אולטרה-מרתון משפחתי מסביב לעולם / כתבה 8 גואטמלה- לטייל בעין הסערה

שמורת סמוק צ'אמפיי-גואטמלה

מאת: גלן כהן.

כתבה 8 בסדרת הכתבות: אולטרה-מרתון משפחתי מסביב לעולם.

קישור: לכתבות הנוספות בסדרה

עין הסערה זה המקום שסביבו סוער ומסוכן ודווקא בליבה של הסערה יש רגיעה. ככה חווינו את המסע המשפחתי בגואטמלה מהרגע הראשון. בבוקר הטיסה מקוסטה ריקה, שמענו תחזית  על סערה הצפויה לשטוף את גואטמלה בשבוע הקרוב. התלבטנו האם נכון לעזוב את הגן עדן שמצאנו בחוף הקריבי בקוסטה ריקה, אבל החלטנו להתקדם בכל זאת כי הבנו שהתחזיות הטרופיות בדרך כלל מחמירות וגם כי למדנו במסע להאמין שאנחנו כמשפחה נוכל להסתדר וללכת בין הטיפות.

נוף הרי הגעש מביתנו באגם אטיטלאן
נוף הרי הגעש מביתנו באגם אטיטלאן

נחתנו בערב בגואטמלה סיטי לסופה עם גשם זלעפות, והמטוס שלנו היה האחרון שהצליח לנחות. הודיעו לנו שהטיסות הבאות הוסטו לנחות בסן סלבדור, והנוסעים בילו לילה שלם בשדה התעופה. הבנו שגואטמלה עדיין פחות רגועה ובטוחה מקוסטה ריקה למרות שמלחמת האחים שהתחוללה במשך 36 שנים הסתיימה כבר בשנת 2000. עדיין יש לא מעט פשיעה ושודים בדרכים, במיוחד בלילה. לכן, החלטנו לא להמשיך בנסיעה לאנטיגווה באותו ערב, ונאלצנו לישון בגואטמלה סיטי שאינה אטרקטיבית ועלולה להיות מסוכנת. חיפשנו מלון כדי לשים את הראש במקום הכי קרוב לשדה תעופה כדי למזער נזקים. הייתה יד מכוונת מלמעלה שהביאה אותנו למלון משפחתי בבית של זוג מקסים בני 70 שנתנו לנו קבלת פנים מאד חמה. בדרך לחדר שמנו לב לווטרינה מרשימה מלאה בדגמי מטוסים ומגנים למיניהם. בין המטוסים בלט לנו לעין ספר תנ"ך עם כיסוי כסף מהודר. אורית שאלה את בעל הבית לגבי זה, והוא ענה באופן לקוני. נדהמתי לראות מגן עם סמל של חיל האויר הישראלי. אמרתי לו שאני טייס ישראלי וסקרן לשמוע מה הקשר שלו לעניין. הוא סיפר בצניעות שהוא היה מפקד חיל האויר הגואטמלי, וקיבל את המגן הזה מעמוס לפידות, מפקד ח"א הישראלי! החלפנו חוויות וגילינו שבזמן שהוא קיבל ממנו את הטייסת הגואטמלי הראשונה עם מטוסי ערבה ישראליים, אני שירתתי  באותה תקופה תחת לפידות. מה שהתחיל כאילוץ לישון בעיר בגלל חשש לסכנות האורבות בדרך, הסתיים כחוויה מיוחדת.

 

העברנו את הסערה במשך שלושה ימים באנטיגווה. עיר קולוניאלית יפה מאד ששרדה המון רעידות אדמה והתפרצויות של הרי הגעש שעד היום מקיפים את העיר. הסערה שהתחילה בגואטמלה התפתחה תוך יומיים לסופה החזקה ביותר שפקדה את ההמיספרה המערבית אי פעם וכונתה "הוריקן פטרישה". מצב חירום הוכרז במקסיקו כאשר פטרישה נשפה במהירות 350 קמ"ש בחופיה. העברנו את הסערה בדירה מדהימה ששכרנו באנטיגווה ואף זכינו לארח חבר לארוחת ערב.

השוק הצבעוני של אנטיגווה
השוק הצבעוני של אנטיגווה

מאנטיגווה החלטנו לנסוע לשמורת סמוק צ'אמפיי  ((Samuc Champey. שמענו מאוסטרלי שטייל במשך שנתיים בכל העולם, שזה המקום הכי יפה שהוא ראה. ההגעה למקום והשהייה באיזור (במיוחד בתקופה הפוליטית שהיינו שם) הם לא פשוטים, ונדרש מאמץ והשקעה גדולה להגיע. נסענו  9 שעות באוטובוס כדי להגיע לכפר לנקין שהינו 11 ק"מ מהשמורה. משם עוד שעה נסיעה ברכב 4X4 בדרך קופצני ביותר עד ל"גרינגוס הוסטל" שנמצא מרחק הליכה מהשמורה. הגענו די מרוטים ורעבים, וישר שלפנו את המפה הלבנה וגביע קידוש השמורים לערב שבת. בעל ההוסטל הוא ישראלי בשם גולן שבנה את המקום מאפס. גן עדן לילדים, מצויד במגרש כדורעף חול, שולחני סנוקר וכדורגל, ערסלים ושעשועים רבים המפוזרים לאורך נהר פרטי הזורם דרך ההוסטל. תוך כדי ארוחת השבת הוא מספר לנו על המצב ומפרט לגבי הפגנות שמתרחשות בסביבה מזה כמה חודשים, נגד השחיתות הכללית ולגבי ניהול השמורה בפרט. פתאום אנו שומעים יריות במרחק של כמה עשרות מטרים מאתנו והוא מסביר שכרגע אין דין ודיין בסביבה ולכן הביא שומר חמוש להוסטל שיורה כל ערב כדי להפגין נוכחות כוחנית. הוא ממשיך לספר על השודים שיש מדי פעם בשמורה ואנחנו מתחילים לחשוב שאולי טעינו בזה שנסענו את כל הדרך. הוא מוסיף שהיום הגיע כוח של 80 שוטרים שמתכננים לפנות את המפגינים באלימות, ולפני זה יכריזו על מצב חירום על ידי תרועות שופר (כמו בתקופת בית שני!) ויפנו את ההוסטל. שקלנו ברצינות לוותר על השמורה אבל גולן שכנע אותנו שהמקומיים ישמרו אלינו והחלטנו ללכת. בכניסה לשמורה היו עשרות מששפחות שהתקהלו במחאה שקטה, ולמרות החששות הם היו מאד נעימים וזכינו לאחד הימים הכי מדהימים במסע עד כה. שחינו ודילגנו דרך סדרת בריכות טורקיז צלולות המחוברות דרך מפלים ומגלשות מים טבעיות. הגענו לבריכה העליונה והתקרבנו לחבל שחוסם את המעבר לנהר השוצף. אז התגלה לעינינו מחזה שהשאיר אותנו פעורי פה. המים הגועשים של הנהר זורמים לנקודה שהינה מטרים ספורים מהחבל ופשוט צונחים במפל עוצמתי ומחריש אוזניים לחור שחור מתחת לפני האדמה. הסבירו לנו שיש אנשים שנפלו לכאן ונעלמו מתחת לאדמה, לכן הצטלמנו באופן חפוז והתרחקנו מהחבל. הנהר עצמו זורם במשך כמה מאות מטרים מתחת למדף של אבן גיר שעליו יושבות הבריכות שהן למעשה ניזונות מנביעות בצלע ההר. השמורה היא תופעה גיאולוגית פלאית ועוצמתית שאין כמותה.

הילדים מטפסים מפל בנהר תת קרקעי מהבריכות הלכנו עוד כמה דקות במורד הנהר וסיירנו ב"מערה" המכונה .Grutas K'anba בתור ספורטאי אקסטרים אני חייב להודות שזאת היתה אחת החוויות המדהימות שחוויתי. נכנסנו למערה, עם בגד ים בלבד והתקדמנו קילומטר פנימה בחושך מוחלט לאורך נהר תת קרקעי עמוק שחצב את דרכו באבן הגיר. בהתחלה זה דומה לנקבת השילוח עם מים שמגיעים עד המותניים, אבל מהר מאד זה מעמיק, ונאלצנו לשחות תוך כדי שמחזיקים נר מעל המים. טיפסנו על סולמות בתוך מפלי מים, ירדנו במגלשות וקפצנו לבריכות טבעיות תוך כדי שאנו מתפלאים מנטיפים מרשימים. מי שמכיר את הספורט canyoning שעושים בנהרות בחו"ל, זה דומה אך עם טוויסט חשוך ותת קרקעי! תדמיינו את אורית והילדים עוברים דבר כזה. הזהירו אותנו מראש שאולי זה קשה מדי עבור נגה, אבל ציידנו אותה בחגורת הצלה והיא התמודדה כמו גדולה. עד שהגענו לנקודה שהנהר מצטמצם למחילה בקוטר 60 סנטימטרים עם מים גועשים דרכה תוך כדי מפל מים בחושך ללא נודע. יהלי ומיה קפצו פנימה, אבל כאשר נגה ואורית התקרבו, הן נלחצו. בעצם, they freaked out , וצרחו שאין מצב בעולם שהן נכנסות למחילה הזאת. מזל שהיתה אפשרות לעקוף את הקטע הזה עם סולם, וכך פתרנו את המשברון הזה. יצאנו מהמערה לקראת השקיעה והסכמנו שזה היה הדובדבן שבקצפת של היום העוצמתי שבילינו בחיק הטבע. למרות המים שגעשו סביבנו, לחצנו קצת על המעטפת והרגשנו שמצאנו את המקום הבטוח לטייל בו, כמו בעין הסערה. חזרנו עוד 9 שעות באוטובוס לאנטיגווה, ולמרות המאמץ הכביר, כולנו הסכמנו שההשקעה בהחלט השתלמה.

 

לאחר ביקור בבית חב"ד בסאן פדרו, מצאנו בית מקסים היושב על שפת האגם, והתיישבנו בו במשך שבוע. הפעלנו נוהל שבת, ושגרת בית כפי שתואר בכתבה 3 "איזון בין עשייה לרגיעה". בישולים, לימודים, משחקים, ידה, ידה, ידה (או בלה, בלה, בלה,  לדור שלא מכיר את סיינפלד). מה שלא היה שגרתי זה המיקום. אגם אטיטלאן נחשב בעיני רבים כפלא עולם הטבעי השמיני ואם יונסק"ו יעשו עוד פעם סקר, אנו בהחלט נצביע בעדו. מהבית שלנו התבוננו רוב היום באגם הענק שנוצר מהתפרצות אימתנית לפני כ-100,000 שנה והיום מוקף בשלושה הרי געש מרשימים. מה שמוסיף לחוויה זו העובדה שלבית המבודד שלנו ניתן להגיע בעזרת סירה בלבד. יציאה לקניית מצרכים כרוכה בעמידה במזח הפרטי, נפנוף לסירה העוברת ומשמשת אותנו כמונית לשוק בכפר הקרוב.

 

באופן כללי לסכם את גואטמלה, היא בהחלט לא קוסטה ריקה. טוב שעשינו את אתנחתא בקוסטה ריקה כדי לצבור כוחות ולמלא את הסוללות לפני התרמילאות של גואטמלה. טיול בגואטמלה יותר מתאים למוצ'ילרוס, ולראייה, לא פגשנו אף משפחה מטיילת בשלושה שבועות שטיילנו במדינה. דווקא בגלל זה אנחנו מאד מרוצים מזה ומרגישים שחווית הטיול בגואטמלה הייתה יותר עוצמתית. ביחד עם זאת, המפתח לטיול משפחתי מוצלח בגואטמלה הוא הידיעה שהטיול במדינה כרוך ביותר אתגרים, קשיים וסכנות אפשריות. לדוגמא, פגעי מזג אויר, איכות המים, ביטחון בכבישים וברחובות. המסקנה שלנו שאם אתם ערניים, שומרים אצבע על הדופק, מתעדכנים ומתייעצים עם המקומיים, מאמינים בעצמכם ואומרים תפילת הדרך, אז אפשר לעשות יופי של טיול, אפילו אם מסביב מתחוללת סערה.

 

תפילת הדרך של משפחת כהן

 

 

הכותב – גלן כהן: פסיכולוג קליני, אולטרה מרתוניסט ואיש ברזל, מחלוצי ה-Adventure Racingבארץ.

ליצירת קשר עם הכותב: glenn6@zahav.net.il