לפני מספר ימים בעודי פותח צנצנת טחינה אתיופית, ניסיתי להיזכר מאיפה הגיע אלי הרעיון לקנות טחינה אתיופית. זכרתי שקניתי אותה בחנות טבע ושנתקלתי לראשונה בטחינה אתיופית בפריסה שעשינו אחרי אימון חגיגי.

בשלב הזה החלטתי לשחק עם עצמי משחק קצר ולחזור אחורה בכל פעם שלב אחד, בשביל להבין מאיפה הכל התחיל. בערך כמו בסרט ממנטו (2000).

התחנה הראשונה במשחק הייתה לחשוב איך הגעתי למצב שאני נכנס בכלל לחנויות טבע, שהרי בדרך כלל התעלמתי מקיומן. התשובה הייתה שנכנסתי אליהן בזמן שהייתי בעיצומה של תוכנית אימונים למרתון הראשון ואז נחשפתי לספירולינה ולתוספי תזונה מסוימים.

התחנה השנייה הייתה להבין איך הגעתי למצב שיש לי תוכנית אימונים מדוקדקת. התשובה לכך הייתה מאוד פשוטה- בשלב מסוים, הריצה הפכה מדבר אקראי, למשהו מסודר וברור, עם קילומטרז' שמטפס כלפי מעלה ובמהירות גבוהה יותר בכל שלב.

התחנה השלישית הייתה להיזכר איך נוצרה אותה ריצה אקראית. כאן כנראה התחיל הכל. גם פה התשובה הייתה פשוטה והאמת שהיה לי גם קל להיזכר בה. היא נוצרה מתוך רצון לעשות משהו עם עצמי, להתגבר על מחשבות שליליות שהקיפו אותי. הריצה האקראית ההיא הייתה בסך הכל 3-4 ק"מ בהתחלה (ועוד הליכה של כמה קילומטרים טובים למסלול). אך עם הזמן כמו שאפשר לראות, אותה ריצה אקראית הפכה מסודרת, ומפה לשם, ידה ידה ידה, הגעתי למצב שאני מכין לעצמי קרקרים עם טחינה אתיופית והולך לישון מוקדם לקראת האימון של מחר.

להעביר את זה למגרש שנוח לנו

מכל הסיבות שיכולתי למצוא בשביל להתחיל לרוץ, מצאתי שתיים שיש ביניהן קשר אך הן גם סותרות אחת את השניה. הסיבה הראשונה היא- מצב נפשי שגרם לי לרצות לקרוע את עצמי פיזית, והסיבה השנייה הייתה מחשבות שליליות שהקיפו אותי ויצרו פלונטר אשר גרם לי להבין שאם לא אעשה משהו פיזי, אמיתי, לא אצליח לצאת ממנו. הבנתי שאם אצור משהו שיגרום לי להרגיש טוב, המעשה ייצור תהליך, יקבל חיים ותנופה מעצמו, ועם כל צעד שאעשה, אצבור ביטחון עצמי, אתקדם, והפלונטר ייעלם. אם שאלתם את עצמכם, אז בסיבה השנייה אני רוצה להתמקד במאמר.

אתחיל בסיפור קצר שיכול להסביר את הנקודה. באחד השיעורים באקדמיה לימדו אותנו שאנשי עסקים אשר רוצים לקבל חשיפה תקשורתית בשביל שהעסק שלהם יצליח, רוכשים עסק אחר מעולם תוכן שונה, עסק מתוקשר יותר, הם זוכים בו לחשיפה שעוזרת להם לקדם את העסק המקורי שלהם (המקרה שהציגו בפנינו היא יעקב שחר, שהגיע מתחום הרכב ורכש את קבוצת הכדורגל של מכבי חיפה).

החיים לא שונים במובן הזה. אנחנו נעים במסלול מסוים, אנחנו נתקלים בפלונטרים מסוימים, ככל שאנחנו נכנסים אליהם עמוק יותר, הביטחון העצמי שלנו נפגע. יש לנו שתי אפשרויות: להתמקד בפלונטר ובמחשבות השליליות שסביבו, או לעבור למגרש אחר, לעשות בו מעשה, להתקדם לאט לאט, לצבור בחזרה ביטחון עצמי, והוא כבר יעזור לנו לפתוח את הפלונטר.

כשאנחנו נתקעים באותו פלונטר, אנחנו מתקשים לזוז, מתקשים להתנהל, מתברברים באותן מחשבות שליליות. ככל שאנחנו מבינים שזו לא הדרך ואנחנו ממהרים לעשות מעשה במגרש אחר, מגרש שהוא מבחינתנו "טבולה ראסה", ככה אנחנו צוברים יותר ביטחון עצמי, מתחזקים, נפתחים לדברים חדשים, משנים את הגישה שלנו לדברים, וזה רק חלק קטן ממה שאנחנו מקבלים.

טחינה אתיופית היא רק דוגמא אחת לדברים שרכשתי מאז אותה החלטה לצאת לריצה אקראית בשביל לגרש את המחשבות השליליות. מבחינתי מדובר על שינויים קטנים בתזונה לצד שינויים גדולים בסדר היום, בתפיסה שלי את עצמי, את חיי, את הסביבה, מפגשים עם אנשים חדשים, הצבת מטרות ויעדים ועוד.

לירון - ריצה בפארקהדוגמא הקלאסית היא ביטחון עצמי. כשאנחנו שוקעים במחשבות שליליות, אז ישנה תחושה כללית (גם אם היא מוטעית) שאנחנו לא יכולים להצליח. הרי הכל רע, הכל לא טוב ואם אנחנו לא מצליחים כאן למה שנצליח שם. אך כשאנחנו עוברים למגרש אחר ומתחילים תהליך (בהמשך אפרט למה התהליך כאן הוא חשוב) אז עם הזמן אנחנו מגלים שאנחנו דווקא בסדר, בכל הזמן עולים עוד מדרגה, צוברים עוד קצת ביטחון, ופתאום אנחנו מבינים שיש לנו מה למכור, שזו האמת ולא המחשבות השליליות ואם אנחנו מצליחים כאן, למה שלא נצליח שם.

העניין התהליכי הוא חשוב משתי סיבות בעיניי, ראשית, בצורה כזו ניתן לבנות את הדברים לאט ונכון, יוצרים התמדה, צוברים הישגים בדרך וכותבים גרף התקדמות משלנו. ככל שאנחנו מציבים יותר ויותר יעדים קטנים ומשיגים אותם, תחושת הביטחון שלנו מתחזקת ואנחנו מקבלים עוד כלים לקראת יעדים גדולים יותר. למעשה מדובר במבנה שבונים אותו לאט, ובכל פעם מוסיפים לו חדר או קומה.

שנית, מי שבוחר ללכת "עד הסוף", כבר בהתחלה, עלול להתרסק מהר מאוד וימצא את עצמו במצב הרבה יותר קשה. שלא נדבר על כך שהוא לא ייהנה, וגם אם יצליח, הוא יתקשה למצוא יעד חדש שיעמוד בסטנדרט של היעד שזה עתה הושג. מבחינתי רק ההתמדה לאורך זמן מביאה עמה מטרות והצלחות חדשות.

אני לא מאמין בקפיצה מאפס למאה בבת אחת. לא בריצה ולא בשום תחום אחר. זה מפספס את הרעיון של עבודה קשה, התמדה ואת ההנאה מהתהליך שהוא הדבר החשוב. לכן, אני מתקשה להבין אנשים שבוחרים לעשות מרתון עוד לפני שעשו לפחות שנה של מרוצים קטנים. אני לא יודע עד כמה זה נכון פיזית, אבל גם מבחינה מנטאלית, אני לא מצליח להבין את היתרון. הרי יש סיכוי שזה יהיה להם קשה והם לא יחזרו לרוץ לעולם ואם הם יעמדו ברף הזה, מה תהיה המטרה הבאה שלהם? מה יגרום להם להתרגש? מי שבונה את עצמי לאט, התהליך והיעדים בדרך נותנים לו את זה.

בנוסף, מבחינתי- ביטחון עצמי ויציאה מתוך אותן מחשבות שליליות יכולים לקרות רק אם אנחנו מקיפים את עצמנו באנשים שיודעים לתמוך ולפרגן. לכן בעיניי, ריצה עם קבוצה, מאמן, חברים, וכמובן תמיכה של המשפחה בדבר היא מאוד חשובה. ככל שאחרים תומכים בנו יותר, אנחנו יכול לתמוך בעצמנו יותר, אותם אנשים דוחפים אותנו חזק יותר להאמין ביכולות שלנו ולעמוד במטרות שאנחנו מציבים לעצמנו. מעבר לכך, שבמצבים מסוימים, עצם החיבור הזה לקבוצה ולמאמן, היא הוכחה עבורנו שיש לנו מספיק ביטחון בעצמנו לא לעשות את זה לבד.

ממחשבות שליליות אל המעשה

מה שאני מנסה לומר הוא שמתוך מחשבות שליליות, בעזרת מעשים, אפשר להגיע אל נקודה שונה לגמרי מזו שהיינו בה בהתחלה ומזו שציפינו. במקום לשקוע בתוך המחשבות ולהיתפס לאמירות כמו "אנחנו לא מסוגלים", "אנחנו לא יכולים", "למה זה טוב" וכדומה, המעשה יעזור לנו לגלות שיש ביכולתנו לשנות את הדברים ולהגיע אל נקודות חיוביות.

כשאנחנו דשים בלי הפסקה במחשבות השליליות, כל מה שהן מלמדות אותנו הוא שאין לנו כלים להתמודד עם הבעיה והרבה פעמים הן מובילות אותנו לכדי נקודה בה אנחנו מוותרים בכלל על הרצון לשחק את המשחק, מתוך מחשבה שאין לנו סיכוי לנצח בו. אנחנו נתקעים במקום, בפלונטר אינסופי שמנציח את עצמו.

ועכשיו, קפיצה קטנה לעולם אחר- בשיעורי אסטרטגיה אחד הדברים שנהוג ללמד את הסטודנטים זה על קונספציות: תבנית מחשבתית בה אנחנו נמצאים ומנציחה את הפעולות שלנו, תבנית שנוצרת בגלל אמונות קדומות, אידיאולוגיות, היסטוריה ועוד. הקונספציות מונעות מאיתנו לעשות דברים חדשים שיכולים להועיל לנו, הן גורמות לנו להסתגר ולגרום לנו לבצע פעולה שהיא לא בהכרח לטובתנו, פעולה לא רציונאלית. בשביל לצאת מהן, לא מספיק שנחשוב אחרת (כי לא בטוח שזה יספיק), אלא עלינו גם לפעול.

בהקשר שלנו, המעשה יעזור לנו לגלות שיש לנו יכולות שלא הכרנו וסיכוי להצליח. גרף ההישגים שאנחנו נבנה לעצמנו יחליף את גרף המחשבות השליליות, יעלים או יכניס אותן לפרופורציות.

כשאני מסתכל על עצמי, אז המגרש אליו עברתי בשביל לבנות את אותו גרף הישגים הוא הריצה, אך מן הסתם זה יכול להיות כל מגרש אחר בו מרגישים נוח. במגרש הספורטיבי, נדמה לי, שזה יותר קל, גם בגלל שהפעילות היא מדידה ולכן קל לראות את קצב ההתקדמות וקל לבנות תהליך מדורג, לרוב מדובר על פעילות נגישה וזמינה, מדובר על פעילות שיש סביבה חיי תרבות מלאים, וכן בתוך הפעילות מתנהלת קהילה תומכת.

לירון תמם - חצי מרתון תל אביב 2בריצה יש דבר נוסף (כמו שקיים בתחומים רבים, מן הסתם) שלא בהכרח מתייחסים אליו וזה ידע עצום שאפשר להתברך בו. כשנכנסים למגרש חדש, במיוחד כמו ריצה, אפשר לבחור באופציה של אימונים ולא יותר מזה, אך יש גם אופציה נוספת והיא לשלב עם הפעילות הגופנית גם פעילות אינטלקטואלית. וכאן תרשו לי לצטט (לא מילה במילה), את אחת הדמויות המשמעותיות ובוודאי המעשירות בידע בכל הקשור לעולם הריצה בישראל- נחשון שוחט.  בהרצאה שלו נחשון מסביר כי מי שרוצה לרוץ, חייב ללמוד על ריצה לא רק דרך הרגליים, אלא גם דרך הראש. כשנכנסים לעולם חדש כמו ריצה, אפשר ללמוד עליו הרבה, מספרים, מאמרים, סרטים, החל מהיכרות עם רצים, מאמנים ושיטות אימון ועד תזונה ואנטומיה של הגוף. במקרה הטוב זה רק יעשיר את הידע, במקרה היותר טוב, זה יגרום לנו לשנות הרגלי תזונה. מכאן הדרך לטחינה אתיופית היא קצרה.

לסיום, הסתייגות קלה. ברור מאליו שיש מצבים, בריאותיים, נפשיים ואחרים, שהם הרבה יותר קשים ומסובכים מרק מחשבות שליליות בגלל משבר כזה או אחר, ברור גם שבמצבים כאלה פעולה לבד, אפילו ריצה, היא לא יכולה להספיק אלא יש צורך לקבל עזרה חיצונית של גורמים מוסמכים.

מאמר מאת לירון תמם , כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט, בעל אתר שירים חדשים פרי עטו. מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב.

לכל הכתבות של לירון תמם.