מאת: גלן כהן.

כתבה 4 בסדרת הכתבות: אולטרה-מרתון משפחתי מסביב לעולם.

קישור: לכתבות הנוספות בסדרה

אחרי הרגיעה בבית בעמק הקדוש, הגיע הזמן להתאמץ קצת והחלטנו לצאת לטרק לאראס (LARAS) בן ארבעה ימים לגובה 4500 מטר שהינו פי שניים יותר גבוה מהחרמון.                                                                

ההחלטה לא היתה טריוויאלית, ובוודאי לא דמוקרטית. הילדים מעדיפים לא להתאמץ וחשבו שאנו מבזבזים 1250$ על טרק כאשר יכולנו לעשות עוד אטרקציות כמו רפטינג ואומגות. בכל זאת, החלטנו שטרק הוא מרכיב חשוב במסע, מכיוון שהוא מכיל בתוכו תכנים חינוכיים החשובים לנו- מאמץ פיזי הכרוך בטיפוס, נופים מדהימים, פשטות, חיבור לטבע והצצה לתרבות המקומית והאוכלוסיה המיוחדת שגרה בהרים הגבוהים והנידחים.

יצאנו עם מדריך מקומי בשם אריק, המדריך בהרים מזה 20 שנה. הוא וחבריו עוברים את ה-30 ק"מ טרק ב-12 שעות, אבל הוא תכנן שהמשפחה שלנו תעשה את זה בשלושה ימים, וביום הרביעי נתפנק במעיינות החמים של לאראס. "מההרים חוזרים אחרים"– הבטיח אריק לפני תחילת המסע. ורק אלוהים ידע כמה הוא צדק..

היום הראשון- חימום קל וקור כלבים

התחלנו ללכת בגובה  3300 מ' במטרה לטפס עד למחנה ב-4000 מ'. כל  אחד מאתנו עם תיק יום מצויד במים, אוכל וביגוד חם. תוך כדי שאנו הולכים ומשתזפים בשמש ב- 22 מעלות, קשה להאמין שנסיים את היום בקור מקפיא של אפס מעלות. הבנות מתעייפות די מהר ועולות על הסוסים ואנו מבינים שאין לנו סיכוי לסיים את הטרק בלי חיל הפרשים. מטפסים במשך כמה שעות  ולאט לאט הנוף נפתח לעמק רחב ידיים של   טחב רך וירוק בוהק ונחל של מים זכים מתפתל בתוכו.  רואים הרים גבוהים מסביבנו, אבל מה שהופך את הנוף למשהו לא מהעולם הזה הינו קיומם של הרים עוד יותר גבוהים ומכוסי קרחונים שמהווים עומק להרים שמעלינו. אריק מסדר לנו הפסקת צהריים במקום קסום עם מפל מים מעלינו, ונוף לכיוון העמק הקדוש, הנמצא אלפי מטרים מתחתינו.

בעזרת המדריך מתגברים על הכל

 

לאחר האוכל, ממשיכים לטפס, ועוברים דרך הכפר של הסבל שלנו אנחל (Angel) שמזמין אותנו פנימה להציץ על סגנון החיים שלהם. הכפר הוא מקום די הזוי- יש בערך 6 בתים הפזורים על שטח של שני קילומטר. הבתים בנויים מאבנים גסות, וגגות עם קורות עץ ועלים יבשים. אין חשמל או מים זורמים. במקום רהיטים יש חתיכות עור של כבש המשמשות כמיטות.

הבית של הסבל אנחל

 

כאן בכפר אוספים את אחייניתו של אנחל, אידית רק בת 12, והיא אמורה לטפל בסוסים וחמורים במהלך הטרק. בעצם, היא אמורה להיות בבית ספר בימים האלו, אבל בגלל מצבם הכלכלי, היא נאלצת לעבוד. אנחנו בהלם מהכושר שלה, וצופים בה בהערצה ובעצב במשך שלושה ימים כאשר היא סוחבת 10 ק"ג ציוד עטוף בבד על גבה, תוך כדי שהיא מטפסת כמו איילה לגובה 4500 מטר ושולטת ביד רמה בבהמות  המשא שלנו. זו עוד הזדמנות עבור הילדים שלנו לקבל פרספקטיבה על החיים שלהם לעומת ילדים בני גילם במקומות אחרים בעולם.

הילדים מתבגרים מהר בהרים

 

בסוף היום מגיעים למחנה בגובה 4000 מ'. שטח זה שייך לסבל השני, חוסה. יש עוד  שעה לשקיעה, אבל כבר אפס מעלות ואנו משקשקים מתחת לשלוש שכבות ומעיל פוך. הצוות מתפעל במיומנות ותוך מספר דקות אוהלי השינה שלנו מוקמים, בנוסף לאוהל הסעדה עם שולחן וכסאות. הם מכינים לנו מרק חם שיהווה  המנה העיקרית מכיוון שחשוב לצרוך כמויות גדולות של נוזלים כדי למנוע מחלת גבהים.

למרות הצעות לשחק פריזבי, או לשבת סביב מדורה, אנו בוחרים להתכרבל באוהל ולנסות לישון. אורית רגישה במיוחד לקור, ומתלבשת בשלוש חולצות, פליז, מעיל פוך, מחמם צוואר, כפפות, כובע, שני שקי שינה, ובקבוק מים חמים, ועדיין קופאת מקור! למעשה, הלילה הזה היה סיוט עבור כל המשפחה מכיוון שהתהפכנו כל הלילה מרוב קור ואדמה קשה, וישנו שעה במקרה הטוב.   

 היום השני – מחלת הגבהים נוחתת עלינו

קמים בבוקר עצבניים אחרי הלילה המסויט בידיעה שהיום הולך להיות הקשה ביותר מכיוון שמטפסים לשיא הגובה. לרוע מזלה של מיה, דווקא היום הוא יום ההולדת שלה. קישטנו את אוהל ההסעדה בבלונים , סרטים צבעוניים וממתקים. הבטחנו שנאפה לה עוגה בהזדמנות הראשונה. אורית מתחילה לפתח כאב ראש ובחילה, ואנו יוצאים לדרך לכיוון מעבר ההרים האימתני הנמצא במצוק 500 מטר  מעלינו. הילדים רבים לגבי מי ישב על הסוס, ואנו עולים בשיירה כבדת נשימה.  אורית גוררת רגליים בשלב זה, ואריק נשאר איתה מאחור. הילדים עולים  לשיא הגובה על גבי סוסים וחמור, והסוס נשלח חזרה כדי להקפיץ גם את אורית למעלה. אני עולה לאט לאט ומרגיש שהדופק שלי  משתולל ושפשוט אין לי אויר, למרות שאני בכושר שיא. אני נזכר בתחושה הגופנית שהיתה לי לפני עשרות שנים בטיפוס לגובה 6000 מ' לפסגת הקילמנג'רו, ואני מופתע שגובה 4500 הוא עד כדי כך מאתגר. אחרון בתור, אני מטפס לבד, מרגיש מעט מסוחרר ומתקשה להרים את הרגליים, ואז אני שומע את הקולות של הילדים, במצב רוח טוב בפסגה, זוללים חטיפים. קולותיהם הינם מוסיקה נעימה לאוזניי, ואני  מדמיין שלקולות מחובר חבל שמושך אותי מעלה מעלה עד שאני מגיע לפסגה. אני מתיישב על ידם ומשתהה  מול הנוף המרהיב שמתגלה לעיני בשיא הגובה. דרך אגב, זה טריק שאני משתמש בו לא מעט ברגעים הקשים של האולטרה מרתונים ומרוצי אקסטרים- לדמיין את הילדים שזקוקים לי כך שאני לא יכול להרשות לעצמי להרים ידיים.

מתאמצים לחייך בשיא הגובה

 

מתאמצים לחייך בתמונה משפחתית בשיא הגובה ומתחילים לרדת. אני מחזיק לאורית את הזרוע כדי לתמוך בה, ובשלב מסוים היא מועדת מאפיסת כוחות וכמעט מתרסקת על השביל, וברגע הזה אני מתחיל להיות מודאג ממצבה. אנו אוכלים צהריים חפוזה בנקודה מרהיבה ליד לגונה קטנה, אך מצבה המחמיר מקצר את ההנאה. היא מקיאה ורוצה דבר אחד- לרדת, ומהר. אריק קובע נחרצות שהיא סובלת ממחלת גבהים, ומתחיל לרדת איתה בזמן ששאר הקבוצה מתארגנת באיטיות מאחור.

בתום ירידה של 1500 מטר חברנו לאריק ואורית שבקושי שרדה את הירידה. הקמנו מחנה על יד מספר בתים פשוטים הפזורים משני צידיו של אחו מוריק ושליו. בשלב הזה התחוללה דרמה מסוימת מכיוון שאורית הרגישה שהראש שלה מתפוצץ מרוב כאב והיא חששה מנזק  בעקבות סיפורים ששמענו ממחלת גבהים שמובילה לבצקת במוח. היינו באזור ללא קליטה סלולרית מזה 30 שעות, אך ידענו שבכפר הקטן הזה היה אמור להיות טלפון לוויני. לחצנו על אריק לבדוק אפשרות של פינוי רפואי, והוא הלך פעמיים לבית עם צלחת הלווין אך בעל הבית לא היה שם. ראינו רכב אחד בכל הסביבה, וחיפשנו את בעל הרכב במשך חצי שעה ללא הצלחה. למרות המחשבות על פינוי לטיפול רפואי, אריק הסביר שגם אם נצליח להשיג רכב פינוי, הנסיעה לבית חולים הקרוב כרוכה בחמש שעות מטלטלות בחושך בדרך עפר תלולה ומפותלת שעוברת בחזרה דרך גבהים של 4500 מטר, מה שרק יחמיר את מצבה.

אורית מספרת: "הרגשתי כ"כ  רע שבשלב מסוים בכיתי ש"אני רוצה הביתה". ומיד הכתה בי המחשבה הבאה: לאיזה בית? לאן? לבית בישראל? לבית חב"ד בקוסקו? לבית שהינו בו בעמק הקדוש? וגם אם הייתי רוצה להיטלטל כמה שעות בכביש המפותל- זו בכלל לא אופציה. אין רכב בנמצא ואין תקשורת. פתאום, כמו משום מקום, התבהרה לי תובנה: המסע הביתה הוא לא בגוף הגשמי, המגושם. המסע הביתה עובר בשבילי התודעה. עשיתי מעין דמיון מודרך בו אני מתחברת למקום שליו יותר, מקום של ריפוי, מקום של חיבור לחלק הגבוה של נשמתי. באופן מדהים, לא הרבה זמן לאחר מכן התחלתי לחוש הקלה ועברתי את הלילה בשלום".

אכן, כולנו נשמנו לרווחה בבוקר כשראינו את אורית קמה לתחייה. ילדים מקומיים התקרבו אלינו בסקרנות וחוסה הסבל שמח לתווך ביננו בשפת הקצ'ואה (דרך אגב, גיליתי פה שהמותג "Quechwa" המוכר מרשת דקתלון הוא על שם התרבות האינדיאנית מהרי האנדים).

המשכנו את הטרק לאורך העמק עד שהגענו למעיינות החמים של לארס, ולאחר שלושה ימים מאתגרים מבחינה פיזית ונפשית, התענגנו על הבריכות החמות ונרגענו לאחר המסע המפרך. זה היה ה"היילייט" של הטרק מבחינת הילדים והם אף הציעו שבפעם הבאה, פשוט נקח אוטובוס ישר למעיינות החמים, ונחסוך את כל הבלאגן של הטרק!

 

הכותב – גלן כהן: פסיכולוג קליני, אולטרה מרתוניסט ואיש ברזל, מחלוצי ה-Adventure Racingבארץ.

ליצירת קשר עם הכותב: glenn6@zahav.net.il