בדרך למרתון ווינר טבריה חושבים על החיים/ ההבדל בין אימונים לתחרות

ההבדל בין אימונים לתחרות

 

בסיומה של כל עונת כדורגל בישראל כאשר מראיינים את שחקני הקבוצה האלופה, הם מסבירים את ההתעלות שלהם במהלך העונה על פני קבוצות אחרות, בכך שהאימונים שלהם היו הרבה יותר קשים מהמשחקים, וזה מה שעזר להם לקחת את התואר.

 

אין בהסבר הזה ניסיון להעליב את הקבוצות האחרות או להוריד מערכן אלא להסביר שהקבוצה הצליחה לעלות את רף האימונים לרמה כזו שהם היו הרבה יותר קשים מהמשחקים עצמם וכשזה קורה, קל להגיע למשחקים הרבה יותר מוכנים ולהיות יותר טובים. בשביל להגיע לרמה כזו צריך מאמן טוב, תוכנית אימונים טובה, שחקנים שיודעים מה לעשות וכיצד לעשות את זה נכון, הרבה רצון והמשכיות לאורך כל העונה.

 

בסופשבוע הקרוב אני אעמוד עם אלפי משתתפים אחרים על קו הזינוק של מירוץ אייל ברמת השרון במקצה של 15 ק"מ. זה יהיה המרוץ הראשון שלי בדרך למרתון, כשבחודש הבא אעשה לראשונה את מירוץ עמק המעיינות במקצה של 21 ק"מ, או במילים אחרות, חודשיים למרתון ואני עומד בפני "הביג טריי". זו תהיה הפעם השלישית שאשתתף במירוץ אייל. מדובר באחד המרוצים האהובים עלי, הוא מאורגן בצורה נפלא, האדרנלין בו זורם והמסלול מאתגר. בפעם הראשונה שהשתתפתי שם סיימתי את המסלול בשעה ורבע, בפעם השנייה רצתי לאט יותר וסיימתי אותו בארבע דקות יותר, הפעם אני מקווה לחזור לתוצאה של שעה ורבע.

 

אך לא על מרוץ אייל אני רוצה לדבר אלא על ההבדלים בין אימונים למרוצים. כל כך הרבה דברים מבדילים ביניהם למרות שעל הנייר הם אמורים להיות אותו דבר או לפחות קרובים זה לזה. בשניהם השאיפה היא תמיד להגיע לתוצאה הטובה ביותר, בשניהם האדרנלין מתחיל בשלב מסוים לעבוד ולהשפיע על הגוף וכתוצאה מכך על המהירות. בשניהם המטרה היא להיות הכי טובים שיש.

אך האמת היא שלא משנה כמה האימונים יהיו טובים, הם לא יצליחו להוציא מהאצן את מה שהמרוץ יוציא ממנו. אינני יודע אם עשו מחקרים בנושא, אך אין לי ספק שאצן מגיע לתוצאות טובות יותר במרוצים בהם הוא משתתף מאשר באימונים אותם הוא עורך מדי יום. יש לכך לא מעט הסברים.

במרוצים עוד לפני שמגיעים לקו הזינוק האדרנלין מתחיל לזרום, כמו פרפרים בבטן לפני מבחן. התחושה הזאת, שזה כאן ועכשיו, ואין אופציה שנייה. למרות שתמיד יש, עדיין אין. היא יוצרת את האדרנלין עוד לפני שיוצאים מהבית אל מקום המרוץ. במרוצים להבדיל מאימונים, יש גם את המתחרים האחרים, גם אם לא מתחרים מולם (לפחות הם לא יודעים את זה), הם דוחפים לרוץ מהר יותר, לעשות את זה טוב יותר. אסור לשכוח את הצופים בשוליים שמריעים בלי הספקה, לפחות במרוצים מושקעים, אי אפשר לאכזב אותם, גם לא את מי שמחכה לך בקו הסיום ומקווה שתעשה תוצאה טובה.

לירון תמם - תכנון אימונים למרתון

באימונים זה לא ככה. באימונים רצה מאחור תמיד המחשבה, שלא משנה מה תעשה, זה אימון. שדה ניסויים. טוב ככל שיהיה, זה לא הדבר האמיתי. עדיף לך גם לא לעשות את זה בכל הכוח, כי מחר יש עוד אימון ומחרתיים עוד אחד. אם יקרה משהו, לא תוכל לרוץ בדבר האמיתי. באימונים גם אין חשש שזה כאן ועכשיו ואין אופציה אחרת. להיפך, אם לא מצליחים, תמיד אפשר לנסות שוב ושוב ואם צריך חוזרים אל הבסיס.
בקיץ האחרון היתה לי סדרה של אימונים לא טובים, אני מאשים בכך את החום הכבד, ידעתי שגם אם יש לי ספק ביכולות שלי, אני תמיד יכול לשפר בהמשך הדרך. כשאתה נמצא בתחרות, אין באמת זמן לכל זה, הזמן שיש להתגבר על רגע לא טוב הוא מאוד קצר. יש מי שמוותר ויש מי שמשאיר את זה מאחור וצולח את הרגע הזה. סף השבירה באימונים הוא הרבה יותר נמוך מאשר בתחרויות בגלל אותה ידיעה שתמיד יש מחר. במובן מסוים זה גם מה שהופך ספורטאי למוצלח, הוא לא מרשה לעצמו להישבר באימונים והוא גם לא מגיע למצב כזה שבתחרות הוא קרוב לרמה של להישבר. מראש הוא נמנע מכך, וככה הוא מצליח.

אני מודה שאחת הבעיות שלי באימונים שיצר התחרויות (אשר מעולם לא חשבתי שהוא כל כך חזק אצלי) והפחד מכישלון (שתמיד קינן בי) לא נעלמים. לכן לפעמים אני מתאמץ הרבה יותר מאשר אני אמור, זה בעייתי כשאתה אמור לרוץ בקצב מסוים ואתה מגלה שרצת הרבה יותר מהר. בטווח קצר זה אולי לא משפיע, בטווח ארוך זה מעייף את הרגליים. לשמחתי אני יודע להציב לעצמי גבול מסוים, הגבול בו אני אומר לעצמי שזה בסך הכל אימון ואני לא צריך להרוג את עצמי. לא מזמן רצתי 20 ק"מ בקצב של 4.58 דקות לק"מ. אם הייתי ממשיך עוד ק"מ, הייתי שובר את השיא שלי לחצי מרתון. עצרתי בידיעה שלא אשבור את השיא מרצון, זאת לא המטרה באימון.

20150926_094052גם המחשבות באימונים הן שונות. באופן אבסורדי או שלא, באימונים המחשבות הרבה יותר קלילות, בדרך כלל הן על הצלחה ואיך זה ירגיש בדבר האמיתי. לעומת זאת במרוצים, בהתחלה האדרנלין מנצח וכשהוא מתאזן, אני שואל את עצמי לא פעם, למה בחרתי לרוץ בכלל, מה היה לי רע בלא לעשות כלום, לקראת הסיום, האדרנלין שוב חוזר ואני מנסה לסיים עם תוצאה טובה. לפעמים זה מצליח.

מה שכן, ההכנות בשני המקרים די דומות. הולך לישון מוקדם, קם מוקדם, שותה קפה שחור, אוכל שני תמרים, שותה מים, מתלבש ויוצא. עניין של הרגל. אך האמת שההתייחסות לאימונים כן צריכה להיות כמו לתחרות, אולי לזה מתכוונים שחקני כדורגל, אם ההתייחסות דומה ויש אותה רצינות, אז התוצאות הן דומות. אחרת נביא לתחרות את מה שאנחנו עושים באימונים, וכשהתייחסות היא לא דומה, בדרך כלל זה אומר שההתייחסות לאימונים היא פחותה מזו שבתחרות, וזה משפיע על התוצאות שאנחנו משיגים.

עד היום התחריתי בלמעלה מ-20 מרוצים, לא הרבה אך מדובר על טווח של שנתיים, אז אולי המספר לא כזה נמוך. טווח המרחקים בהן התחריתי נע מ-5 ק"מ ל-21 ק"מ יש כמה תחרויות שמאוד נהניתי מהן (עמק חפר, אייל) וכאלה שפחות. אני גאה על כך שאף פעם לא הפסקתי באמצע ולא ויתרתי גם כשהיה קשה, אך יותר מהכל אני גאה שאני מסתכל על הדברים במבט של תהליך ארוך ועם זאת אני לא סומך רק על עצם התהליך אלא אני מבין שבתחרות צריך לתת הכל, לדרוש מהגוף לעבוד קשה, התהליך מכין אותנו לזה אך בסיומו של יום, אנחנו צריכים לעשות את זה.

נראה אם זה יצליח גם בשבת.

איפה אנחנו היום?

השבוע הקודם התחיל ברגיעה מסוימת שנבע בגלל כאב קל בקרסול, כאב שאני עדיין מרגיש פה ושם. אחרי אימון של הקבוצה ביום שלישי לקראת סופשבוע חזרתי לרוץ 10 ק"מ למחרת 20 וביום שבת סגרתי את השבוע עם 58 ק"מ כולל בזכות 18 ק"מ בקצב מהיר (4.55 דקות לק"מ) בנוף של אילת עם פרטנרית כמו אחותי שתהיה בריאה. השבוע האחרון נפתח עם 14 ק"מ בקצב לא רע של 5.06 דקות לק"מ ואחריו אימון קבוצה קליל. הכאב עדיין כאן אבל כעת הכל מתנקז לקראת מרוץ אייל, ולפנינו עוד חודשיים של עבודה לקראת הדבר האמיתי.

 

מאמר מאת לירון תמם , כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט, בעל אתר שירים חדשים פרי עטו. מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב.