בשנת 2009 רכבתי לבד על אופנוע מצפון אלסקה ועד לעיר אושואייה בדרום ארגנטינה – מסע שנמשך 7 חודשים. אני מביא כאן קטע מתוך ספר שכתבתי בעקבות המסע. פרק בו אני מספר על החישול שהעברתי את עצמי לאורך חיי. מימוש עצמי בו למדתי מיומנויות הישרדות נפשיות שעזרו לי להחלץ מאסון מוחלט, לפחות פעם אחת במסע...

התיישבתי לכתוב על שחייה ומאחר וחשבתי לעצמו שזהו המאמר הראשון שלי בנושא, על מה כדאי שאכתוב? הם אתחיל לכתוב על הסגנונות השונים? האם על עולם השחייה? או אולי על הנפשות הפועלות?

כשגלגלי שיניים עוזבים את הקראנק שלך ומוצאים דרכם לאזור ה"תאומים", כשקסטות XTR מסתובבות לך על הזרוע ולא בגלגל האחורי של אופניך וכשסיסמאות כדוגמת Pain is temporary מעטרות אזורי עור חשופים בגופך, את/ה מכריזים שהשריטה שלכם היא כבר לא משהו זמני...

התמודדות עם מוות של הורה עשויה להוביל לטראומה וחוסר תפקוד - אבל תום פלד החליט לקחת את הרגשות הקשים ולהשקיע את מרבית כוחותיו למען מטרה נעלה.

"אני אוהבת לרוץ רק בפארק הירקון" הייתה אמירה ששמעתי מפי רצה ותיקה. ומיד כשסיימה את דבריה לא יכולתי שלא להרגיש טיפה עצב בפנים. בעיני, זהו פספוס עצום. מצד אחד, ישנה הטענה שבו הגוף מתרגל למסלול מסויים אם חוזרים עליו הרבה פעמים. הגוף לומד להכיר את התוואי ואז מתאמץ פחות באימון. אבל אמירות מסוג זה אני משאירה למאמנים דגולים להגיד. הם גם יגידו שבריצות שטח היכולות הנדרשות הן שונות... אבל שוב, זה אמירות של מאמנים. לא שלי.

קוראים יקרים, מביא בפניכם תרגום למאמר שנכתב ע"י פרננדו סי. דימאו מביה"ח צ'ריטה בברלין (גרמניה) ופורסם בכתב העת המדעי Onkologie ב 26.4.11

לא מעט רצים ישראלים, בין אם מדובר במקצוענים או בכאלו שהחליטו להיכנס לכושר, נתקלים בבעיה המוכרת - המחירים של נעלי הריצה בישראל גבוהים במיוחד.

טוב, אז החשוב לי להתחיל ולהקדים לספר שהשנה בכלל לא התכוונתי לקחת חלק בשום מקצה של המרוץ וזאת למה?