אין לי אוויר / מיכל רג'ואן

פעם הקשר בין ההקשבה לגוף שלי ומה שהוא צריך לבין מה שבחרתי לעשות היה מקרי. אך לאחר פעם אחת שהצלחתי להביא את הגוף שלי לתשישות כי לא הייתי קשובה, התחלתי להבין את הקסם הפשוט הזה – אם אני מרגישה שהוא צריך את המנוחה ואני נחה כמו שצריך, אני מקבלת ממנו פי כמה בחזרה. מינימום של פציעות, מינימום של "השבתה" למיטה. ממש סינרגיה נהדרת ביני לבין גופי.

אם פעם נקיפות המצפון על כך שלא הייתי רצה היו מתעוררות בכל פעם מחדש, אז עם הזמן הבנתי שנקיפות המצפון צריכות להגיע כשאני רצה על הכאב או כשאני מותשת לחלוטין.

מי שקורא את הבלוג שלי ואת הסטאטוסים שלי בפייסבוק בטח שם לב שיש משמעות מאוד חזקה לחלק המנטלי בתוך שגרת האימונים שלי. זה נדמה כאילו בכל ריצה אני בוכה בהתחלה, מקטרת בלי סוף באמצע אבל בסוף מצליחה. אבל משהו בשבוע האחרון הוציא לי את האוויר מהמפרשים.

ימי  שני בבוקר שמורים לאימוני האינטרוולים שלי. ביום שני לפני שבוע התעוררתי עם הרגשה שאני לא מסוגלת לעשות את האימון – משהו לא הסתדר עם הנשימה, הכוח והמוח. אבל בגלל שקבעתי עם אלעד המאמן אז הגעתי וגם ידעתי בתוך תוכי שיש לי מקרים כאלו שלמרות שאני לא יודעת מאיפה אביא את הכוחות, הם בסוף כן מגיעים.

אין לי אוויר_3התחלתי את הריצה  וכבר בחימום אחרי חמשת הקילומטרים הראשונים הרגשתי שהדופק שלי עולה. לא ויתרתי כי הייתי בטוחה שכמו תמיד באינטרוול הראשון הראש לי יעשה "סוויטצ" ויביא לי את האנרגיות.

ניסיתי לרוץ את האינטרוול הראשון והרגשתי שאין לי אוויר, הרגשתי שאני נחנקת. באותו רגע הבנתי שרק רע ייצא אם אנסה להילחם, אז האטתי את הקצב וחזרתי הבייתה בריצה איטית כשכל הגוף שלי כבד וסיימתי 7 ק"מ במקום 20.

אתם תוהים אם התייסרתי? האמת היא שלא כי ידעתי והערכתי את האימונים של השבועות האחרונים והבנתי שהגוף שלי ביקש מנוחה. אתם תוהים איך זה כל כך קל לא להתייסר? אני חושבת שזה קשור לניסיון ומההבנה מהי התמורה שמקבלים בעד הפסקת אימון כמו במקרה הזה. גם השתדלתי לא לחשוב על איך פספסתי ריצת איכות כי כנראה שאם הייתי נלחמת בגוף, הייתי כנראה גם נפצעת (הגוף לוקח, זוכרים?).

בערב הודיעו על פטירתו הפתאומית של עומר מנוס ז"ל  ואמרתי לעצמי שאת הריצה של יום שלישי אני מקדישה לו. באותו יום  מזג האוויר לא איפשר קיום של אימון בחוץ אז עליתי על המסילה ובתכנון היה לרוץ 15 ק"מ. התחלתי את האימון וכבר בהתחלה הרגשתי את הרגליים שלי כבדות. לגימות של אוויר לא עזרו לתחושת המחנק לעבור ולא ידעתי מהיכן לעזאזל אייצר כוחות לסיים את האימון הזה… לא היה לי אוויר ובמקום שאסתכל על הצג כל קילומטר, הסתכלתי כל 200 מטר והמרחק לא זז. כמעט התחלתי לבכות ואחרי 10 ק"מ ירדתי מהמסילה. "פיציתי" על שאר האימון שלא בוצע בתרגילי כוח. לפחות להרגיש שהשלמתי את המנה היומית שלי (למרות שזה לא מתשווה בשום צורה להרגשה של סיום ריצה במלואה). הבנתי שאינטנסיביות האימונים בחודש וחצי האחרונים אולי מגיעים לידיי ביטוי עכשיו, אבל אולי מדובר בכלל במזג האוויר שהרס את זה אבל ביננו, אין אבק במכון הכושר.

זה לא שלא הרגשתי טוב – הרגשתי בסדר גמור פיזית אבל הרגשתי כאילו מישהו נעל את החלק המנטלי בראש והחביא את המפתח לעת עתה.

אין לי אוויר_1אשקר אם אכתוב שלא ניסיתי לרוץ גם ברביעי בכל זאת כי יש בי את ייצר הכיבוש ודווקא הרגשתי טוב, אבל הבנתי שלא אעשה את האימון המלא שהיה לי בתוכנית אלא רק את חלקו וזה מה שהיה. הבנתי שכנראה זהו שבוע שיוכרז על שבוע ללא אוויר. לא חס וחלילה שבוע שבו אני מוותרת כי אני לא רואה את זה כך, אלא שבוע בו אני מקדישה לגוף שלי את מה שהוא צריך: מנוחה מאולצת, מנוחה כזו שאתה לא מתכנן אבל אתה צריך להבין שהיא נדרשת, אחרת היא תילקח בכוח.

לפעמים האנרגיה מגיעה מהמנוחה ולא מהאדרנלין או מקצב פעימות הלב. לא משנה מה עשיתי באותו השבוע פשוט לא הצלחתי לייצר מספיק אוויר כדי ללגום אותו. אנשים חושבים לפעמים שאני "לא אנושית", שאני יכולה לקום ולרוץ בכל רגע נתון. אז גם אצלי יש את הרגעים הללו בהם אני לא מסוגלת להביא את עצמי לעלות על המסלול ואני מעדיפה לחזור הבייתה או לא להתחיל בכלל את האימון.

הגיע יום שישי וכבר במהלך היום רגשתי שהנשימה חוזרת אליי ושאני יכולה לעמוד במשימת השבוע – ריצת 30 ק"מ ראשונה לעונה שמתוכננת לשבת. עשיתי לעצמי הכנה מנטלית לריצה הזו. לקחתי בחשבון את מזג האוויר שאמור להיות באותו בוקר – חום, לחות ושאריות האבק. לקחתי גם בחשבון את השבוע שעבר עלי – את חוסר היכולת לייצר חמצן, את המוות של עומר שהותיר בי עצב רב ודמיינתי איך אני מתחילה את הריצה ואיך אני מסיימת אותה.

באותה נשימה גם אמרתי לעצמי שאוריד קצב בגלל מזג האוויר הצפוי. היו לי המון שיחות עם עצמי באותו יום שישי.

קמתי ביום שבת בוקר, כרגיל שעתיים לפני. התחלתי את הריצה כשאלעד לצידי רכוב על אופניו ולא הפסקתי לקלל, לא הפסקתי להתלונן, על החום, על זה שהריאות שלי סגורות…אבל באיזשהו שלב פשוט שתקתי, שמתי "טייס אוטומט" ורצתי (נראה לי שאלעד אהב את זה). התכנסתי בתוך קצב הרגליים שלי, הנשימות שלי היו כבדות מהרגיל, הזעתי בצורה קיצונית בגלל הלחות והחום סימן לי שהוא לא מתכוון להקל עליי אבל לי לא היה אכפת. גייסתי את הראש ואת הרגליים ומצעד לצעד התקרבתי לסיום.

המון מחשבות רצו יחד איתי – על השבוע האחרון, על היכולת שלי להקשיב לגוף, על היכולת שלי לא לוותר כשקצת קשה. הרבה שקט מילולי היה שם וזה בניגוד לשאר האימונים בהם אלעד ואני בדרך כלל חופרים (טוב, הוא חופר ואני מקשיבה). אבל הפעם היה שלב בו אמרתי לו "עזוב אותי בשקט אני שמה את האוזניות" וכל מה ששמעתי באזני לא הייתה המוסיקה מהנגן אלא המוסיקה של קצב הרגליים שלי בשטח, את הנשימות שלי מנסות לאזן את עצמן ואת הראש שלי שאומר שקשה לו, הוא יוריד קצב אבל הוא לא מוכן לוותר.

הגעתי לסוף. חיפשתי בתוכי את ההרגשה של הסיפוק מהריצה, את ה"היי" הזה כשמסיימים כמו שצריך. זה לא היה שם. היה לי קשה להתאושש, סיימתי בדממה. התהלכתי בדשא של הארקפה בדממה מנסה לייצב את הנשימה שלי, מנסה לחפש את האוויר שקצת הלך לאיבוד השבוע ובעיקר מסתכלת אחורה ולא לוקחת כמובן מאליו שצלחתי את הריצה הזו אחרי הכל.

אני יודעת שמרגעים כאלו אני יכולה רק לצמוח, רגעים כאלו נכנסים לסל החוויות שלי ומופיעים ברגעים שאני צריכה לדעת שאני יכולה ושאצליח למרות הקושי.

נגמר השבוע, הלב שלי פעם בחוזקה בסיום, כשלב של חבר נדם רק כמה ימים לפני.

שבוע ארור, בלי אוויר, הרבה מחשבות, נשימה מינימלית, הכלה של פרופורציות על החיים והרבה שקט, שקט סוער מאין כמוהו.

לב, נשימה, קבלה של עצמך והכי חשוב, להעריך את מה שיש לנו…

עומר, הקדשתי לך את ריצת ה- 30 הראשונה שלי לעונה. כבר לא יהיה מי שיחפור לי יותר על נעלים וג'לים או שיעבור לידי בתחרויות כשאני חצי מעולפת, יחייך ויגיד "מיכל, תחייכי רגע". אז זה המעט שאני יכולה לעשות עבורך.

טבריה 2016, איזה מסע מטורף זה.

הצטרפו לעמוד פייסבוק שלי שהוקם לאנשים כמונו  MOVE!