה עילאית. מעולם לא טיפסתי כה גבוה בתחרות. הייתי מוכן להשאר שם לנוח, אך האג'נדה שלי היתה מאד לחוצה. כעת, היה עליי לרדוף אחרי מקום שלישי ולוודא שאני לא יורד במקום נוסף. חיכתה לי ירידה מאד תובענית וארוכה על גבי הסלעים, ושפע של  שיחי סירה קוצנית.

לכאורה, יותר קל לרוץ בירידה מאשר בעליה, אך לא כשמדובר במסלול טכני עם תוואי כמו בפסילוריטיס. הריצה על גבי הסלעים היתה מפרכת ומענישה. בכל פעם, כשלא הרמתי מספיק את הרגליים, התנתקתי מהקרקע, לרוב לתוך השיחים הקוצניים…אאוץ'! או לתוך הסלעים החדים…עוד אאוץ'! צרחה קטנה להפיג את הכאב וממשיכים הלאה. ככל שמרחק הצטבר העייפות בשרירי הארבע ראשי רק גברה והכבידה עליי במסע הדילוגים בין הסלעים. מדי פעם נחבטתי בכפות הרגליים מכל כיוון מסלעים רופפים. שוב צרחה, נשיכת שפתיים והלאה למשוכה הבאה. בשלב זה פגש אותי אחד הרצים היוונים הצעירים, שאף דאג לעזור לי לקום באחד הנפילות שלי. איזה מלאך! בקלילות יוונית טיפוסית, התרחק בהדרגה אך לא יותר מדיי. רק כשהתוואי השתפר והקרקע נעשתה מהודקת נפגשנו שוב ורצנו ביחד את החלק האחרון של המסלול.

לפי הסימון, נשארו לי עוד 12 ק"מ של ריצה רציפה על מסלול כורכר מהודק אך מלא באבנים קטנות.

בשלב זה כבר נכנסנו לשעות היותר חמות של היום ולפי החישוב הקצב שלי, היה נראה שאזדקק לשעה נוספת לסיים את התחרות. החלטתי לפתוח מבערים שוב במטרה לצמצם את הפער על מקום שלישי ולשמור על המקום שלי.

הופתעתי שעדיין נשאר לי כוח ברגליים אחרי כל התלאות שעברתי עד כה. קיוותי שהמצב ישאר עד קו הסיום, אם כי בחישוב הכולל של הזמן נראה כי לפי הזמן המצטבר התחושה שרצתי ריצת אולטרה. צריך לקחת בחשבון שעד כה מעולם לא התאמנתי למרחקים של יותר ממרתון. עכשיו, כשאני כותב את שורות אלו, קל לי להשתעשע עם הרעיון הנ"ל, אך באותה עת התחושה היתה של סבל נוראי. כל מה שרציתי זה לסיים. הגוף היה חלש וחסר מאגרים. נראה שרצתי על אוויר, או ליתר דיוק הטיפות האחרונות של האנרגיה. הרשיתי לעצמי פעמיים שלוש לעבור להליכה למספר שניות. גם כשהמרחק כמעט הסתיים עדיין לא נראה שער הסיום באופק, שהיה ממוקדם בכפר Kouroutes.

זארוס4בסופו של דבר…התגלה לעיניי קו הסיום במלוא הדרו. רצתי בשארית כוחותיי ומלווה במחיאות כפיים בעודי סוחב את רגליי העייפות והחבולות. חציתי את קו הסיום באפיסת כוחות בזמן כולל של 4:18 שעות. זהו.. הטריפ הסתיים. מיד עם חציית קו הסיום נזקקתי לסיוע רפואי ואף לזריקת שיכוך כאבים על מנת לעמוד על רגליי שוב ולהתאושש לקראת טקסי הפודיום.

הטקס נפתח במעמד המכובד של פודיום המקומות הראשונים. זה המקום לציין שמנצח המרוץ היה אור שילון, הרץ המוביל של Team Zaros. בהחלט סיבה לגאווה לראות ספורטאי ישראלי מנצח במרוץ הרים ביוון ואף שובר את רצף הניצחונות של הרץ היווני שהגיע אחריו בשתי דקות.

להפתעתי הרבה, למרות ששני הרצים מלפניי באותה קבוצת גיל שלי (אך צעירים ממני), הוחלט להכריז עליי כזוכה בקטיגורית הגיל 40 -49. כנראה החליטו להפריד בקטיגוריות גיל בין המנצחים בכללי ושאר המשתתפים. עדיין, זו תחושה נפלאה לסיים מרוץ כה מפרך במקום הרביעי המכובד גם בלי שהייתי מאומן לכך ולחזור עם גביע הביתה.

פסילוריטיס 2בראיה לאחור הצלחתי במרוץ היתה מוטלת בספק. גררתי פציעה שהגבילה אותי מתחילת השנה. עומס התחרויות רק הקשה עוד יותר ואף פגם בביצועיי. קיבלתי החלטה נכונה אחרי מרוץ האביב לנוח מהתחרויות ולמקד את המאמצים בהכנה לקראת התחרות בפסילוריטיס למרות המגבלה שהיתה לי. כנראה שדווקא בזכות שילוב נכון של הורדת עומסים, תזונה נכונה ומתיחות הצלחתי להחזיר לעצמי את הכוחות לעמוד במשימה הקשה.

אגב,  בסוף המרוץ, שוחח עמי מארגן האירוע וביקש שאפנה לקהל הישראלי ואמליץ להם לבוא ולהשתתף בתחרות. זאת לא פעם ראשונה שקריאה זו מגיעה מפי מארגני תחרויות ביוון. היוונים מאד אוהבים אותנו וישמחו לראות אותנו בין המתחרים. אני ממליץ בחום ומשוכנע שכל מי שיגיע לא יתאכזב.

אציין שבנוסף לקבוצה הישראלית שלנו, היתה גם נוכחות של רץ ישראלי נוסף, שהגיע באופן עצמאי בשם ישי אלוני שאף הוא הגיע ראשון בקט' גיל 30 – 39. אכן, ייצוגיות בולטת לנו הישראלים.

כעת, אחרי שהאופוריה וההתרגשות נרגעו, זה הזמן לארגן מחדש את האנרגיות לקראת המשך העונה

ברצוני להודות לחברת Zaro's ואתר www.greece-islands.co.il, שבזכותם כל ההרפתקה הזו היתה אפשרית. בזכותם, לא רק שזכיתי להתנסות אחת התחרויות הכי מרתקות שהיו לי אי פעם, זכיתי גם לאירוח מהנה ומפנק לאורך כל השהייה שלי בכרתים.

psiloritisתודה רבה גם לחבריי לקבוצה, אסף, אפרת, אסף וכל הכבוד לכם שסיימתם את התחרות בהצלחה, בייחוד אור שהדהים את הקהל המקומי וניצח בקלילות. ולבסוף תודה ענקית לצלם שלנו אלעד ניסים שליווה ותעד אותנו דרך העדשה בשלל צילומים מרהיבים .

 

שלכם ספידי

אתונה 2014ספידי שגב_לוגוספידי שגב אפלבאום, בן 46, מרעננה, מדריך ריצה מוסמך וינגייט ומאמן קבוצות במסגרות שונות החל ממתחילים ועד מרתוניסטים. לספידי שגב ניסיון של 17 שנים בתחרויות ריצה ובעבר רוכב עילית כביש ושטח. כיום בין הרצים הבולטים בקטגורית הגיל שלו ומתמחה בריצות שטח בתנאים קשים.

המאמרים של ספידי מופיעים באתר ספורט מובילים כגון ומרתון ישראל ואתרים נוספים.